חנוכה

חנוכה: חג שקבעו חכמים לחגוג שמונה ימים בהלל והודאה לזכר חידוש העבודה במקדש בעשרים וחמישה בכסליו.

חג החנוכה נקבע על ידי חכמי ישראל עם נצחון החשמונאים על היוונים, ותחילת העבודה במקדש. זאת, לאחר שלש שנים ששלטו היוונים בירושלים ובמקדש, שדדו את כלי הקודש, וטמאו ושיקצו את המקדש והמזבח. משגברה ידם של החשמונאים, עלו לירושלים נכנסו לחצרות הקודש והלשכות, שחלקם נהרס ועלה באש, וטיהרו את המקום משיקוצי היוונים. החשמונאים מיהרו להכין כלי הקודש מברזל, בנו מזבח, ועם המעט שמצאו, כגון פך שנמצא בחותמו של כהן גדול, ולא היה בו שמן אלא ליום אחד, עם זאת, לא השתהו, אלא החלו בעבודה, בקדושה בטהרה ובהודיה לה', שעזרם לקיים את המצוות שבמקדש, ולהתחיל בעבודה מיד עם שחרור המקום מידי אויב.

חנוכה – השם ומקורו: מעיון במקורות השונים הדנים בעניינו של חג החנוכה, מתברר, שעיקרו של השם 'חנוכה' או 'חנוכתא' נקבע על שם חנוכת המזבח - כמובא ב'מגילת תענית'[1]. ההלל וההודאה נקבעו על בנין המזבח[2], שכן, המזבח הוא עיקרו של המקדש, וכך היה במשכן, שחנוכת המשכן וכליו נקראת "חנוכת המזבח"[3], וזו הסיבה העיקרית לקביעת השם - 'חנוכה'[4]. בכתבי יוסף בן מתתיהו מצינו, שחג זה נקרא בשם נוסף, וכלשונו שם: "בעשרים וחמישה בחודש כסליו... הדליקו נרות במנורה, והעלו עולות על המזבח החדש... ויהודה חגג עם בני עירו את חידוש הקרבנות בבית המקדש במשך שמונה ימים... ומאותו זמן עד היום הננו חוגגים את החג וקוראים לו 'חג האורים'"[5].

שלשה דברים אירעו בחנוכה – וכנגדם תיקנו חכמים שלש תקנות: מדברי חז"ל ב'מגילת תענית'[6] עולה, שאירעו שלשה ניסים במקדש בחג החנוכה, וכנגדם תיקנו חכמים שלש תקנות: א. הלל והודאה. ב. איסור הספד ותענית. ג. הדלקת הנרות.

משבנו את המזבח וחנכו אותו - תיקנו חכמים שמונה ימים בהלל והודאה, וכלשון 'מגילת תענית': "מה ראו [חכמים] לעשות חנוכה שמונה ימים [בהלל והודאה]? והלא חנוכה שעשה משה במדבר לא עשה אלא שבעת ימים... וכן מצינו בחנוכה שעשה שלמה שלא עשאה אלא שבעת ימים... מה ראו לעשות חנוכה זו [של החשמונאים] שמונת ימים? אלא בימי מלכות יון נכנסו בני חשמונאי להיכל, ובנו את המזבח וסדוהו בסיד, ותקנו בו כלי שרת, והיו מתעסקין בו [בבנינו] שמונה ימים... ובצאתם מצרה לרוחה - אמרו בה הלל והודאה".

בעקבות מציאת פך השמן, הוסיפו ותיקנו חכמים ששמונת ימים אלה, יהיו ימים שאין מספידים בהם, וכלשון המגילה: "שכשנכנסו יונים להיכל, טימאו כל השמנים שבהיכל, וכשגברה יד בית חשמונאי ונצחום, בדקו, ולא מצאו אלא פך אחד [של שמן] שהיה מונח בחותמו של כהן גדול שלא נטמא. לשנה אחרת קבעום שמונה ימים טובים [לענין איסור הספד ותענית]"[7].

