חגי זכריה ומלאכי
- יוסי ורדי
- 10 בפבר׳ 2022
- זמן קריאה 7 דקות
חגי זכריה ומלאכי: שלושת הנביאים שעלו עם ישראל מגלות בבל, ואשר ליוו את הקמת הבית השני.
שלשת הנביאים האחרונים, אשר נבואותיהם חותמים את ספרי הנבואה הם חגי זכריה ומלאכי. שלשתם נטלו חלק בבניין בית המקדש בראשית ימי הבית השני. ומבואר בתלמוד, ששלשה נביאים אלו עלו עם ישראל מן הגולה - "אחד העיד להן על מקום המזבח, ואחד העיד להן על מדותיו, ואחד העיד להן, שמקריבין על המזבח הזה את כל הקרבנות אף על פי שאין בית"[1]. עוד מובא בתלמוד, ששלשת הנביאים הללו היו ממעבירי המסורת מימות משה רבינו, והידיעות בהלכה שהעבירו, נדרשו במיוחד לאחר חורבן בית ראשון וגלות בבל[2]. שלשת הנביאים נימנו על מאה ועשרים אנשי כנסת הגדולה שעמדה לישראל בראשית ימי הבית השני[3]. עוד מבואר בדברי חז"ל, שתרגום ספרי הנביאים אשר נכתב על ידי יונתן בן עוזיאל, נמסר לו על ידי נביאים אלו[4]. בגמרא מובא, כי נביאים אלו התירו שאיבת מים ביום טוב מבאר מסוימת הנקראת "באר הקר"[5]. נביאים אלו הביאו שמועות שקבלו מרבותיהם בהלכות רבות אחרות. לסיכום תקופת שלשת הנביאים אומרים חז"ל: "משמתו חגי זכריה ומלאכי, פסקה רוח הקודש מישראל"[6].
חגי – וחידוש בניית המקדש: כאמור, חגי הנביא נמנה על שלשת הנביאים שעלו מגולת בבל לירושלים. חלק ניכר מנבואתו עוסק במצוה שהיתה מוטלת על עולי בבל מיד בבואם ארצה, לבנות את בית המקדש בירושלים. בדברי נבואתו מציין הנביא, כי כל הצרות המתרחשות באותה תקופה, מקורן בהתרשלות ישראל מלבנות את המקדש, "כי היו מתעצלים [מלבנותו] מפני השונאים שהיו משביתים מלאכתם"[7]. הנביא מתנבא, שכאשר העם ישוב בתשובה ויתחיל לבנות, יחזור הקב"ה וישלח להם ברכה במעשיהם[8]. כן מוכיח חגי את הכהנים על מיעוט ידיעותיהם, כשהוא שואל אותם שאלות בהלכות המקדש, ואינם יודעים להשיב תשובה מלאה[9]. עוד מתואר בספר חגי, כיצד מוכיח הנביא את יושבי ירושלים, על כך, שזה שנים מאז בואם לירושלים, ועדיין הבית בחורבנו ורק המזבח נבנה לצורך הקרבת הקרבנות. בשנת שתים לדריוש המלך מתנבא חגי וקורא לזרובבל פחת יהודה וליהושע בן יהוצדק הכהן הגדול, לא להמתין לשעת מנוחה מן האויבים, ומול דברי העם האומרים - "לא עת בוא עת בית ה' להבנות"[10], ולדעתם יש לחכות לזמן מתאים, על כך אומר הנביא: "העת לכם אתם לשבת בבתיכם ספונים והבית הזה חרב?!... עלו ההר! והבאתם עץ ובנו הבית וארצה בו ואכבדה אמר ה'!" כתוצאה מתוכחתו מתעוררים ישראל, ככתוב: "ויער ה' את רוח זרובבל... ואת רוח יהושע בן יהוצדק... ואת רוח כל שארית העם, ויבואו ויעשו מלאכה בבית ה'"[11]. ואכן, לאחר תקופה של צרות מבית, והתנכלויות של אויבי ישראל מבחוץ, ראה ה' את מסירות נפשם לבנות את בית ה' למרות הקשיים, ובטחונם בה' הביא לכך, שדווקא ההתעוררות לבנות את ההיכל ללא הסכמת המלכות, היא שהביאה לכך, שלב דריוש התהפך עליהם לטובה. אזי יצא המלך דריוש באזהרה לצרי יהודה, לבל יפריעו למהלך העבודה, ולהיפך, יעלו לירושלים ויביאו מס לבוני המקדש; מלח, ושמן, ובהמות להקרבה במקדש ולכבוד המלך. עוד הזהיר דריוש, שכל מי שיעז להפריע לבנין הבית יענש בכל חומר הדין[12]. בעקבות התעוררות זו והתקדמות הבנייה מתנבא חגי: "גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון"[13], ואכן כך היה, שהיה ההיכל גבוה בקומתו מבית ראשון, ועמד המקדש השני יותר שנים מבית ראשון[14].
