שבת

שבת: יום השבת וסדר הקרבנות במקדש.

יום השבת במקדש הוא יום בו מתקיימות מצוות והלכות מיוחדות[1]: ביום השבת מקריבים בנוסף על ה'תמיד' קרבן מוסף של שבת, כמו כן, מניחים את לחם הפנים על השלחן שבהיכל, ומקריבים שני בזיכי לבונה שהיו על השלחן במשך השבוע החולף. הלויים שרים בשבת שיר מיוחד לשבת, ומשמרות הכהונה מתחלפות בשבת בצהרים. אף על פי שחלק מעבודות המקדש דוחות את השבת, בניין בית המקדש אינו דוחה שבת[2]. מצוה מיוחדת היא לבוא לבית המקדש ביום השבת להתפלל ולהשתחוות שם לה'[3].

קרבנות השבת: ביום השבת מקריבים קרבן תמיד כשאר ימות השבוע[4], שהקרבתו דוחה את השבת, שנאמר: "עולת שבת בשבתו על עולת התמיד ונסכה"[5]. כמו כן מקריבים בשבת את איברי תמיד של שבת, ואף על פי שאפשר להקטירם במוצאי שבת – "חביבה מצווה בשעתה"[6]. מאידך, הקרבת איברי תמיד של יום שישי אינה דוחה את השבת, אלא מקטירים אותם בו ביום[7]. מצוות עשה מיוחדת ליום זה, להקריב קרבן מוסף של שבת[8], זאת, בנוסף לקרבן התמיד[9], שנאמר: "וביום השבת שני כבשים בני שנה תמימים... עולת שבת בשבתו"[10], כלומר, הכבשים שניהם עולות, ומקריבים אותם בין תמיד של שחר* לבין תמיד של בין הערביים*[11]. לפי סדר העבודה הקבוע במקדש, מקריבים את המוספים לאחר ניסוך היין של תמיד של שחר, ולפני הקרבת בזיכי הלבונה של לחם הפנים[12]. הלכה היא, שאם מסיבה כל שהיא לא הקריבו מוסף של שבת, אין מקריבים למחר - או בשבת הבאה - קרבן אחר כתשלום לקרבן שחסר. כמו כן אם לא מצאו שני כבשים למוסף, יקריבו אחד בלבד, ואין מקריבים את השני למחר או למועד אחר, שכן, כלל הוא במקדש: "קרבן צבור שעבר זמנו - בטל קרבנו"[13]. הלכה היא, שמקריבים בשבת קרבנות שיש להם זמן קבוע, וכגון קרבן פסח*, וכן מוספי ראשי חדשים וימים טובים, ומנחת חביתין* של כהן גדול*. לא כן קרבנות שאין להם זמן קבוע, כגון נדרים ונדבות, או חטאות ואשמות, אלו אינם קרבים בשבת[14]

ההכנות להקרבת קרבן מוסף של שבת והחלפת המשמרות

בציור נראים כהני המשמרת היוצאת, אשר השלימו את עבודת תמיד של שחר, והם נכנסים לעזרה עם קרבן המוסף – 'שני כבשים בני שנה תמימים'. כן הם נושאים עמם את לחם הפנים לקראת חלוקתו בין שתי המשמרות. נראים בציור גם כהנים הנושאים שני בזיכים בידיהם, והם בזיכי הלבונה. את הבזיכים הללו יקטירו כהני המשמרת החדשה.

לחם הפנים: ביום השבת מניחים על השולחן שבהיכל שתים עשרה חלות של 'לחם הפנים'[15]. חלות אלה מונחות על השלחן עד השבת הבאה. כן מניחים עמם שני בזיכי לבונה. בשבת השנייה מורידים את הלחמים מן השולחן ונותנים במקומם מיד שנים עשר לחמים חדשים[16], כדי לקיים "ונתת על השולחן לחם פנים לפני תמיד"[17]. כן מקטירים את הלבונה שבבזיכים על גבי המזבח, ומחלקים את הלחמים שהונחו בשבת הקודמת לכהנים שבמשמרת השבת, ואלו אוכלים אותו בעזרה[18].

