חבורה

חבורה: חבורת אנשים שנימנו יחד בבית אחד לקיום מצות אכילת קרבן הפסח.

נאמר בתורה בענין שחיטת קרבן פסח ואכילתו בחבורה: "ויקחו להם איש שה לבית אבות שה לבית. ואם ימעט הבית מהיות משה [שהכבש גדול ומספר בני הבית מועטים] ולקח הוא ושכנו הקרוב אל ביתו, במכסת נפשות, איש לפי אוכלו תכוסו על השה"[1]. הביטוי "במכסת נפשות" פירושו - מניין הנפשות ומספרם[2], ודרשו חכמים: 'במכסת' – מלמד, שאין הפסח נשחט אלא למנוייו, כלומר, אין שוחטים את קרבן הפסח בעזרה אלא עבור האנשים שנימנו עליו כדין[3].

מהלכות המינוי לחבורת הפסח: אין הגבלה במניין האנשים הרשאים להימנות על הפסח, כל עוד יש לכל אחד מבני החבורה כזית בשר לכל הפחות[4]. אם השוחט את הקרבן במקדש שחט אותו עבור אלו שנימנו, והיתה דעתו בשעת שחיטה להאכיל מבשר הקרבן גם לאנשים שלא נימנו – כשר, שאלו הראויים לו - אוכלים כהלכה, והאחרים - כאילו לא חשב עליהם[5]. ניתן להימנות על חבורת הפסח עד שישחט הקרבן בעזרה[6]. כמו כן, הלכה היא, שנמנים ומושכים את ידיהם ממנו להימנות על חבורה אחרת, עד שישחט הקרבן, נשחט – אינו יכול למשוך את ידו[7].

שחיטת הפסח עבור אדם יחיד או על חבורה? נחלקו תנאים במשנה בשאלה, האם ניתן לשחוט את הפסח עבור אדם יחיד? ולעניין הלכה נקבע, שיחיד ששחט את הפסח לעצמו – הפסח כשר בדיעבד, ובלבד שיכול לאכול את כולו, וכגון שמדובר בגדי קטן[8], ויש אומרים, שדי אם יכול לאכול כזית ממנו[9]. אף על פי כן לכתחילה ראוי שלא לשחוט קרבן על היחיד, שנאמר: "יעשו אותו" - בלשון רבים[10]. לפיכך מצוה לכתחילה להתאסף חבורות חבורות ולהימנות על קרבן הפסח, ואלו המתמנים על הפסח הם הנקראים 'בני חבורה'[11].

אכילת קרבן פסח בחבורה

בציור נראית חבורה של אוכלי הפסח. בחבורה נראים זקנים וקטנים, שכן, כל הראוי לאכול כזית מן הפסח שוחטים עליו את הקרבן. מימין נראים מביאי קרבן הפסח לאחר צלייתו בתנור פסחים. לכתחילה אין לחלק את החבורה של הנימנים על הפסח, עם זאת, יש אפשרות לחלק חבורה לשנים, אם אחד מבני החבורה צירף לחלקו בבשר הקרבן אוכלים נוספים.

בני חבורה שאינם יכולים לאכול כזית: אין שוחטים את הפסח אלא על מי שראוי לאכול כזית[12]. לפיכך, אם היה אחד מבני חבורה קטן, או זקן או חולה, שאינו יכול לאכול כזית – אין שוחטים עליו לכתחילה[13], שנאמר "איש לפי אוכלו" – אכילת כזית היא הקובעת[14]. לפיכך אמרו, אפילו חבורה של מאה, ואין כל אחד ואחד מהם יכול לאכול, אלא פחות מכזית – אין שוחטים עליהם[15]. מאידך, יש ראשונים שפירשו את כוונת המשנה, שאפילו חבורה, שאין כל אחד מהם יכול לאכול כזית, אבל בין כולם יכולים לאכול לכל הפחות כזית אחד - שוחטים עליהם[16]. אין עושים חבורה שכולה חולים או זקנים או אוננים, אף על פי שהם יכולים לאכול, הואיל ואכילתם מועטת, ויש חשש, שמא ישאירו מבשר קרבן הפסח ויביאוהו לידי פסול[17].