באשר לתקנה להדליק נרות נאמר שם, שנתקנה על מנורת השפודים שהתקינו: "ומה ראו להדליק את הנרות? - לפי שנכנסו יונים בהיכל וטימאו כל הכלים, ולא היה במה להדליק [בטהרה]. וכשגברה יד בית חשמונאי הביאו שבעה שפודי ברזל [טהורים]... והתחילו להדליק".

הדלקת המנורה העשויה משפודים של ברזל

בציור נראים הכהנים כשהם מכינים את מנורת המקדש, ו'מיטיבים' את השמן והפתילות. הנרות נקבעו על גבי שבעה שפודי ברזל, ועתה ניגשים הכהנים להדלקת המנורה.

החשמונאים גדרו שלש עשרה פרצות שפרצו היוונים בסורג: במשנה מתואר ההרס שנעשה ב'סורג'*: "הסורג גבוה עשרה טפחים, ושלש עשרה פרצות היו שם שפרצום מלכי יון. חזרו [החשמונאים] וגדרום, וגזרו כנגדם שלש עשרה השתחויות"[8]. עוד מתואר במשנה: "שלש עשרה השתחויות היו במקדש... והיכן היו משתחוים? - ארבע בצפון, וארבע בדרום, שלש במזרח, ושתים במערב - כנגד שלשה עשר שערים"[9]. וכתבו הראשונים: "אלו השלש עשרה השתחויות, לדעת חכמים, היו משתחוים כנגד שלש עשרה פרצות שפרצום מלכי יון... וחזרו מלכי בני חשמונאי וגדרום... וכשהיה אדם מגיע למקום פירצה מהן, משתחוה דרך הודאה לה', על עקירת מלכות יון הרשעה"[10].

המזבח ששיקצו מלכי יון והקמתו מחדש: החשמונאים בנו מזבח חדש במקום המזבח שהיה בעזרה, שכן, מלכי יון שיקצו את המזבח, והקריבו עליו קרבנות לעבודה זרה[11]. אבני המזבח שסתרו החשמונאים, נגנזו בלשכה המזרחית צפונית של בית המוקד[12], והיא הלשכה הנקראת במסכת תמיד "לשכת החותמות"[13]. להלן התיאור מספר החשמונאים בענין זה: "אשר למזבח העולה המחולל, התייעצו מה לעשות בו. ותהי עצתם טובה; להרסו, פן יהיה להם לחרפה, כי טימאוהו הגויים. ויתצוהו, ואת האבנים שמו על הר הבית במקום מיוחד - עד שיקום נביא ויורה עליהן. אחרי כן לקחו אבנים שלמות על פי התורה, ובנו מזבח חדש דומה לראשון"[14]. במשנה מתוארת לשכה מיוחדת במקדש, בה גנזו החשמונאים את אבני המזבח: "ארבע לשכות היו ב'בית המוקד': [לשכה] מזרחית צפונית - בה גנזו בני חשמונאי את אבני המזבח ששקצום מלכי יון"[15]. יוסף בן מתתיהו מוסיף: "ביום חמישה ועשרים לחודש התשיעי הוא חודש כסליו... בבוקר השכם, הקריבו קרבן על פי התורה על מזבח העולה החדש אשר עשו". תיאורו תואם את המובא בהלכה, הקובעת, ש"מזבח חדש, שעדיין לא קרב עליו כלום... אין מחנכין אותו אלא בתמיד של שחר"[16].

אבני המזבח ששיקצו מלכי יון - נגנזו בלשכת החותמות

בציור נראים אבני המזבח, ששיקצום מלכי יון, כשהן גנוזות ב'לשכת החותמות'.