נבואת חגי לעולי בבל בירושלים
הנביא חגי עומד מול שרידי בית המקדש הראשון, כשהכהנים עושים את עבודתם על גבי המזבח, הניצב בתוך ההריסות, ומוכיח את העם: "העת לכם אתם לשבת בבתיכם ספונים והבית הזה חרב?!" כלומר, זה שמונה עשרה שנה שאנו יושבים בירושלים, וכל איש בונה את ביתו, והבית מקושט וספון בעצי ארזים, ואילו "הבית הזה" – ביתו של הקב"ה – "חרב?!" מימין לחגי הנביא נראים המנהיגים זרובבל ויהושע בן יהוצדק, ובעקבות נבואתו מתעוררים כולם וניגשים לבנין הבית למרות הסכנות מסביב.
זכריה – והקריאה לגולי בבל לעלות לירושלים הנבנית: זכריה בן ברכיה בן עידו הנביא[15], התנבא יחד עם חגי הנביא, וגם הוא קורא לישראל לחדש את בניין הבית. בפרקי נבואתו מופיעה הקריאה לעם ישראל לשוב אל ה', ובעיקר לעלות ולבנות את הארץ ואת המקדש. זכריה הנביא נשאל על ידי הגולים בבבל אשר שלחו שאלה בהלכה לאחיהם בבית אל, "לחלות את פני ה'", ושאלתם היא: "האבכה בחדש החמישי, הינזר כאשר עשיתי זה כמה שנים?" ומפרשים הראשונים, שרגם מלך ואנשיו בבבל - "אנשים צדיקים היו, ושלחו מבבל לקרוביהם שבבית אל, לבא לחלות את פני ה' בירושלים בעדם, ולשאול מאת הכהנים להודיעם, אם יבכו בחדש אב [וינזרו מאוכל ושתיה ויצומו] אחרי אשר חזר הבית להבנות?"[16]. הנביא זכריה מוכיח אותם קשות, על שהם נשארים בבבל וממשיכים לבכות על החורבן, באומרו: הנה החלו ישראל בעבודה במקדש בירושלים: "שבתי אל ציון ושכנתי בתוך ירושלם... עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלם, ואיש משענתו בידו מרוב ימים, ורחובות העיר ימלאו ילדים וילדות משחקים ברחובותיה"[17]. זכריה מחזק את העולים הבונים את המקדש: "תחזקנה ידיכם... ביום יוסד בית ה' צבאות ההיכל להבנות", ומוסיף, שסוף הברכה לבוא, וכדברי הנביא שם: "הגפן תתן פריה והארץ תתן את יבולה". הנביא מסיים, בתשובה ליושבים בגלות בבל: "אין אתם צריכים לצום! כי בנה נבנה הבית! ועלו מן הגולה ותשבו בארץ כל הימים, אם תעשו הטוב בעיני לא תגלו ממנה לעולם!"[18] עוד אומר הנביא, שצום תשעה באב יהפך לשבט יהודה, שחזרו לירושלים, לששון ולשמחה, לא כן לעשרת השבטים הממשיכים לשבת בגלות שיחיו בצער: "כה אמר ה' צבאות: צום הרביעי וצום החמישי [תשעה באב]... יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים"[19].