החבורה הראויה: אין עושים חבורה של נשים ועבדים יחד, או של קטנים ועבדים, מפני שחוששים לקלות ראש שתהיה ביניהם. אבל עושים חבורה שכולה נשים, או כולה עבדים[18]. אין עושים חבורה שכולה קטנים לפי שאינם בני דעת, אלא מצרפים אותם לחבורה של גדולים, והוא שהקטן יכול לאכול כזית בשר[19]. וכן אין שוחטים על חבורה שכולה גרים, שמא יחמירו לדקדק בו ויביאוהו לידי פסול בחינם[20]. כל אלו אם שחטו עליהם – כשר[21].

אימתי נחלקת חבורה לשתים? אחד מבני חבורה שמינה אחרים עמו על חלקו, ולא ידעו מכך שאר בני החבורה, רשאים בני החבורה לתת לו את חלקו אחר שיצלה, ובעת אכילת הקרבן בני החבורה יאכלו משלהם, והוא יאכל את חלקו עם האחרים שנימנו עמו בחבורה שניה[22]. וכן אם היה אחד מבני החבורה גרגרן, שממהר לאכול הרבה, רשאים לתת לו חלקו ולהוציאו מהחבורה[23]. ויש אומרים שרשאים לתת לו חלקו דווקא, אבל לא להוציאו מהחבורה[24]. ודווקא כשלא ידעו בו מתחילה שהוא גרגרן, אבל אם ידעו בו – אינם רשאים להוציאו, שעל מנת כן קיבלוהו[25].

שתי חבורות אוכלי פסחים בבית אחד

בציור נראות שתי חבורות המתכנסות בירושלים לאכילת הפסח, כשלכל אחת קרבן פסח משלה. בין שתי החבורות מעמידים מחיצה לסימן הפרדה ביניהן, וכגון כדי היין הנראים במרכז. הלכה היא שהשמש המביא יין לארבע כוסות (נראה ליד כדי היין) מפנה את פניו לחבורתו לבל יעבור בטעות לחבורה השניה.

איסור הוצאת הפסח מחבורה לחבורה: נאמר בתורה: "בבית אחד יאכל לא תוציא מן הבשר חוצה"[26], מכאן שאסור להוציא את הפסח מחוץ לבית שנאכל בו. עוד דרשו חכמים מן המלה 'חוצה' – שלא להוציא אפילו מחבורה לחבורה בבית אחד[27]. אם עבר והוציא מן הקרבן כזית בשר מחוץ לבית עובר בלאו[28], ולוקה, והוא, שיעקור את הבשר ממקומו ויניחנו מחוץ לבית או לחבורה - כדרך שנאמר בהוצאת שבת[29]. בשר הפסח שיצא חוץ לחבורתו, בין בזדון בין בשגגה – נאסר באכילה כטריפה[30], והרי הוא כבשר קדשים קלים שיצא חוץ לחומות ירושלים, ולוקים על אכילתו[31]. לפיכך שתי חבורות שהיו אוכלות בבית אחד, צריכה כל חבורה לעשות לה היקף, ואלו הופכין את פניהן אילך ואוכלים, ואלו הופכין את פניהן אילך ואוכלים, כדי שלא ייראו מעורבים[32].

נרדמו בני החבורה: נחלקו תנאים בשאלה, מה הדין כשנרדמו בני החבורה בתוך סעודת ליל הפסח, האם יש בכך משום היסח הדעת מן המצוה[33]. להלכה נקבע, שבני חבורה שנרדמו מקצתן בתוך הסעודה - חוזרין ואוכלין, נרדמו כולן ונעורו - לא יאכלו, נתנמנמו בלבד, כולן יאכלו[34]. דין זה נוהג גם בזמן הזה לגבי אכילת מצה, יש אומרים משום זכר למקדש[35], ויש אומרים משום דין הפסק בסעודה[36].

חבורה בפסח שני: איסור הוצאת הפסח מחבורה לחבורה אינו נוהג אלא בפסח ראשון ולא בפסח שני[37], אבל המצוה לאכלו בבית אחד קיימת גם בפסח שני[38].