מנורת המקדש – עשויה משפודים של ברזל: לפי המתואר ב'ספר החשמונאים'[17] מנורת הזהב שבמקדש נלקחה שלל עם שאר כלי השרת. אנטיוכוס עלה לירושלים לאחר נצחונו במצרים, נכנס אל הקודש פנימה, ולקח את מזבח הזהב ואת המנורה וכל כליה, ואת שולחן לחם הפנים. מכאן מובן מה שמתואר בתלמוד, שמנורת המקדש של ימי החשמונאים, היתה עשויה משפודים של ברזל. כך הדליקו בה בתחילה, וסופה שהפכה למנורה עשויה זהב, וכלשון הגמרא: "שפודין של ברזל היו, וחיפום [החשמונאים] בבעץ [בדיל]. העשירו - עשאום בכסף. העשירו - עשאום של זהב"[18]. ופירשו הראשונים: "כשגברה ידם [של החשמונאים] על היוונים, והוציאום מירושלים, וטיהרו את המקדש, היו [ישראל] עניים, ולא יכלו לעשותה של זהב"[19]. הצורך לעשות מנורה משפודים של ברזל נבע מן הרצון לעשות מנורה טהורה, שכן, מתכת העשויה בצורת שפוד, והיא במצב גולמי בטרם עוצבה צורתה, מנורה זו אינה מוגדרת כ'כלי המקבל טומאה'[20]. כך מובא במשנה, ש'גלמי כלי מתכות', היינו, חומר מתכתי גולמי, שהוא בתהליך עשייה וטרם נגמרה מלאכתו ככלי, כגון, שצריך לעצבו, להחליקו וכד', מתכת זו אינה מקבלת טומאה[21].

הטבת הנרות במנורת החשמונאים כיצד? כמבואר לעיל, "בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן... ולא היה בו אלא להדליק יום אחד, נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים". שאלה המעסיקה ראשונים ואחרונים היא, כיצד קיימו החשמונאים את מצות הטבת הנרות* והדלקת הנרות*, שכן, מצות עשה להיטיב את הנרות מדי יום ביומו, בסדר פעולות קבוע כדלהלן:

א. חובה לכבות כל נר כל יום בבוקר.

ב. יש ל'דשן' את הנר; להוציא את הפתילה ואת השמן המצטבר.

ג. להשליך הכל אל 'בית הדשן' שבמזרח המזבח.

ד. יש לשטוף ולצחצח את נר הזהב שבראש קנה המנורה.

ה. בתום הניקוי מחזירים את הנר, ונותנים בו חצי לוג שמן, ופתילה חדשה.

ו. פעולה זו נעשית בשני שלבים: חמש נרות בתחילה, ושני נרות בסוף.

ז. כך בקשר ל'נר מערבי'* שיש בו פעולה מיוחדת בהדלקה ובכיבוי הנר.

במידה שלא נעשתה 'הטבה' כאמור, ביטלו הכהנים מצות עשה מן התורה של 'הטבת הנרות', שהיא חובה מן התורה לעשותה כל יום[22]. לאור האמור, יש לשאול, כיצד התקיים הנס, שהשמן דלק ברציפות שמונה ימים, הרי חובה מן התורה לכבות את הנר כל יום ולהחליף את השמן בשמן חדש?

אכן, משום כך כתבו ראשונים ואחרונים, שהחשמונאים קיימו את המצוה כמאמרה, וחילקו את השמן לשמונה ימים, וכל יום דלק השמן החדש של אותו יום[23].

שלש עשרה שערי הסורג

במשנה נאמר, שהיוונים פרצו בסורג שלש עשרה פרצות. הסורג נקבע בהר הבית, כדי למנוע כניסתם של טמאים ושל נכרים לעזרה ולפיכך פרצו היוונים פרצות רבות בסורג, כדי לבטל בכך את טהרת ישראל והמקדש. כאשר גברה ידם של החשמונאים, הפכו את הפרצות לפתחים מוסדרים, שדרכם נכנסים הטהורים למקדש (ראה בציור מימין). כן התקינו חכמים שבאותו דור, שישראל הבאים למקדש ישתחוו ליד פתחים אלה להודות לה' על חידוש העבודה על ידי החשמונאים (ראה בציור משמאל - אדם מישראל משתחוה).