שירת הלויים: שירת הלויים* ונגינתם בכלי נגינה דוחה את השבת, משום שהיא עבודה[19]. בתמיד של שחר בשבת היו הלויים שרים "מזמור שיר ליום השבת"[20]. במוסף היו שרים שירת 'האזינו'[21] אלא שהיו מחלקים אותה לששה פרקים, ובכל שבת היו שרים פרק אחר, ולאחר שישה שבתות – חוזרים לתחילת הסדר[22]. בתמיד של בין הערביים היו שרים שירת 'אז ישיר' שאמרו ישראל על הים[23].

תקיעות: בערב שבת ובשבת היו תוקעים תקיעות מיוחדות במקדש, מלבד התקיעות[24] שבכל יום: בערב שבת היו מוסיפים שלוש תקיעות להבטיל את העם ממלאכה, ושלוש תקיעות נוספות להודיע על כניסת השבת - "להבדיל בין קודש לחול". באשר לשבת, היו מוסיפים תשע תקיעות לקרבנות המוספים[25].

מראה הר הבית ובאי המקדש ביום השבת

בציור נראים אנשי ירושלים ובאי המקדש מערי הארץ השונות, הבאים לשבות במקדש בשבת. במהלך היום הקדישו את זמנם לתפילה, להשתחויה ולעבודת השם. רבים מהם נכנסו לבית המדרש בו ישבו חברי הסנהדרין, ושמעו מפיהם דברי הלכה ואגדה. כן השתתפו בגמילות חסד לחתנים, לאבלים ולמנודים, כפי שהנהיג שלמה המלך, אשר בנה שני שערים להתכנסות גומלי חסדים. בסמוך להם נפגשו באנשים הצריכים עידוד רוחני בשמחתם, כגון חתנים. שם גם תמכו באבלים ומנודים הזקוקים לסיוע ועזר נפשי בצערם.

חילופי המשמרות: משמרת הכהונה[26] היתה עובדת במקדש ומתחלפת משבת לשבת, ושעת החלפת המשמרות היתה בצהרי יום השבת[27]. כהני המשמר היוצא, המסיימים את עבודתם בשבת זו, היו מקריבים את תמיד של שחר וכן את קרבן מוסף, ואילו כהני המשמר הנכנס, המתחילים את עבודתם בשבת זו, אלו היו מקריבים את התמיד של בין הערביים. כן היו אחראים על הקטרת שני בזיכי לבונה של לחם הפנים[28]. הלכה היא, שיש לחלק את חלות לחם הפנים בין המשמר הנכנס ובין המשמר היוצא, שש חלות לכל משמר[29]. כהני המשמר היוצא היו מוסיפים בתפילתם ברכה למשמר הנכנס[30], והיו מברכים אותם: "מי ששיכן את שמו בבית הזה, הוא ישכין ביניכם אהבה ואחוה ושלום ורעות"[31].

תורה וגמילות חסדים בשבת במקדש: בשבת היו אנשי הסנהדרין משנים מן הסדר המקובל בשאר ימות השבוע, ועברו מבית הדין בלשכת הגזית* לבית המדרש שבהר הבית*. שכן, בשבת אין בית דין יושב לדון, וכדי שלא ייראו אנשי הסנהדרין כיושבים בדין לפיכך עברו לשם. טעם נוסף כתבו הראשונים, מפני שהיה עם רב מגיע לשמוע את חכמי הסנהדרין בשבת, משום כך עברו לבית המדרש שבהר הבית ללמדם תורה ומצוות[32]. עוד מצינו בדברי חז"ל, שאנשי ירושלים באו למקדש בשבת לעשות חסד זה עם זה: "ראה שלמה שמידת גמילות חסדים גדולה לפני הקב"ה, וכשבנה בית המקדש, בנה שני שערים - אחד לחתנים ואחד לאבלים ולמנודים, והיו ישראל הולכים בשבתות ויושבין בין שני שערים הללו. הנכנס בשער חתנים היו יודעין שהוא חתן, והיו אומרים לו: 'השוכן בבית הזה ישמחך בבנים ובבנות'. הנכנס בשער האבלים, והיה שפמו מכוסה, היו יודעין שהוא אבל, והיו אומרין לו: 'השוכן בבית זה ינחמך' [וכך למנודה]... ובכך יצאו כל ישראל ידי חובתן בגמילות חסדים"[33].

