חלבנה

חלבנה: סממן מסממני הקטורת בעל ריח מיוחד.

אחד מסממני הקטורת הוא ה'חלבנה', ככתוב[1]: "קח לך סמים: נטף ושחלת וחלבנה, סמים ולבונה זכה". משקל החלבנה בתוך תערובת הסממנים כולה הוא שבעים מנה[2] - כרבע מכלל כמות אחד עשר הסממנים שבקטורת. בדברי חז"ל מבואר[3], שלחלבנה ריח רע, ונראה, שצירופה לשאר סממני הקטורת הוא כדי להוסיף לקטורת ריח חריף, וליצור מיזוג של כמה ריחות הנותן תוצאה של ריח טוב במיוחד. מתברר, שהוספת סממן בעל ריח רע לתרכובת סממנים להפקת ריח משובח, היא דבר מקובל כבר מימי קדם, אצל העוסקים במלאכת הכנת ריחות ובשמים, אשר הכינו תרכובות מצמחים שונים, כדי להפיק ריח מיוחד.

חלבנה בעלת ריח רע: בזיהוי החלבנה קיימות שיטות אחדות, והפרשנים והחוקרים מזהים מיני צמחים בעלי ריח רע בתור סממן החלבנה. יש מהראשונים שהביא דעות שונות לזיהוי החלבנה, וכתב: "'חלבנה', יש שפירשוה – 'אלמחלב', ויש אומרים: 'אללאד'ן', וזה בלתי נכון. ויש אומרים: 'אלמיעה', והוא אפשרי יותר [מן השנים הראשונים] לפי שכבר באר התלמוד, שהחלבנה 'ריחה רע', כלומר, שיש אי נעימות בריחה"[4]. לשיטה זו, יש להעדיף את ה'מיעה', שכן ריחו של צמח זה אינו נעים – כבדברי חז"ל. מתברר, שהדעה שהחלבנה מזוהה עם ה'מיעה' היא שיטתם של ראשונים אחדים מפרשני התורה[5]. מצינו תיאור בראשונים, כיצד נראה סממן זה לאחר הכנתו, דהיינו; "כמו דבש שחור, וריחו קשה, והוא שרף אילנות בערי יון"[6].

חלבנה בעלת ריח טוב: לעומת השיטה דלעיל, יש שזיהו את ה'מיעה' עם עץ המפיק ריח נעים במידה מסוימת. השרף המופק ממנו צמיגי וצבעו חום, ונקרא עץ ה'ליקוידאמבר המזרחי'. מקום גידולו בדרום מערב טורקיה, צפון סוריה, רודוס וקפריסין. העץ גדל סמוך לזרמי מים, ומתנשא לגובה ששה עד עשרה מטרים. באשר לעובדה שיש לעץ ריח נעים, כתבו פרשנים שמסיבה זו הגדירו ראשונים את ריח החלבנה כ'ריח קשה'[7], כלומר אין זה 'ריח רע' - כמשתמע לכאורה מדברי חז"ל, שהרי כמות של שבעים מנה של ריח רע, אינה מיזוג ריחות אלא קלקול לריחות הטובים. כוונת חז"ל בביטוי זה לומר, שהריח הוא "בלתי נעים למי שאינו רגיל בכך"[8].

החלבנה – עץ ה'ליקוידמבר המזרחי'

יש המזהים את החלבנה, עם עץ ה'ליקוידמבר המזרחי', שכן, עץ זה נקרא בארצות אחדות 'מיעה'. ייחודו של העץ הוא שנותן ריח טוב, ומשום כך הדיעות חלוקות בעניינו, שכן אין הדבר מתיישב עם דברי חז"ל שהחלבנה ריח רע. התמונה באדיבות פרופ' זהר עמאר, מחבר 'ספר הקטורת'.

החלבנה – עיטרן: מצינו חוקרים המזהים את ה'מיעה' כנוזל שחור המופק מעץ העיטרן. לדעתם, זיהוי זה מתבסס על מסורת רצופה וארוכת שנים בדבר היות ה'מיעה' – עיטרן. חיזוק לדעה זו מצינו בדברי חז"ל, המונים את העיטרן בין חומרי הבעירה האסורים בשימוש להדלקת נרות השבת, מאחר שריחו רע בשעת הבערה[9]. מבחינה זו נראה, שהעיטרן עונה על הגדרת החלבנה כסממן שריחו רע, ושמו 'מיעה' בפי הסוחרים[10].

גלבנה – חלבאני: שיטה אחרת הנמצאת בדברי פרשנים וחוקרים, מזהה את החלבנה כצמח 'הגלבנה'[11]. מדובר בשיח רב שנתי הנקרא 'כלך החלבנה', השייך למשפחת השיחים הסוככניים, ויש ממנו מינים שונים הגדלים בר בארץ ישראל, אך הצמח הריחני מובא מפרס, אפגניסטן, הרי אמאנוס ועוד, ומשמש גם כתרופה. שבירת עלי ה'גלבנה' מוציאה ממנו שרף בצבע ירוק צהבהב. מקורו של הצמח בפרס ובאפגניסטן, ובפרסית שמו 'חלבאני'. הדמיון בשמות, וכן ריחו הרע יש בהם כדי להצביע על צמח זה כצמח החלבנה[12].

צמח החלבנה המצוי בארץ ישראל

בתמונה נראה צמח החלבנה המצוי בארץ ישראל, אשר כמוהו גדלים בר כמה מינים. צמח זה פרחיו גדלים כסוכך, ומפיק ריח לא נעים. הצמח נקרא 'גלבנה', וכן 'חלבניתא' בארמית וסורית, ובערבית - 'חלבאן'. מראהו דומה מאד לחלבנה שממנה מפיקים את הריח הנמכר באופן מסחרי. חלבנה מסחרית זו מיובאת מפרס, מסוריה, מתורכיה, מהרי האמאנוס ועוד.