נס פך השמן – השיטות בהלכה: הצד ההלכתי של הדלקת הנרות בשמן הטהור שבפך, נדון באחרונים, העוסקים בשאלה, מדוע חוגגים שמונה ימים, הרי הנס התרחש שבעה ימים בלבד? וכתבו: "הטעם שהוצרכו [החשמונאים] להדליק שמונה ימים מאותו פך, מפני שכל ישראל היו בחזקת טמאי מתים... ולמה קבעו שמונה ימים [להודאה] הרי השמן שבפך היה בו כדי להדליק לילה אחד, ונמצא שלא נעשה הנס אלא בשבעה לילות?"[24] נאמרו בענין תירוצים רבים, וכגון: "בלילה ראשון נתנו כל השמן בנרות ודלקו כל הלילה, ובבוקר מצאו את הנרות מלאים שמן, וכן בכל לילה ולילה"[25], לשיטה זו, שהשמן החזיק מעמד כמות שהוא שמונה ימים, לא קיימו הכהנים בימי החנוכה במקדש את מצות הטבת הנרות, כגון: המצוה לכבות את הפתילה שדלקה כל הלילה. כמו כן, לא שפכו את יתרת השמן והפתילות לבית הדשן, לא הדליקו מחדש את הנרות, שהרי האש המשיכה לדלוק מאתמול, וכן ביטלו את שאר פעולות ההטבה – 'נר מערבי' וכד'. לעומת שיטה זו, הביאו האחרונים שיטה אחרת, שהנס היה בכך שהשכילו להשתמש בשמן שבפך, באופן חסכוני, וכתבו: "שחילקו את השמן שבפך לשמונה חלקים [כדי לקיים מצות הטבת הנרות לסעיפיה כנ"ל] ובכל לילה היו נותנים במנורה חלק אחד, והיה דולק עד הבוקר ונמצא שבכל הלילות נעשה נס"[26]. כך היא, למעשה, שיטת כמה מן הראשונים, שכתבו: "כשגברו ישראל על אויביהם... ונכנסו להיכל, ולא מצאו שמן טהור במקדש אלא פך אחד, ולא היה בו להדליק אלא יום אחד בלבד [חילקו אותו לשמונה] והדליקו ממנו נרות המערכה שמונה ימים, עד שכתשו זיתים והוציאו שמן טהור"[27].

זריזות החשמונאים לחדש את העבודה במקדש: מתוך דברי חז"ל הדנים בחידוש העבודה בימי החשמונאים, ניכרת מגמה ברורה של החשמונאים להקדים ולזרז את חידוש העבודה ככל האפשר.

הדלקת הנרות: בענין הדלקת המנורה בשמן טהור, עולה בבירור מן התיאור בדברי חז"ל, שלמרות שמצאו פך שמן שהספיק ליום אחד, וידעו, שאם ידליקו בו, יצטרכו להמתין שמונה ימים עד שימצאו שמן טהור, עם זאת, נימנו וגמרו, להתחיל את ההדלקה מיד, ככל מצוה, שנאמר בה "מצוה הבאה לידך אל תחמיצנה"[28], זאת, כדי לא להשהות את תחילת העבודה במקדש אף לא ליום אחד. גם לשיטה האומרת, שחילקו את השמן לשמונה ימים, במעשה זה לימדו החשמונאים, שיש להזדרז בקיום המצוה, אפילו אם היא מתקיימת בכמות מצומצמת - בשמינית מן השמן שמצאו - ובלבד להתחיל את העבודה במועדה.

שפודים של ברזל: אף בענין קני המנורה, הזדרזו החשמונאים לקיים את המצוה בשפודים של ברזל, למרות שמצות התורה לכתחילה היא, להדליק במנורה של זהב, וכך המצוה מתקיימת למהדרין. עם זאת, בגלל החיוב להדליק מיד, נימנו וגמרו להשתמש בדרשת חז"ל, המתירה לקיים את מצות ההדלקה במנורה העשויה שפודים של ברזל[29], דבר שלא נראה מעודו, לא במשכן, לא במקדש שלמה, ולא בעת הקמת בית שני.