מן המדרש

מחנה ישראל ערוך סמוך למשכן – כדי שיבואו ישראל להתפלל בו בשבת

כשהלך יהושע להחריב את יריחו, אמר להם יהושע: עתידים אתם לעשות שם את השבת, אל תרחיקו מן הארון יותר מאלפיים אמה לכל רוח, למה? - שתהיו רשאין לבא להתפלל לפני הארון בשבת! וכן הוא אומר (יהושע ג): 'אך רחוק יהיה ביניכם וביניו כאלפיים אמה במדה'. וכן את מוצא, כשאמר הקדוש ברוך הוא למשה שישרה ישראל דגלים, אמר לו: השרה אותם לכל רוח רחוק אלפיים אמה, שנאמר (במדבר ב): 'מנגד סביב לאהל מועד יחנו'. מהו 'מנגד'? - מרחוק מיל שהם אלפיים אמה (במדבר רבה פרשה ב).

מעולם הפרשנות

'מקדשי תיראו' - קיום המצוה בשבת

בספר 'ויקרא' (כו, א) נאמרו שלשה דברים שצריך למצוא את הקשר ביניהם: א. אבן משכית. ב. שבת. ג. מקדש. ככתוב: "ואבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחוות עליה... את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו, אני ה'". הקשר בין האבן, השבת והמקדש אינו ברור. וכתב רבי אברהם אבן עזרא: מחד גיסא יש איסור בתורה להשתחוות על אבן משכית מחוץ למקדש, מאידך גיסא קובעת התורה, שאם, אכן, אדם חפץ לעבוד את בוראו בהשתחוייה, יוציא את מחשבתו לפועל, זאת כיצד? יעלה להר הבית ויקיים עבודה זו על אבן משכית שבמקדש, כי זה מקום ההשתחוייה בפני בוראו. עוד מוסיפה התורה, שראוי שהשתחויה זו תיעשה בשבת, שהוא היום הראוי להתקדשות ולעבודת ה', לפיכך, בבוא יום השבת יעלה אדם וישתחוה שם לבוראו. וכלשונו: "והטעם [פירוש הפסוק]: שתבואו בכל שבת להשתחוות לפני - ולא על אבן משכית [בחוץ] רק אל מקדשי". שכן, "'ביום הנבחר' יש לבוא ולהתפלל לפני ה' 'במקום הנבחר'". נמצא, שכאשר נאמר 'ומקדשי תיראו' באה התורה לומר: עשו זאת ביום השבת. אבן עזרא מסתמך על דברי הנביא ישעיה האומר: "והיה מדי חודש בחודשו ומדי שבת בשבתו יבוא כל בשר להשתחוות לפני [במקדש] אמר ה'".

מדברי חז"ל

השבת במקדש לפי התלמוד הירושלמי

מנהגם של ישראל - אנשים ונשים - בזמן הבית היה, לעלות למקדש ולהסתופף בחצרות הקודש בשבת. היתה זו מעין עלייה לרגל להתעלות רוחנית, לתפילה, להשתחוייה ולעבודה. בתלמוד הירושלמי (מעשר שני ה, ב) מובאות עובדות, כיצד עלו אנשים ונשים מערים וכפרים בארץ ישראל אל המקדש, לקבל את פני השבת במקום השראת השכינה, ואף לשבות בו במהלך השבת. וכגון: נקאי היה שמש בית כנסת ב'מגדל צבעיה'. בכל ערב שבת, משהכין את הפתילות לנרות השבת עבור ציבור המתפללים, היה עולה לקבל את השבת בבית המקדש, ושב ויורד חזרה לעירו להדליק את נרות בית הכנסת לכבוד שבת. כן מתואר שם, שטרטירו, איש מהלול [נהלל] היה עולה ושובת את שבתו בבית המקדש. עם צאת השבת היה עושה את דרכו חזרה לביתו, ולא היה אדם שהקדימו בקטיף התאנים בשדה עם בוקר. אף נשים נהגו לעלות אל בית המקדש להתפלל שם עם כניסת השבת: בנות לוד היו לשות עיסתן לשבת, ועולות ומתפללות בבית המקדש בירושלים, ויורדות חזרה ללוד בטרם תחמיץ העיסה. כעין זה מתואר אודות בנות ציפורי שהיו עולות אל בית המקדש לעשות את שבתן שם. מעשים אלו באו ללמד, שיש מצוה מיוחדת לקבל פני שבת במקדש, ולשבות שם. מקור הנהגות אלו הוא הפסוק: 'את שבתותי תשמורו ואת מקדשי תיראו!' דהיינו, רצונך לשבות שבת כמאמרה? - עלה ושבות בבית המקדש! כך תקיים את מצות שמירת השבת מתוך 'מורא מקדש' ומתוך עבודת ה' במקדשו.

