חלל

חלל: כהן שנשא אשה האסורה לו בנם חלל ופסול לעבודה במקדש.

כהן שנשא אשה האסורה לו ונולד להם בן, הרי הוא מוגדר כ'חלל', לפיכך נפסל והתחלל מקדושת הכהונה. הבן הנולד לכהן זה נחשב כזר, האסור בעבודה במקדש. כהן חלל שעבד במקדש, ולאחר מכן התבררה לו העובדה שהוא חלל – עבודתו כשרה.

מקור המושג והגדרתו: המושג "חלל" יסודו בפסוק החותם את פרשת דיני הנישואין המיוחדים לכהנים, ככתוב: "אשה זונה וחללה לא יקחו ואשה גרושה מאישה לא יקחו, כי קדוש הוא לאלהיו... ולא יחלל זרעו בעמיו כי אני ה' מקדשו"[1]. הווה אומר, שכהן הנושא אשה כהלכה, הרי הוא בגדר קדוש, ואילו כהן הנושא אשה האסורה עליו, חילל את בניו וזרעו. אף כהן גדול* שנשא אשה אלמנה* שהתורה אסרה אותה עליו, זרעו התחלל מקדושת הכהונה[2].

הנשים הפסולות לכהונה ובנן חלל: בנוסף לנשים האסורות להנשא לכהן ככתוב בתורה: "אשה זונה וחללה לא יקחו" וכן אשה גרושה, שהבן הנולד מהן מוגדר כחלל, מצינו הגדרות נוספות לנשים שבנן נפסל לעבודה כחלל, כגון, כהן שנשא גיורת - בנה חלל[3], וכן כהן שנשא 'שבויה' בנה חלל. בענין זה כתבו הראשונים, ששבויה "אסורה לכהן מפני שהיא ספק זונה, שמא נבעלה לגוי". עוד כתבו, ש"אם יש לה עד שלא נתייחד הגוי עמה הרי זו כשרה לכהונה"[4]. כך גם כהן שנשא חלוצה[5] הבן הנולד להם מוגדר כחלל, אך זאת מדברי סופרים[6].

איזהו כהן המוגדר כחלל? בנו של חלל – גם הוא חלל כאביו, וכן בן בנו אף הוא חלל, וכך הלאה עד סוף כל הדורות. גם בתו של כהן חלל, הרי היא חללה. וכתבו הראשונים: "אי זו היא חללה? זו, שנולדה מאיסור כהונה [כלומר שנולדה מאשה האסורה לכהן]". עוד כתבו: "אחת מן הנשים האסורות לכהונה [כגון, גרושה] שנבעלה לכהן – נתחללה"[7]. כהן, שנשא אשה האסורה לו – לא נעשה חלל עקב כך, עם זאת, כל עוד נשוי הכהן לאשה זו, הרי הוא פסול לעבוד במקדש, עד שידור נדר שלא ישוב לחטוא[8]. מי שמוחזק ככהן כשר, לא יוגדר כחלל אלא אם כן העידו עליו שני עדים, שנפסל בנישואי הוריו[9].

כהן העובד על גבי המזבח ונודע שהוא חלל

הלכה מיוחדת נאמרה בעניינו של כהן חלל, שאם נודע פסולו בעת שעבד עבודה במקדש (ראה ציור ובו כהן העובד על גבי המזבח) אם המשיך בעבודת הקרבנות - עבודתו כשרה מן התורה, שנאמר על שבט לוי: "ברך ה' חילו ופועל ידיו תרצה", ואמרו חכמים: "אפילו חולין שבו תרצה".