טיהור ההיכל על ידי החשמונאים

ציור עתיק, המראה את כניסת החשמונאים להיכל. בציור נראה כיצד הכהנים מטהרים את המקדש, מנתצים את הפסלים, ומביאים כלי זהב. כן מתאר הצייר את הרגע בו נמצא פך השמן בהיכל (ראה כהן וכד זהב בידו במרכז).

הקמת המזבח בזריזות: אף באשר למזבח פעלו החשמונאים בזריזות. לפי המתואר ב'מגילת תענית' החלו ההכנות להקמת המזבח בעשרים ושלשה במרחשון[30]. ביום זה תקפה יד בית חשמונאי על היוונים, וכשסתרו את המזבח המחולל עשו יום טוב. ומבואר שם, ש"מצאו שם אבנים טובות [שלימות] ונימנו עליהן [בית הדין, אם להשאירן כחלק מן המזבח הנבנה מחדש או להשליכן, שהרי שיקצום מלכי יון]. וגנזו אותן. והן מונחות עד היום הזה - עד שיבוא אליהו ויעיד עליהן אם טמאות הן [ופסולות] אם טהורות [וכשירות למזבח]". העובדה, שהיו חכמים שתבעו להשאיר את אבני המזבח השלימות כמות שהן, מלמדת, שרצו לזרז את בנין המזבח, גם אם יש ספק בקשר לכשרות אבניו. עם זאת, משנימנו וגמרו בבית הדין של חשמונאים, לסתור את אבני המזבח ולגנוז אותן, הזדרזו להקים אותו מחדש, כמתואר בהמשך המגילה: ש"בנו את המזבח וסדוהו בסיד, ותקנו בו כלי שרת, והיו מתעסקין בו [בבנינו] שמונה ימים", ובעשרים וחמישה בכסליו חגגו את חנוכת המזבח. ברור לכל, שהקמת מזבח אבנים שלימות הנאספות בזהירות, זאת, עבור מזבח גדול, ברוחב שלושים ושתים אמה ובאורך ששים אמה – עם הכבש – ובגובה עשר אמות, ובתוך שמונה ימים, הדבר כרוך במאמץ גדול. במיוחד לאור העובדה, שיש לצקת סיד בין אבניו, כדי שיהא המזבח חזק ומוכן להקרבת קרבנות על אש עצי המערכה, והתייבשות המבנה מתמשכת ימים. פעולה זו כולה מעידה על זריזות עצומה של החשמונאים, שהיא נס ופלא בפני עצמו.

החשמונאים ומצות 'ועשו לי מקדש': מלשון 'ספר החשמונאים' משתמע, שהחשמונאים מצאו את המקדש החצרות והלשכות במצב של הרס ושריפה, וכמתואר שם: "אז אמרו יהודה ואחיו... נעלה לטהר את המקדש ולחנכו. ויקהל כל המחנה, ויעלו על הר ציון. וכאשר ראו את המקדש שמם, ואת המזבח מחולל, ואת השערים שרופים, ושיחים צומחים בחצרות, כמו ביער או באחד ההרים, והלשכות הרוסות, קרעו בגדיהם... נתנו עפר על ראשם... תקעו בחצוצרות התרועה ויצעקו אל השמים... יהודה בחר כהנים תמימים אוהבי התורה, והם טיהרו את המקדש... בנו את המקדש ואת אשר בתוך הבית. קידשו את החצרות, עשו כלי קודש חדשים... הקטירו על המזבח, העלו את הנרות... שמו על השלחן לחם, פרשו את הפרוכת... וביום חמישה ועשרים לחודש התשיעי הוא חודש כסליו... בבוקר השכם, הקריבו קרבן על פי התורה על מזבח העולה החדש אשר עשו. בעת וביום אשר טימאוהו הגויים, ביום ההוא [לאחר שלש שנים] נחנך [המזבח] בשירים ובנבלים ובכינורות ובמצילתיים. וכל העם נפלו על פניהם השתחוו ויבכו לשמים... חנכו את השערים ואת הלשכות, ויציבו להם דלתות. ותגדל השמחה עד מאד בעם, וחרפת הגויים סרה". תיאור זה כולו מלמד על הזריזות של החשמונאים בקיום מצות "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". שכן, הכנת הכלים כמתואר לעיל, שיקום כל ההרס, וזאת, על ידי ציבור דל ועני, תוך ימים ספורים, דומה, שאין לו אח ורע בתולדות ישראל.