מן המדרש

בפסח - כל ישראל חברים, לפיכך אכילת קרבן פסח דווקא בחבורה

רבי אומר: שלשה מיני שכנות נאמרו בתורה: "ולקח הוא ושכנו" - זה שכנו שבשדות [שכנו בעבודתו בשדה]. "שכנו" - זה שכנו שבגגות [הגר מעל גגו]. "הקרוב" - זה 'הקרוב אל ביתו' [שביתו] סמוך לפתח. בפסח מצרים נאמר: "שכנו הקרוב אל ביתו" - יעשו קרבן אחד! שמא נאמר בפסח דורות לא חייבה התורה להמנות לחבורה עם 'שכינו הקרוב אל ביתו' באותו קרבן, אלא יאכלו עם בני חבורה אחרת, שכן, הכל עולים לרגל לירושלים, וכל אדם חוגג לעצמו? - רבי שמעון אומר: אף פסח דורות – נאמר "שכינו הקרוב אל ביתו" ויאכלו ביחד, וכל כך למה? - לא דיברה תורה אלא מפני דרכי שלום, שלא יהא אדם מניח אוהבו ושכניו, מכיריו ומיודעיו, ואחד מבני עירו, והולך ועושה פסח אצל אחרים. שנאמר: "טוב שכן קרוב מאח רחוק" (משלי כז, י). על פי מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי פרק יב.

---

[1] שמות יב, ג-ד.

[2] עיין רש"י שם ורשב"ם.

[3] פסחים סא, א; מכילתא מסכתא דפסחא פרשה ג; ראה גם משנה זבחים נו, ב.

[4] משנה פסחים שם; רמב"ם שם.

[5] פסחים ומכילתא שם; רמב"ם קרבן פסח ב, ה.

[6] משנה פסחים פט,א ובגמרא.

[7] רמב"ם שם ב, יד.

[8] רמב"ם קרבן פסח ב, ב.

[9] רש"י פסחים פט, א; ד"ה ואפילו; ר' עובדיה מברטנורא.

[10] במדבר ט, יב; רמב"ם שם. וראה כסף משנה שמפרש שפסק כר' יוסי, ולמד שגם ר' יוסי מודה שלכתחילה ישחט על הרבים מדברי הגמרא פסחים צה, א. ובמאירי (שם) כתב "הלכה כר' יהודה לכתחילה וכר' יוסי בדיעבד". ור' אברהם בן הרמב"ם למד שגם לכתחילה כשר ביחיד אלא שיש לעשות השתדלות וזירוז בעלמא.

[11] רמב"ם קרבן פסח ב, א.

[12] משנה צא, א.

[13] עיין רמב"ם שם ב, ה; שאדם אשר שחט את הפסח לאוכלים כזית ולאחרים שאינם אוכלים כזית, כגון ילדים או זקנים, הקרבן כשר, ויאכלו לפי יכולתם.

[14] שמות יד, ב.

[15] רמב"ם שם ב, ג.

[16] רש"י שם ד"ה ואפילו חבורה. ויש מבארים בדברי רש"י שצריך שלכל הפחות אדם אחד יהיה ראוי לאכול כזית (ליקוטי הלכות).

[17] משנה פסחים שם; רמב"ם שם.

[18] משנה וגמרא שם; רמב"ם שם ב, ד.

[19] סוכה מב, ב וברש"י; רמב"ם שם.

[20] גמרא פסחים צא,ב ורש"י; רמב"ם שם.

[21] רמב"ם שם.

[22] משנה שם פט, ב; רמב"ם שם ב, טו.

[23] ברייתא שם; רמב"ם שם.

[24] מאירי, ותלוי במחלוקת ר' יהודה ור' שמעון אם אפשר לאכול את הפסח בשתי חבורות להלן.

[25] ירושלמי פסחים ח, ד.

[26] שמות יב, מו.

[27] פסחים פה, ב; וברש"י; רמב"ם שם ט, א. ועיין מנחת חינוך טו, א. וראה פסחים פו א-ב; שם דנים באפשרות להתחלק לשתי חבורות, וראה רמב"ם וכסף משנה קרבן פסח ט, א.

[28] ספר המצוות לא תעשה קכג; סמ"ג לאוין שנא; ספר חינוך מצוה טו.

[29] רמב"ם שם. לעניין הוצאת שבת ראה רמב"ם שבת פרק יג.

[30] ראה מכות יח, א ובפירוש המשנה פסחים ז, יב.

[31] רמב"ם שם ט, ב.

[32] שם ט, ג. ורש"י פו, א ד"ה אלו חולק על זה וסובר שאין חיוב בהיכר, וראה כסף משנה שנחלקו בגרסה.

[33] ראב"ד חמץ ומצה ח, יד.

[34] רמב"ם חמץ ומצה ח, יד.

[35] רשב"ם קכ, א ד"ה ישנו.

[36] ראב"ד שם, וכן נראה מהרמב"ם שקבע דין זה בהלכות חמץ ומצה, וראה גם בטור ובשו"ע או"ח תעח.

[37] רמב"ם שם י, טו.

[38] רמב"ם שם, וראה מנחת חינוך שם, כב.