מלאכי 'חותם הנביאים' – ותוכחתו לעולי בבל בירושלים: מצינו שהנביא מלאכי נקרא 'חותם הנביאים'[20], שכן בחתימת דבריו ציוה את ישראל לא לשכוח את תורת משה, וללמוד אותה ולקיים את מצוותיה כל הימים, וכלשונו: "זכרו תורת משה עבדי אשר צויתי אותו בחורב על כל ישראל חוקים ומשפטים"[21], ציווי זה מלמד, שהנביא מלאכי היה האחרון שבשלושת הנביאים הללו[22], ואחרון הנביאים בכלל, עד זמן הגאולה[23]. בדברי חז"ל מצינו דעות שונות בדבר זהותו של הנביא מלאכי, ויש המזהים את מלאכי עם עזרא הסופר[24], מכיוון שבנבואת מלאכי נאמרים דברים כנגד נשיאת נשים נכריות[25], וכך מצינו בעזרא הסופר שעסק בהרחקת הנשים הנכריות שנישאו לישראלים[26]. אכן, מורגשת בנבואת מלאכי המציאות העגומה של ראשית ימי הבית השני. מחד גיסא החלו ישראל בבנין הבית, מאידך, בגלל מספר העולים המצומצם, והצורך לשקם את ההריסות, שררה הדלות בירושלים ובנותיה. כך מוצאים אנו שמביאי הקרבן הביאו בעלי מום מעדרם, כגון עיור ופיסח וחולה, והנביא מלאכי מוכיח את העם, שהם מבזים בכך את מזבח ה', באומרו: "וכי תגשון עור לזבוח - אין רע! וכי תגישו פסח וחולה - אין רע! הקריבהו נא לפחתך [לפחה הממונה מטעם מלכות פרס] – הירצך?! או הישא פניך?!"[27] עוד מצינו בדבריו תוכחה לישראל, שכן, יש מיושבי ירושלים המביאים קרבן ומנה לה' זאת, כשהם נושאים להם נשים נכריות מעמי הסביבה, ואילו הנשים שעלו מבבל וסבלו את קשיי הקליטה בארץ, אלו נזנחו. נשים אלו היו באות לפני ה' במקדש לבכות על מר גורלן, וקול בכייתן נשמע לפני המזבח, וכדברי הנביא: "תועבה נעשתה בישראל ובירושלם, כי חלל יהודה קודש... ובעל בת אל נכר. יכרת ה' לאיש אשר יעשנה... ומגיש מנחה לה' צבאות. וזאת שנית תעשו [בזניחת הנשים הישראליות] כסות דמעה את מזבח ה' - בכי ואנקה [של נשיכם] מאין עוד פנות אל המנחה [שאין ה' חפץ במנחתכם] ולקחת רצון מידכם. ואמרתם: על מה? – על... אשת נעוריך אשר אתה בגדתה בה - והיא חברתך ואשת בריתך!" הנביא מלאכי מסיים את דבריו בקריאה לעם לשוב אל ה', ומתנבא על הגאולה העתידה, ועל אליהו הנביא אשר עתיד לבוא לבשר עליה[28].
עדות הנביאים בין חורבות המקדש - וחידוש העבודה על המזבח: כמבואר לעיל נדרשה עדותם של חגי זכריה ומלאכי עם חידוש העבודה במקדש בראשית ימי הבית השני. לפי המתואר בתלמוד[29], הגיעו עולי בית שני למקדש החרב, שם הכירו את צורתו על פי יסודות החומות שנותרו[30]. הבונים נקטו באמצעים שונים לוודא את מקום המקדש וחשפו את יסודותיו. כמו כן - "מכל הבית כולו הריחו ריח קטורת" וכך נקבע מקום ההיכל. באשר למזבח - "משם הריחו ריח אברים", ונראה, כי נותרו שם עצמות הקרבנות ושרידי המערכה. עדות שלשת הנביאים הללו, היתה בטרם זכו לנבואה[31], וכדברי חז"ל בגמרא, שנביאים אלה "העידו", כלומר, מסרו עדות הלכתית על מה שראו עיניהם בהיותם בירושלים בעת החורבן ובטרם גלו לבבל. העולים ארצה נעזרו בעדות ראיה של חכמים אלו: אחד העיד בפניהם על המזבח ומידותיו[32], ואחד העיד על מקום המזבח, והצביע על שרידי המזבח של הבית הראשון, ואחד העיד עדות הלכתית שקיבל מרבותיו, שמצוה להקריב קרבנות על המזבח, אף על פי שאין הבית בנוי[33].
איתור מקום המזבח על ידי עולי בבל
בציור נראים אנשי כנסת הגדולה בין חורבות בית המקדש הראשון, כשהם מנסים לאתר את מקום המזבח בין ההריסות. לפי המתואר בתלמוד, לאחר שחשפו את יסודות ההיכל, ניגשו לאתר את מקום המזבח, ומבואר בגמרא, שהמקום התגלה על פי עדות הנביאים חגי זכריה ומלאכי, שהיו מן הגולים לבבל, ולפיכך ידעו להצביע על מקום המזבח, כפי שראו אותו בטרם גלו ובעוד המקדש קיים.