ערכים לעיון: ראה ערכים: 'בילגה', 'זר', 'חומרי הבנין והכלים', 'מזבח', חשמונאים ועוד.

מעולם המחשבה

ביטול מצות הדלקת הנרות – היא ביטול קיומו של עם ישראל

מובא במדרש: "בכל דור ודור יועצים על ישראל לאבדם והקב"ה מצילנו מידם... והיה שם משומד אחד בליעל... שהיה יועץ עצות רעות על ישראל, ואמר, שכל זמן שיקריבו קרבן של שחר ושל בין הערבים אינם נופלים בידכם. עמדו וביטלוהו!... מצוה אחת יש להם שאם לא יעשו אותה - יאבדו מן העולם, וזו הדלקת נר בבית המקדש... עמדו וטימאו כל השמנים... ולא נשתייר כי אם פך שמן שלא היו יודעים... ונעשה נס והדליקו מאותו פך קטן שמונה ימים... אמר הקב"ה: חשבתם לעקור שבעת הנרות... הנני מביא עליכם שמונה ימים [של חג] ושבעה בני חשמונאי, שמאבדים אתכם מן העולם". (אוצר המדרשים – חנוכה). וכתב בעל 'בית חדש', אורח חיים, תרע: "בחנוכה עיקר הגזירה היתה על שהתרשלו בעבודה, ועל כן היתה הגזירה לבטל מהם העבודה... שגזר עליהן אותו הרשע... מצוה אחת יש בידם - אם אתם מבטלין אותה מידם כבר הם אבודין, ואיזה זה - הדלקת מנורה... וכשחזרו בתשובה למסור נפשם על העבודה, הושיעם ה' על ידי כהנים עובדי העבודה בבית ה', על כן נעשה הנס גם כן בנרות [שהם נרות האור של עם ישראל] תחת אשר הערו נפשם למות על קיום העבודה".

---

[1] דבור המתחיל 'עשרים וחמישה בכסליו'. וראה את לשון המגילה להלן. כן ראה שבת כא, ב.

[2] עיין מגילת תענית שם.

[3] במדבר ז, פד.

[4] מצינו הסברים שונים לשם 'חנוכה', כגון, 'חנו בכ"ה' וכד', אך אלו נאמרו עד דרך הדרש. ראה פסיקתא רבתי פרק ב, המונה שבע 'חנוכות' שנערכו במקדש, דהיינו, חנוכת המזבח, וביניהן 'חנוכה של בית חשמונאי'. אף המהרש"א בחידושיו למסכת שבת כא, כותב ש"נקרא 'חנוכה' על שם חנוכת המזבח". כך הם גם דברי המשורר הקדמון בפיוט 'מעוז צור", אשר ראה לשלב בפתיחת הפיוט את תוכנו זה של החג, באומרו: "אז אגמור, בשיר מזמור, חנוכת המזבח".

[5] 'קדמוניות היהודים', ספר יב, ז, ה. יוסף בן מתיתיהו מוסיף: "ונראה לי, שנתנו את הכינוי הזה לחג, משום שאותה הזכות לעבוד את אלהינו הופיעה לנו בלי שקיוינו לה". הדבר מתמיה שלא קשר את השם עם הדלקת המנורה במקדש. ראה דיון נרחב בענין זה בסידור מקדש – 'חנוכה'.