מהלכות כהן חלל: החלל נחשב כזר לכל דבר, בין לקולא ובין לחומרא: מחד גיסא, כהן זה אסור לעבוד במקדש, כמו כן, אינו אוכל תרומה ואינו אוכל חלה. מאידך גיסא, מותר לו להיטמא למתים וכמו כן רשאי לשאת גרושה[10]. חלל מדברי סופרים כגון בן חלוצה, נחשב כהן לחומרא, ולפיכך אינו עובד במקדש, מאידך, למרות שהוא מוגדר כזר אינו רשאי לשאת גרושה[11]. מדברי חז"ל והראשונים עולה, שחלל אינו יכול לדון דיני נפשות, שאמרו: "הכל כשרים לדון דיני ממונות... אבל בדיני נפשות - אין דנין אותן אלא כהנים לוים וישראלים המשיאין לכהונה"[12]. החלל מותר לשאת בת כהן, אבל ילדיו יהיו חללים, כאמור. חלל העובד במקדש במזיד – דינו כזר, והוא לוקה וחייב מיתה בידי שמים[13], ויש אומרים שאינו חייב מיתה, מפני שאינו כזר ממש[14].

כהן העובד במקדש ונודע שהוא חלל: מצאנו דין מיוחד בחלל, שכהונתו נמשכת גם לאחר שנודע פסולו כחלל. כגון, כהן ששירת במקדש, ולאחר תקופה מסוימת שהקריב על גבי המזבח, התברר, שהוא חלל, הלכה היא, שהקרבנות שהקריב כשרים[15]. הדבר נלמד מפסוק מיוחד, שנאמר על שבט לוי: "ברך ה' חילו ופועל ידיו תרצה"[16]. המילה "חילו" נדרשת – "אפילו חולין שבו תרצה"[17], כלומר, אפילו הכהנים המחוללים שבשבט זה – קרבנם רצוי בדיעבד. וכתבו הראשונים, שלא רק הקרבנות שהקריב הכהן בטרם נודע שהוא פסול כשרים, אלא גם אם המשיך הכהן להקריב על גבי המזבח לאחר שנודע שהוא פסול, קרבנותיו כשרים מן התורה, וזוהי משמעות המילים: "אפילו חולין שבו תרצה"[18].

כהן שנמצא חלל לובש שחורים – ויוצא והולך לו

מצינו תיאור במשנה בענין כהן שנמצא בו פסול חלל, לעומת כהנים שנתבררה כשרותם, וכלשון המשנה מידות ה, ד: "לשכת הגזית, שם היתה סנהדרי גדולה של ישראל יושבת ודנה את הכהונה, וכהן שנמצא בו פסול, לובש שחורים ומתעטף שחורים, ויוצא והולך לו (ראה בשער במרכז הציור). ושלא נמצא בו פסול לובש לבנים ומתעטף לבנים - נכנס ומשמש עם אחיו הכהנים (ראה את הכהנים לבושי לבנים משמאל). ויום טוב היו עושים, שלא נמצא פסול בזרעו של אהרן הכהן. וכך היו אומרים (ראה את באי המקדש בחזית התמונה): ברוך המקום ברוך הו!א שלא נמצא פסול בזרעו של אהרן. וברוך הוא שבחר באהרן ובבניו לעמוד לשרת לפני ה' בבית קדשי קדשים".

מעולם ההלכה

ינאי המלך - מבני חשמונאי הכהנים – האם היה חלל?

"מעשה בינאי המלך שהלך לכוחלית שבמדבר וכיבש שם ששים כרכים, ובחזרתו היה שמח שמחה גדולה, וקרא לכל חכמי ישראל. אמר להם: אבותינו היו אוכלים מלוחים בזמן שהיו עסוקים בבנין בית המקדש... העלו מלוחים על שולחנות של זהב ואכלו... ויאמר יהודה בן גדידיה לינאי המלך: ינאי המלך! רב לך כתר מלכות, הנח כתר כהונה לזרעו של אהרן! שהיו אומרים: אמו נשבית במודיעים [כרך של בית חשמונאי – הכהנים – היה, ושבויה פסולה לכהונה, שחזקה שנבעלה בשבי לגוי, ונשאה אביו [של ינאי] ונמצא [הבן] חלל]. ויבוקש הדבר ולא נמצא [והתברר שטהורה היא, כי הכהנים הבריחו אותה מן השבי]". קידושין סו, א.

