חלה
- יוסי ורדי
- 10 בפבר׳ 2022
- זמן קריאה 5 דקות
חלה: מצוה להפריש לכהן חלה מן העיסה, וזו אחת מעשרים וארבע מתנות כהונה.
מצוה מן התורה להפריש חלה מן העיסה ולתת לכהן, ככתוב: "בבואכם אל הארץ... והיה באכלכם מלחם הארץ תרימו תרומה לה'. ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה, כתרומת גורן כן תרימו אותה"[1]. ופירוש הדברים, שכאשר אופים מאפה מאחד ממיני הדגן, יש להפריש לכהן חלה למאכלו ולמאכל בני ביתו, וזוהי אחת מעשרים וארבע מתנות כהונה, המאפשרות לכהן להתפנות כולו לעבודת המקדש. וכתבו הראשונים בטעמה של המצוה, "לפי שחיותו של אדם במזונות, ורוב העולם יחיו בלחם, רצה המקום לזכותנו במצוה תמידית בלחמנו... למען יחיו בו משרתי השם העוסקין תמיד בעבודתו [במקדש] והם הכהנים - מבלי יגיעה כלל. שאילו בתרומת הגורן [שניתנת לכל כהן] יש להם [עדיין] עמל להעביר התבואה בכברה, ולטחון אותה. אבל כאן [בחלה יש יתרון על התרומה, כי] יבוא חוקם להם [מיד לאפיה] מבלי צער של כלום"[2].
חיוב חלה מן התורה בארץ ישראל: מצות הפרשת חלה מן התורה אינה אלא בארץ ישראל, בין אם הדגן גדל בה ובין אם הובא אליה מחוץ לארץ[3]. מצוה זו נוהגת מן התורה בזמן שרוב עם ישראל נמצאים בארץ, ככתוב: "בבואכם אל הארץ", ודרשו חז"ל 'ביאת כולכם'[4]. חידוש מיוחד נאמר במצות חלה, שהחיוב בה החל מיד עם כניסת בני ישראל לארץ לערבות יריחו, זאת, בניגוד לתרומות ומעשרות, שחיובן חל רק כעבור ארבע עשרה שנה, לאחר שבני ישראל כבשו את הארץ וחלקוה[5].
עם גלות השבטים - חיוב חלה מדברי חכמים בלבד: מאז גלות בבל בימי בית ראשון בטלה המצוה מן התורה וחיובה מדרבנן. גם בימי בית שני רוב עם ישראל נשאר בגלות, לפיכך לא התחייבו בהפרשת חלה מן התורה בארץ ישראל[6]. למרות הפטור מן התורה, קבעו חכמים להמשיך בהפרשת חלה גם כשרוב העם בגלות, ואף הרחיבו את חיוב החלה לחוץ לארץ.
נחתום מפריש חלה מן העיסה
בציור נראה נחתום במאפיה, כשלפניו מספר חלות שהופרשו במהלך האפיה מן העיסות שנכנסו לתנור (כשכל חלה היא אחד מארבעים ושמונה). הנחתום מצביע על כל חלה, ומורה לאופים להעביר כל אחת מן החלות לבתיהם של כהנים המתגוררים בשכנות למאפיה.
העיסה החייבת בהפרשה - עומר: כאמור, החיוב נאמר על מיני מאפה מחמשת מיני הדגן: חטה, שעורה, כוסמת, שבולת שועל ושיפון. כמות העיסה החייבת בחלה היא כמידת עומר, שנפחה ארבעים ושלוש ביצים וחמישית ביצה[7]. החיוב בהפרשת חלה מתחיל מעת לישת הקמח במים, ומאותה שעה נאסר לאכול את הבצק ללא הפרשה, ודינו כדין טבל האמור בתרומות ומעשרות[8]. גם כהן חייב בהפרשת חלה מעיסתו לכהן אחר[9]. לעומת זאת עיסה של הקדש, כגון, לחם הפנים ולחמי התודה, אלו פטורים מהפרשת חלה[10].
