חינוך כלי המקדש

חינוך כלי המקדש: מצוה לחנוך מזבח עולה חדש, וכן את מזבח הזהב, השלחן והמנורה - כל כלי בעבודתו המיוחדת.

מצוות ה'חינוך' שנאמרה בקשר לכמה מכלי המקדש עניינה - ההרגל. המושג 'חינוך' נאמר בהשאלה, ועניינו 'הרגל' והתחלת השימוש הנכון בכלי החדש בתחילת פעולתו. מושג זה נאמר על חינוך והרגל האדם למצוות, וכן על התחלת השימוש בבית שנבנה או כלי חדש. וכתבו הראשונים, שה'חינוך' הוא: "לשון התחלת כניסת האדם או כלי לאומנות שהוא עתיד לעמוד בה, וכן: 'חנוך לנער'[1], 'חנוכת המזבח'"[2]. וכעין זה מצינו – "מי האיש אשר בנה בית חדש ולא חנכו"[3], כלומר, הבית נבנה, אך טרם החלו להתגורר בו ולהשתמש בו. יש ראשונים שמנו מצוה זו של חינוך הכלים במניין המצוות[4].

מצות חינוך כלי המקדש שבהיכל ובעזרה: נאמר במשנה: "אין מחנכין את מזבח הזהב - אלא בקטורת הסמים, ולא מזבח העולה - אלא בתמיד של שחר, ולא את השולחן - אלא בלחם הפנים בשבת, ולא את המנורה - אלא בשבעה נרותיה בין הערביים"[5]. נושא חנוכת הכלים נדון בכתבי ראשונים ואחרונים, יש מי שכתב שחנוכת הכלים נלמדת ממצות בנין המקדש. לשיטה זו, כאשר חונכים כלי חדש משלשת הכלים שעמדו בהיכל, כגון מנורת המקדש, או כשחונכים את המזבח החיצון, מקיימים בכך מצות עשה של "ועשו לי מקדש"[6]. כלומר, אין די בעשיית הכלי עצמו, ואף לא במשיחתו בשמן המשחה, אלא מלאכת הכלי נגמרת רק כאשר נעשית בו העבודה כסידרה. וכתבו הראשונים: "בודאי חינוך המזבח הוא מצוה לדורות, כמו שכתוב: 'וזה אשר תעשה על המזבח'[7], שהיא מצות החינוך, ומזה שנינו: 'אין מחנכין את המזבח אלא בתמיד של שחר'"[8]. ויש שלמדו את מצות החינוך מן הפסוק: "אשר ישרתו בם בקודש"[9], ודרשו חכמים: "בשירות הם מתקדשין"[10]. כן למדו ראשונים מהנאמר בתורה: "זאת חנוכת המזבח ביום המשח אתו"[11], שכל הקדשת כלי על ידי עבודה נקראת 'חינוך'[12]. מצינו באחרונים מי שכתב, שמזבח חדש, שנאמר בו דין חינוך, אינו אלא מזבח שנעשה בתחילת הבניין, כגון בבניין שלמה ובבניין עזרא ובבית השלישי, אבל אם נפגם המזבח ונפסל אין זה צריך חינוך מחדש[13], ואין דבריו תואמים את פשט דברי הראשונים, שנראה מדבריהם, כי כל אחד מן הכלים העיקריים במקדש, שבהם נעשית העבודה, והם: מזבח העולה, מזבח הזהב, השולחן והמנורה, כל אלו משנשברו ונעשו מחדש צריכים 'חינוך', וכך גם בגדי כהונה חדשים[14].

חינוך מזבח העולה: נאמר במשנה: "אין מחנכים מזבח העולה אלא בתמיד של שחר"[15], ולמדו חכמים כן ממה שנאמר בפרשת חנוכת המשכן והמזבח בימי המילואים: "וזה אשר תעשה על המזבח... את הכבש האחד תעשה בבקר ואת הכבש השני תעשה בין הערביים"[16] - כבש 'שני' - בין הערביים, ולא ראשון בין הערביים[17], לפיכך, אם לא חנכו את המזבח בתמיד של שחר לא יקריבו תמיד של בין הערביים[18]. נחלקו אחרונים בשאלה, מה הדין אם עבר זמן הקרבת תמיד של שחר ולא הקריבו. יש שכתבו, שבטלה עבודת אותו היום ולא ניתן להקריב שום קרבן[19], ויש סוברים שאפשר לחנכו בשאר קרבנות המובאים במשך היום, שלא נתמעט דין חינוך אלא מתמיד של בין הערביים[20]. ויש אומרים, ש'מצות חינוך' לא נאמרה אלא כמצוה לכתחילה, אך אין בה כדי לעכב את הקרבנות, לפיכך אם לא חנכו את המזבח כדינו בתמיד של שחר, וחנכו אותו בתמיד של בין הערביים – נתחנך בדיעבד[21]. לשיטה זו, אם באו לחנוך את המזבח בערב הפסח, ולא הספיקו לחנכו בתמיד של שחר, יכולים לחנכו לכתחילה בתמיד של בין הערביים כדי לקיים מצות קרבן פסח[22].