[6] עשרים וחמשה בכסלו.

[7] וכלשון מגילת תענית – "דלא למספד בהון".

[8] משנה מידות ב, ג.

[9] שקלים ו, א.

[10] פירוש המשנה לרמב"ם מידות ב, ג; שקלים ו, ג.

[11] עבודה זרה נב, ב.

[12] משנה מידות א, ה.

[13] פירוש המשנה לרמב"ם מידות א, ו.

[14] חשמונאים א, ד.

[15] מידות א, ו.

[16] רמב"ם תמידין ומוספין א, יב; משנה מנחות ד, ד: "אין מחנכין... את מזבח העולה אלא בתמיד של שחר".

[17] חשמונאים א' א, כג.

[18] מנחות כח, ב. יש להעיר בענין מספר השפודים של ברזל, שיש מקומות בדברי חז"ל, שנאמר בהם, שמצאו שבעה שפודים, ויש מקומות שכתוב שמצאו שמונה. הנושא נדון באחרונים, וכבר תירצו, שגם אם קיימת גירסא האומרת שמצאו שמונה שפודים, השפוד השמיני נדרש לא כנר בפני עצמו, אלא כדי לקיים את מצות התורה, להדליק נרות ב'מנורה' שלימה. שכן כך המצוה להדליק בנרות מחוברים יחד למנורה אחת, ולא בנרות נבדלים זה מזה. לפיכך השתמשו בשפוד השמיני, כבסיס, בו תקעו את השפודים הבודדים, ובכך הפכו כולם למנורה אחת.

[19] רש"י שם.

[20] ראה משנה כלים (יב, ו) ש'גלמי כלי מתכות', כלומר, חומר מתכתי גלמי, שהוא בתהליך עשיה וטרם נגמרה מלאכתו ככלי שימושי.

[21] יש להעיר בענין מספר השפודים של ברזל, שיש מקומות בדברי חז"ל, שנאמר בהם, שמצאו שבעה שפודים, ויש מקומות שכתוב שמצאו שמונה. הנושא נדון באחרונים, וכבר תירצו, שגם אם קיימת גירסא האומרת שמצאו שמונה שפודים, השפוד השמיני נדרש לא כנר בפני עצמו, אלא כדי לקיים את מצות התורה, להדליק נרות ב'מנורה' שלימה. שכן כך המצוה להדליק בנרות מחוברים יחד למנורה אחת, ולא בנרות נבדלים זה מזה. לפיכך השתמשו בשפוד השמיני, כבסיס, בו תקעו את השפודים הבודדים, ובכך הפכו כולם למנורה אחת.

[22] ראה 'ספר החינוך' - מצוה צה, הכותב בענין מצות של 'הטבת הנרות': ש"כהן העובר עליה, ולא ערך הנרות כמצוה - ביטל מצות עשה".

[23] המאירי שבת כא, ב; דבור המתחיל 'ונחזור לענין'. בית יוסף אורח חיים סימן תרע.

[24] בית יוסף, אורח חיים, סימן תרע.

[25] בית יוסף, אורח חיים, סימן תרע.

[26] בית יוסף, אורח חיים, סימן תרע.

[27] רמב"ם חנוכה ג, ב. לשיטה זו הנס היה בעובדה שמצאו פך שמן בחותמו של כהן גדול, והשכילו לחלק אותו באופן, שהספיק לשמונה ימים, נמצא, שמדובר בנס בדרך הטבע.

[28] עיין רש"י מגילה ו,ב.

[29] ראה מנחות כח, ב.

[30] שם נאמר: "אסתתר סוריגא מן עזרתא", כלומר סתרו החשמונאים את המזבח שבעזרה. ראה ספר 'באורך נראה אור', מאמר מאת הרב עזריה אריאל שליט"א 'שו"ת בית חשמונאי'.