כמות החלה המופרשת: התורה לא קבעה כמה יפריש אדם מן העיסה, ואפילו כלשהו ממנה מתיר את הבצק באכילה. אולם חכמים קבעו שני שיעורים להפרשה: לאדם האופה לביתו נקבע לתת לכהן - אחד חלקי עשרים וארבעה מן העיסה. לעומת זאת הקלו חכמים על הנחתום, שכן הוא אופה בכמות מסחרית, ודיו לתת אחד חלקי ארבעים ושמונה[11].
הפרשת חלה בארץ ישראל ושכנותיה
במפה הנלווית מובאים מקורות מדברי חז"ל והרמב"ם,
המגדירים את התחומים השונים בארץ ישראל וסביבותיה
לעניין הפרשת חלה, וכגון, תחום עולי בבל, תחום עולי מצרים,
סוריה, וחוץ לארץ. הסבר מפורט לתוכן המפה ומצות חלה בהלכה,
ראה בספר 'אוצר ארץ ישראל', שער חמישי, פרק לא.
הפרשת חלה בתחום עולי בבל ובתחום עולי מצרים: בימי בית שני תיקנו חכמינו ז"ל שתי הלכות שונות לעניין הפרשת חלה. האחת - לארץ ישראל של עולי בבל, שהוחזקה בטהרה, והלכה אחרת - ליושבים מחוץ לגבולות עולי בבל, כלומר בתחום עולי מצרים, שם נגזרה גזירת 'טומאת ארץ העמים', וארץ זו ויושביה טמאים. באשר לתחום שבו ישבו ישראל בימי בית שני - בין עכו ואשקלון, המוגדר כ'גבול עולי בבל', שם נהגה הפרשת חלה כדינה, ומדרבנן, מפני שארץ זו טהורה והכהן אוכל בה את החלה בטהרה. מאידך גיסא, מצפון לעכו, ומדרום לאשקלון, כלומר, ב'תחום עולי מצרים', שם תיקנו להפריש שתי חלות מפני הטומאה: אחת ניתנת לכהן ונאכלת, והשניה נשרפת כדין חלה טמאה. דין זה הנהיגו גם בארצות חוץ לארץ, כל זאת, כדי שלא תשתכח תורת חלה מישראל[12]. אולם בימינו שכולם טמאי מתים - גם בארץ ישראל, הנהיגו להפריש בכל מקום חלה אחת, ובגודל כזית בלבד, ולשרוף את החלה שהופרשה[13].
קדושת החלה: החלה המופרשת קדושה כתרומה, כלומר, הכהנים ובני ביתם, להם בלבד מותר לאכול אותה. חלה זו נאכלת בכל מקום ולא רק בירושלים, ובתנאי שהיא טהורה, והאוכלים טהורים. הכהן האוכל את החלה מקיים בכך מצוה, לפיכך עליו לברך לפני כן: "אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וציונו לאכול תרומה"[14]. לפני האכילה יש ליטול ידים, וגם אם החלה איננה לחם, נוטלים ידים לאכילתה כדין תרומה[15]. הלכה אחרת קובעת, שהכהן רשאי למכור את החלה לאכילת כהן אחר, ולקנות בתמורה חפצים כרצונו[16]. לאור האמור בדבר קדושת החלה, זר או טמא האוכלים אותה במזיד - חייבים מיתה בידי שמים, ואם אכלה הזר בשוגג - עליו לשלם את מחירה בתוספת חומש[17].
מעולם המחשבה
כהן האוכל חלה – כאילו עבד המקדש
"מעשה ברבי טרפון, שלא בא אמש לבית המדרש. לשחרית מצאו רבן גמליאל, אמר לו: מפני מה לא באת אמש לבית המדרש? - אמר לו: עבודה עבדתי. אמר לו: כל דבריך אינן אלא דברי תימה; וכי עבודה בזמן הזה מנין? - אמר לו: הרי הוא אומר: 'עבודת מתנה אתן את כהונתכם'... - עשו אכילת תרומה בגבולין - כעבודת בית המקדש" (פסחים עב, ב).
ומבואר ברמב"ם בענין כהן האוכל תרומה או חלה: "כל האוכל תרומה - מברך ברכת אותו מאכל, ואחר כך מברך: 'אשר קדשנו בקדושתו של אהרן, וציונו לאכול תרומה'. וכך קיבלנו, וראינו את הכהנים מברכין - אפילו בחלת חוצה לארץ. שגם אכילת קדשי הגבול - כעבודה [במקדש]" (הלכות תרומות טו, כב).