חינוך המנורה בהטבת הנרות בבוקר

כאשר עושים מנורה חדשה לבית המקדש, מצות התורה היא לחנוך את המנורה ובכך תיכנס לקדושת כלי שרת. חינוך המנורה נעשה על ידי הדלקת הנרות בערב והטבתם עם שחר. בציור נראה כהן מיטיב את הנרות במנורה.

חינוך המנורה: נאמר במשנה: "אין מחנכים את המנורה אלא בשבעה נרותיה בין הערביים"[23], ופירשו הראשונים, שהכוונה היא להדלקתם בין הערביים[24]. ולמדו זאת רבותינו מן האמור: "בבקר בבקר בהיטיבו את הנרות"[25], והטבת הפתילות[26] בבוקר אינה אפשרית אם לא שהדליקו אותן כבר מהערב[27]. עוד למדו מהכתוב: "מחוץ לפרוכת אשר על העדות יערוך אותו אהרן ובניו מערב עד בקר"[28], מכאן שתחילת החינוך יהיה בערב[29]. יש מהאחרונים שכתבו, שחינוך המנורה הוא כהקדשת כלי שרת, ועל כן מתחנכת המנורה בנתינת השמן לתוך נרות הזהב וכך מתחנכת המנורה[30]. אין מחנכים את המנורה בשבת אלא בימות החול[31].

חינוך מזבח הזהב: נאמר במשנה: "אין מחנכים את מזבח הזהב אלא בקטורת הסמים"[32]. נחלקו תנאים בדבר; יש אומרים, שהחינוך הוא בקטורת של שחר, כשם שמזבח העולה מתחנך בתמיד של שחר, ויש אומרים, שהחינוך נעשה בקטורת של בין הערביים, כשם שהמנורה מתחנכת בהדלקתה בערב[33]. להלכה נפסק, שחונכים את מזבח הזהב בקטורת של בין הערביים כחינוך המנורה[34]. כל עוד לא חנכו את מזבח הזהב בקטורת, אין יכולים להזות עליו מדם החטאות הפנימיות, כגון, פר כהן המשיח*, פר העלם דבר של ציבור* ופר יום הכיפורים*, לפי שנאמר בפר כהן המשיח: "ונתן הכהן מן הדם על קרנות מזבח קטורת הסמים"[35], ולמדו חכמים, שלא היה צריך לומר - 'קטורת הסמים', שהרי כבר נאמר "לפני ה' באוהל מועד", אלא להורות שאין ליתן עליו מדם הפר אלא אם נתחנך קודם בקטורת[36]. יש מהמפרשים שכתב, שחינוך מזבח בקטורת יעשה דווקא על ידי הכהן הגדול, ולא על ידי כהן הדיוט[37].

חינוך מזבח הזהב בשמן המשחה

בציור נראה כיצד משחו במדבר את מזבח הקטורת בשמן המשחה, שכן, בעת חנוכת המשכן משחו את הכלים בשמן המשחה, וכלי המקדש שעשה משה, משיחתם בשמן המשחה מקדשתם, וכך יצאו מן החול אל הקודש - לקדושת כלי שרת. לעומת זאת בבית המקדש בירושלים ההלכה היא, ש'עבודתם מחנכתם', והמזבח מתקדש בהבאת קטורת בין הערביים.

חינוך שולחן לחם הפנים: אין חונכים את השולחן אלא בהבאת לחם הפנים בשבת[38], אבל אם סידר עליו לחם בחול, אין הלחם מתקדש ואין השולחן נחנך בסידור לחם זה[39]. כלים אלו אם הקריבו בהם קודם שנחנכו כהלכתם, יש מהאחרונים שכתבו שהעבודה נפסלה[40], ויש חולקים ומכשירים בדיעבד[41].

חינוך כלי שרת: עיין ערך 'קידוש כלי שרת'.

חינוך בגדי כהונה: אף בגדי כהונה צריכים חינוך[42], וכתבו אחרונים, שעצם לבישת הבגדים מחנכתם אף שעדיין לא עבד בהם, שעצם הלבישה – מצוה היא[43]. בגדי כהן גדול צריכים חינוך לשם בגדי כהן גדול[44].

מעולם ההלכה

חנוכת המזבח בימי החשמונאים – לאחר שהרסו את הישן ובנאוהו וחנכוהו מחדש

במגילת תענית (חודש כסליו) מתוארת חנוכת המזבח בימי החשמונאים. היתה זו חנוכה להשלמת המזבח לאחר ששיקצוהו מלכי יון, ובנאוהו החשמונאים מחדש, שכן המקדש עצמו לא חרב ולא היה צריך לחנכו.