מעולם המחשבה
תשעים ושלשה כלי המקדש – כנגד תשעים ושלש אזכרות
מצינו מאמר בירושלמי חגיגה ג, ח; המסביר את המשנה בתמיד ג, ד; האומרת: "'נכנסו ללישכת הכלים והוציאו משם תשעים ושלשה כלי כסף וכלי זהב'. רבי שמואל בר נחמן בשם רבי יונתן [אומר]: כנגד תשעים ושלש אזכרות שכתוב בפרשת חגי זכריה ומלאכי". פירושים שונים נאמרו להסברת דבריו, וכתבו האחרונים, שרצו הכהנים במקדש, לציין את זכותם של שלשת הנביאים חגי זכריה ומלאכי, אשר ליוו את עולי בבל בתקופת הבראשית של בית שני, שהיתה רצופה קשיים מבחינה חומרית ורוחנית. שכן בין העולים היו פסולי חיתון, והמצב הרוחני של רבים מהם היה ירוד, ואלמלא הנביאים שהביאו עמם את מסורת התורה שקבלו ממשה רבינו, ואלמלא הם שדחקו בעם להקים את המקדש למרות ההתנכלויות מצד השכנים, כמו כן, אלמלא התוכחות של הנביאים הללו לכהנים ולעם להיטיב את מעשיהם, לא היתה תקופת הבית השני מגיעה לימי הזוהר שלה. נביאים אלו יסדו את הכנסת הגדולה ממנה צמחו חכמים וצדיקים, כגון, שמעון הצדיק, הלל ושמאי ורבי יוחנן בן זכאי. נמצא, שנביאים אלו הטביעו את שם ה' על עליה זו. זה, אפוא, ההסבר למאמר, שמנין אזכרות שם ה' בנבואות אלו, הוא גם מנין הכלים לעבודת התמיד בהיכל, כי כאמור, שם ה' נקרא על המקדש ועל הבונים המסורים שבאותו דור, וזכות זו נזקפת לשלושת הנביאים: חגי זכריה ומלאכי.
[1] רמב"ם בית הבחירה ב, ד; על פי הגמרא בזבחים סב, א.
[2] אבות דרבי נתן פרק א.
[3] רמב"ם הקדמה לפירוש המשנה והקדמה ליד החזקה.
[4] מגילה ג, א.
[5] עירובין קד, ב ובפירוש המשנה לרמב"ם עירובין י, יד. אמנם, מלשון הגמרא לא ברור שזו המסקנה: "ונביאים שביניהן התירו להן. ולא נביאים שביניהם, אלא מנהג אבותם בידיהם".
[6] תוספתא סוטה יג,ד (מובא בסנהדרין יא,א ועוד).
[7] רד"ק חגי א, א.
[8] חגי פרקים א-ב.
[9] חגי ב, יד.
[10] חגי א, ג.
[11] חגי א, יד.
[12] ראה בעזרא ו, הרחבת דברים.
[13] חגי ב, ט.
[14] בבא בתרא ג, א.
[15] זכריה א, א.
[16] זכריה ז, ב; ברש"י.
[17] זכריה ח, ג.
[18] רד"ק שם ז, ה.
[19] שם ח, יט.
[20] רד"ק ירמיהו לא, ל. רס"ג אמונות ודעות מאמר ג.
[21] מלאכי ג, כב.
[22] רד"ק מלאכי א, א.
[23] מלבי"ם מלאכי ג, כב.
[24] מגילה ג, א; דעת רבי יהושע בן קרחה, ולזה מסכים רב נחמן (ורבינו חננאל גורס רב נחמן בר יצחק).
[25] מלאכי ב, י-יב.
[26] עזרא פרקים ט-י.
[27] מלאכי א, ח. וראה ערך 'הקריבהו נא לפחתך'.
[28] מלאכי א-ג. ואולי שמו נקרא כן על שם הפסוק בנבואתו "הנני שולח מלאכי" (שם ג, א).
[29] זבחים סב, א.
[30] ראה רש"י שם ד"ה 'שניכרים צורתו'.
[31] נביאים אלה התנבאו בשנה השנית לדריוש (ראה חגי א, א; וזכריה א, א) כלומר שמונה עשרה שנה לאחר שנתחדשה העבודה על גבי המזבח.
[32] שמבחינת ההלכה ניתן להוסיף עליו עד ששים אמה (רש"י בזבחים שם ד"ה אחד העיד); ולדעת הרמב"ם (בית הבחירה ב, ד), העיד להם על מידותיו של המזבח, וכך הגיעו למנין שלשים ושתים אמה.
[33] דעת רבי אליעזר בן יעקב שם. עיין שם דעות נוספות.