---

[1] ויקרא כא, ז, טו.

[2] לגבי זרעו של כהן גדול שנשא אשה שאיננה בתולה, שאסורה עליו באיסור "עשה", נחלקו תנאים, האם בנה הוא חלל (יבמות נט, ב) ולפי הדעה המקובלת, הלכה היא שאף הוא חלל (שולחן ערוך אבן העזר ז, יב), אך שיטת התלמוד הירושלמי (יבמות ח, ב) שאיננו חלל.

[3] רמב"ם איסורי ביאה יח, ג; שולחן ערוך אבן העזר ז, יד. דין זה תלוי במקור איסורה של גיורת לכהן: לשיטת התלמוד הירושלמי (יבמות ח, ב) הגיורת איננה נחשבת כ'זונה' אלא איסורה נלמד מהפסוק "כי אם בתולה מעמיו יקח אשה", ומאחר שזהו 'איסור עשה' בלבד – בנה אינו חלל, ראה בהערה הבאה.

[4] רמב"ם איסורי ביאה יח, יז.

[5] שחלצה את נעלו של אחי בעלה שמת, ובכך הותרה להינשא – אשה זו נחשבת 'גרושה' מדרבנן.

[6] רמב"ם הלכות איסורי ביאה יט, ח.

[7] רמב"ם איסורי ביאה יט, א.

[8] בכורות ז, ז.

[9] קידושין סו, ב.

[10] ספרא אמור פרשתא א, א; רמב"ם איסורי ביאה יט, י.

[11] הלכות איסורי ביאה יט,י. כך גם דינו של מי שיש ספק האם הוא חלל, כגון שאמו התגרשה ונישאה לכהן תוך זמן קצר ולאחר מכן ילדה, ולא ידוע האם אביו היה הראשון או השני (יבמות פי"א מ"ז ורמב"ם שם).

[12] מדרש תנאים דברים פרק א; רמב"ם סנהדרין יא, יא. תוספות בסנהדרין לו, ב; ד"ה 'לאתויי' ורמב"ן בנידה מט, ב.

[13] כך הוכיחו אחרונים מדברי כמה ראשונים שהגדירו את החלל כזר גמור: רש"י פסחים עב ע"ב ד"ה בן גרושה: "כהן חלל זר גמור הוא, דכתיב בכהן הנושא גרושה 'לא יחלל זרעו', שמחללו מדין כהונה". רמב"ם הלכות תרומות (ו,ז): "שהחלל כזר לכל דבר" (עיין 'עבודה תמה' שער ד, דף מט ע"ב).

[14] רמב"ן בהשגותיו לספר המצוות, לא תעשה עג.

[15] דין זה שנוי במחלוקת תנאים (תרומות פ"ח מ"א) בין רבי אליעזר, הפוסל, לבין רבי יהושע, המכשיר. רבי טרפון ורבי עקיבא סוברים אף הם כרבי יהושע (בבלי קידושין סו ע"ב), וכך פסקו הראשונים.

[16] דברים לג, יא.

[17] קדושין סו, ב.

[18] רמב"ם ביאת המקדש ו, י; וכסף משנה שם. וראה רש"י פסחים עב, ב ד"ה 'ועבודה', וכן רמב"ן בהשגותיו לספר המצוות, לא תעשה עג; שהפסול מתחיל מיד עם הודע פסולו, וכדברי הירושלמי תרומות ח, ב; "שעבודתו כשרה עד שיופסל בבית דין". אולם דעת הרמב"ם היא, שגם אם עבד לאחר שנודע פסולו עבודתו כשירה כנ"ל. להרחבה בעניין זה עיין בספר 'שערי היכל' על מסכת פסחים עב, ב.