זה לשון המגילה: "מה ראו [החשמונאים] לעשות חנוכה שמונה ימים? והלא חנוכה שעשה משה במדבר לא עשה אלא שבעת ימים, שנאמר: 'ומפתח אהל מועד לא תצאו שבעת ימים'?... וכן מצינו בחנוכה שעשה שלמה, שלא עשאה אלא שבעת ימים, שנאמר: 'כי חנוכת המזבח עשו שבעת ימים והחג שבעת ימים' - מה ראו לעשות חנוכה זו שמונה ימים? - אלא בימי מלכות יון נכנסו בני חשמונאי להיכל, ובנו את המזבח וסדוהו בסיד, וכל שבעת הימים היו מתקנים בכלי שרת".

וכתב בעל אור זרוע (ח"ב - הלכות חנוכה שכא): "ולמה חנוכה נוהגת להדליק שמונה? - אלא שסתרו את המזבח ובנאוהו, 'וכל שבעת הימים היו מתקנים בכלי שרת' – פירוש... שהיו טרודין להכין ולטהר כלי שרת ולעשות המזבח... לכך נעשה נס בפך שמן ונתקיים שמונה ימים. ולפיכך נקרא 'חנוכה' - על שם חנוכת המזבח - שנסתר ובנאוהו".

---

[1] משלי כב, ו.

[2] רש"י בראשית יד, יד; במדבר ז, יא.

[3] דברים כ, ה.

[4] בעל הלכות גדולות במניין הפרשיות.

[5] מנחות מט, א. ספרי במדבר פיסקא קמג.

[6] קנאת סופרים בדעת הרמב"ן.

[7] שמות כט, לח.

[8] רמב"ן שמות מ, כז. השגות הרמב"ן לספר המצוות שורש ג.

[9] במדבר ד, יב.

[10] שבועות טו, א. רמב"ם תמידין ומוספין א, יב; כלי המקדש א, יב. יש מקום לומר, שאף הרמב"ם הולך בשיטת הרמב"ן דלעיל, שה'חינוך' הוא חלק ממצות 'ועשו לי מקדש', עם זאת הביא פסוק מיוחד לענין חינוך הכלים כמובא בשבועות טו, א.

[11] במדבר ז, פד.

[12] יד רמה סנהדרין טז,ב.

[13] חזון אי"ש מנחות ל, ה. ונראה מדבריו שהוא הדין לחינוך מזבח הזהב השולחן והמנורה. וראה גם ערוך השולחן תמידין ומוספין קב, יד. אך עיין מנחת חינוך (תא, י) שהסתפק בדבר ונשאר בצ"ע.

[14] ראה לעיל את דברי הרמב"ן בהערה 8.

[15] מנחות מט, א; רמב"ם תמידין ומוספין א, יב.

[16] שמות כט, לט.

[17] מנחות נ, א, וראה רש"י שם ד"ה.

[18] מנחות שם; רמב"ם שם. וראה תוספתא מנחות פרק ז' שלדעת ר' שמעון דין זה רק אם היו מזידין אבל באונס או בשוגג מקריבים בין הערביים.

[19] גבורת ארי תענית יז, א ד"ה אסור.

[20] מקדש דוד קדשים א, א; אבי עזרי תמידין ומוספין שם.

[21] שו"ת יוסף אומץ סימן ו.

[22] שם.

[23] מנחות מט, א.

[24] רמב"ם תמידין ומוספין ג, יא.

[25] שמות ל, ז.

[26] עיין ערך "הטבת הנרות".

[27] מנחות נ, א.

[28] שמות כז, כא.

[29] פירוש המשנה לרמב"ם מנחות ד, ד.

[30] אוצר הספרא סי' ג אות ח והלאה.

[31] רבנו גרשום מנחות שם, וראה מקדש דוד כא, א.

[32] מנחות מט, א; ראה גם תורת כהנים ויקרא נדבה פרשתא ג ובראב"ד שם.

[33] שם נ, א. וברש"י ד"ה אי לאו.

[34] רמב"ם תמידין ומוספין ג,א .

[35] זבחים מ, ב; תורת כהנים ויקרא נדבה פרשתא ג; רמב"ם עבודת יום הכיפורים ה, כד.

[36] ראה מלבי"ם ויקרא אות רכה.

[37] העמק דבר שמות ל, ז; וראה גם רמב"ן שם, אלא שאפשר שדבריו נאמרו רק על החינוך הראשון במשכן.

[38] מנחות מט, א; רמב"ם תמידין ומוספין ה, ג.

[39] מנחות נ, א.

[40] ספרי דבי רב (פארדו) פנחס פיסקא ו'.

[41] ערוך השולחן שם.

[42] ראה תוספות קידושין נד, א ד"ה בכתנות.

[43] מקדש דוד ב, א; אור שמח כלי המקדש א, יב.

[44] מקדש דוד לו, א.