הפרשת חלה בטהרה: מצוה להפריש את החלה בטהרה ולשומרה בטהרה, כדי שהכהן יוכל לאכול אותה. לשם כך העוסקים בבצק צריכים להיטהר לפני כן. חז"ל אף חייבו את המכין עיסה ללכת עד מרחק של ארבעה מיל - כשעה הליכה - אם יש בכך צורך, כדי לעשותה בטהרה[18]. חלה המופרשת בחוץ לארץ, מותר לכהן ובני ביתו לאכול אותה אפילו אם נטמאו ממת, ובלבד שנטהרו מכל טומאה הנובעת מגופם, כגון טומאת קרי או נידה[19].
סדר ההפרשה הנהוג כיום: כשמפרישים חלה מברכים: "ברוך... אשר קדשנו במצוותיו וציונו להפריש חלה"[20]. לאחר מכן לוקחים מעט מן העיסה ואומרים: 'הרי זו חלה'[21]. יש נשים הנוהגות להתפלל תפילה קצרה לאחר מכן. את החתיכה שהופרשה יש לשרוף בנפרד מן המאפה - שהרי היא אסורה באכילה[22].
מן המדרש
המפריש חלה – רואה ברכה במעשיו
"רבי אלעזר ברבי יהודה אומר: בעוון חלה [שאין מפרישים] אין ברכה במכונס, ומארה משתלחת בשערים, וזורעין זרעים ואחרים אוכלין, שנאמר (ויקרא כו, טז): 'והפקדתי עליכם בהלה' - אל תקרי 'בהלה' אלא 'בחלה'. ואם נותנין - מתברכין, שנאמר (יחזקאל מד,ל): 'וראשית עריסותיכם [חלה] תתנו לכהן – להניח ברכה אל ביתך'".
[1] במדבר יט, יח- כ.
[2] ספר החינוך מצוה שפה.
[3] חלה ב, א. דעת רבי עקיבא, וכן הלכה (יו"ד שלא, יב).
[4] כתובות כה, א; רמב"ם ביכורים ה, ה.
[5] כתובות כה, א.
[6] כתובות שם, דעת רב הונא בריה דרב יהושע, וכן פסקו הרמב"ם (הל' ביכורים ה, ה) והשו"ע (יו"ד שכב, ב).
[7] הל' ביכורים ו, טו; ופירוש המשנה חלה ב, ו. למידת הרמב"ם הנפח הוא - 2160 סמ"ק. מקובל לתרגם זאת למשקל, כלומר, בסביבות קילו וחצי קמח, אבל המדידה בנפח מדויקת יותר ומתאימה לכל סוגי הקמח.
[8] חלה ג , א.
[9] ספרי קרח פיסקא קכא.
[10] חלה א, מו, ג, ג.
[11] חלה ב, ז.
[12] חלה ד, ח. ורמב"ם ביכורים ה, ח. בפרטי הדברים קיימת הבחנה נוספת בין גבול עולי מצרים לבין השטח שמחוצה לו, האם החלה הנאכלת היא הגדולה יותר או הנשרפת.
[13] רמ"א יו"ד שכב, ה.
[14] רמב"ם תרומות טו, כב; אך עיין 'שולחן ערוך המקוצר' סי' קע הערה סג, שהעלה שיש לברך "לאכול חלה".
[15] חלה א, ט.
[16] חלה א, ט.
[17] חלה א, ט.
[18] פסחים מו, א. רמב"ם ביכורים ח, יא.
[19] בכורות כז, א.
[20] חלק מעדות ישראל נוהגות לומר: "חלה תרומה", או "להפריש חלה מן העיסה".
[21] יש שלא נוהגים לומר "הרי זו חלה", ומסתמכים על כך שאמירת הברכה כבר מבטאת את העובדה שכוונתו להפריש חלה, וזוהי "קריאת שם".
[22] 'שמירת שבת כהלכתה' פרק מב הערה נג. כשיש קושי בדבר, אפשר גם לעטוף היטב בניילון ולהניחה בפח האשפה, עיין שם.