החלבנה בהלכה: לענין הלכה כתבו הראשונים בענין סממני הקטורת: "'נטף' האמור בתורה - הוא עצי הקטף שיוצא מהן הצרי, וה'שחלת' - היא הציפורן שנותנין אותה בני האדם במוגמרות. וה'חלבנה' - כמו דבש שחור, וריחו קשה והוא שרף אילנות בערי יון. וזהו שמות הסמנים בלשון ערבי: עוד בלסאן, ואצפאר טיב, ומיעה"[13]. כמובא לעיל, מבין הברירות השונות, מועדף הצמח 'אלמיעה' על פני השערות אחרות, וזאת, "לפי שכבר באר התלמוד, שהחלבנה 'ריחה רע'"[14].

טעמי המנהגים

מקור מנהגם של ישראל לומר לפני 'כל נדרי' - "אנו מתירין להתפלל עם העבריינים"

אמרו חז"ל: "כל תענית שאין בה מפושעי ישראל אינה תענית, שהרי חלבנה ריחה רע ומנאה הכתוב עם סממני הקטורת" (כריתות ו, ב). יש בדברי חז"ל אלה דמיון בין סממני הקטורת לעם ישראל לגווניו. וכתבו הראשונים, שמצוה זו באה ללמד, שכשם שנצטוינו לשים בין סממני קטורת, שריחה עולה לפני ה' גם את סממן החלבנה - "כך רשעי ישראל, אם יעשו כולם אגודה אחת להתחבר עם הצדיקים בעלי הריח הטוב, הקב"ה יקבלם בתשובה" (רבנו בחיי ויקרא כג). מכאן כתבו הראשונים להלכה, שנהגו בליל יום הכיפורים, שהחזן אומר לפני אמירת 'כל נדרי': "על דעת המקום ועל דעת הקהל, בישיבה של מעלה ובישיבה של מטה, אנו מתירין, אם יש שום עבריין בתוכנו, שנוכל להתפלל עמו" (תשב"ץ, בית יוסף ושולחן ערוך אורח חיים סימן תריט) זאת, לקיים את דברי חז"ל, לצרף את פושעי ישראל לתפילה ולתשובה ביום תענית.

מעולם ההלכה

צירוף פושעי ישראל למנין עשרה

שאלה: מנין מתפללים שיש ביניהם עוברי עבירה, האם ניתן לומר בו קדיש וקדושה?

תשובה: כתבו האחרונים בענין צירוף עוברי עבירה למנין עשרה: "ונודע לרבים דברי המהרש"א בחידושי אגדות בכריתות (ו, ב) שדווקא אם יש עשרה כשרים העומדים להתפלל יחד, אזי "אם הם עשרה ונוסף עליהם גם איש פושע, אין קפידא בדבר, דהרי הגמרא למדה לצרף פושעים בתענית מסממני הקטורת, אשר היתה גם חלבנה שריחה רע ביניהם... ודוקא כשהיו עשרה סממני הקטורת המריחים הנודפים ריח טוב, ולעשרה אלו ניתן לצרף את החלבנה. אבל היו תשעה והעשירי פושע ישראל אי אפשר לצרפו למנין עשרה". שו"ת שיח יצחק סימן לד. עיין שם שהסתפק בשאלה, מה לעשות בערי ישראל בעולם, שפעמים קשה למצוא מנין כשרים ותתבטל תפילה בציבור בעיר. אולם למעשה, דווקא מדברי הגמרא בכריתות יש ללמוד, שניתן לצרף גם פושעי ישראל שיהיו אף הם חלק ממנין העשרה, שכן, החלבנה משקלה שבעים מנה, הווה אומר, שהיא רבע מן המשקל הכללי של סממני הקטורת. הרי לנו, שהאומר שהותר לצרף פושע ישראל לתפילה רק אם הוא מחוץ למנין עשרה, מגמרא זו מוכח ההיפך, שניתן לצרף אפילו כמה מפושעי ישראל למנין, ונחשבים חלק מכלל מנין עשרה.

---

[1] שמות ל, לד.

[2] כריתות ו,א.

[3] שם, וכן ברמב"ם כלי מקדש ב, ו; ורש"י על התורה שמות ל, לד.

[4] פירוש המשנה לרמב"ם מסכת כריתות א, א. וכתב הרב יוסף קאפח שם: "כלומר, רבינו סבור, שאין ריחה רע, אלא בלתי נעים למי שאינו רגיל בכך".

[5]רס"ג שמות ל,לד; ועוד, הרמב"ם, ורד"ק בספר השורשים, ערך 'חלב'.

[6] רמב"ם כלי המקדש ב, ד.

[7] רמב"ם הלכות כלי המקדש ב, ד.

[8] הרב קאפח בפירוש הלכות כלי המקדש ב, ה; עמ' קלב הערה יא. פרופ' זהר עמר רואה בהסבר זה הסבר דחוק, ולדעתו מסיבה זו יש קושי ממשי לקבוע שה'ליקוידאמבר מזרחי' הוא החלבנה, ראה 'ספר הקטורת'.

[9] שבת כ,ב ורש"י שם ד"ה פסולתא דזיפתא.

[10] חוקר הצמחים ניסים קריספיל.

[11] רש"י על התורה שמות ל, לד. יש קירבה בצליל בין שני השמות.

[12] עולם הצומח המקראי מאת י, פליקס, עמ' 276; ספר הקטורת עמ' 82.

[13] רמב"ם כלי המקדש ב, ד.

[14] פירוש המשנה לרמב"ם מסכת כריתות א, א.