---

[1] עיין בערכים: חצוצרות; לחם הפנים; סוכות שחל בשבת; קרבן פסח.

[2] ספרא קדושים פרק ז, ז. יבמות ו, א. וראה רמב"ם בית הבחירה א, יב, שכתב שאין בניין ביהמ"ק דוחה יו"ט (ומקורו בשבועות טו, ב), ולא הזכיר שבת, ברם דין שבת כדין יום טוב, וכן מפורש ברש"י בשבועות שם (ד"ה אין בניין), שלמדים דין יום טוב מהדרשה ביבמות שם, משום ש"ימים טובים נמי שבתות איקרו".

[3] ראה ישעיהו סו, כג: "והיה מדי חודש בחודשו ומדי שבת בשבתו יבוא כל בשר להשתחוות לפני אמר ה'", וראה ראב"ע על הכתוב "את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו" (ויקרא כו, ב), שפירש: "שתבואו בכל שבת להשתחוות לפני... (ב)מקדשי". וראה ירושלמי מעשר שני (פ"ה ה"ב), שהובאו שם כמה מעשים על אנשים ונשים שהיו עולים למקדש בערב שבת, וחלקם אף היו שובתים במקדש, וזכו לברכה גדולה. וראה סידור המקדש ח"ב עמ' 322 ואילך.

[4] ע"ע עולת תמיד.

[5] במדבר כח, י; פסחים סו, א. רמב"ם תמידין ומוספין א, ה.

[6] פסחים סח, ב. רמב"ם מעשה הקרבנות ד, ג.

[7] יומא מו, א וכפירוש רבא (צ"ל רבה) שם, ע"פ רש"י שם, וכן פסק הרמב"ם תמידין ומוספין א, ז. אבל ראה שערי ליומא שם, מערכה קז, שיטות ראשונים החולקים על זה.

[8] ספר המצוות לרמב"ם מצוות עשה מא. סמ"ג מצות עשה קצה. חינוך מצוה תב.

[9] רש"י במדבר שם.

[10] במדבר כח, ט - י.

[11] ספרי פנחס קמד. רש"י במדבר כח, י.

[12] יומא לג, א, וראה שם לד, א שיש תנא החולק וסובר שהקרבת הבזיכים קודמת למוספים. רמב"ם תמידין ומוספין ו, יא. וראה רמב"ם שם, שהבזיכים קרבים קודם ניסוך היין של המוספים, וראה מש"כ על זה הכס"מ והמהר"י קורקוס והרדב"ז שם.

[13] ספרי שם. רש"י שם; ברכות כו, א; וראה רמב"ם תמידין ומוספין ח, כ.

[14] משנה תמורה יד, א, כרבי מאיר, ורש"י שם. יומא נ, א. רמב"ם ביאת מקדש ד, ט.

[15] להלכות מצוה זו ראה בהרחבה, ערך 'לחם הפנים'.

[16] משנה מנחות צט, ב: "טפחו של זה בצד טפחו של זה". רמב"ם תמידין ומוספין ה, ד.

[17] שמות כה, ל.

[18] ויקרא כד, ה - ט. רמב"ם הלכות תמידין ומוספין פרק ה.

[19] סוכה נא, א, וכרבי ירמיה בר אבא. רמב"ם כלי המקדש ג, ו.

[20] ר"ה לא, א. רמב"ם תמידין ומוספין ו, ט. תהילים צב.

[21] דברים לב, א - מג.

[22] ר"ה שם. רמב"ם שם. בגמרא נתנו סימן לראשי הפרקים: הזי"ו ל"ך, וראה רש"י שפירש שראשי הפרקים הם: האזינו השמים, זכור ימות עולם, ירכיבהו על במותי ארץ, וירא ה' וינאץ, לולי כעס אויב אגור, כי ידין ה' עמו, וראה תוס' שם שהביא דעות אחרות לגבי האות ו.

[23] שמות טו. עיין ר"ה שם. רמב"ם שם. וראה פירוש רש"י ר"ה שם, שהיו מחלקים את שירת הים לשתיים: עד "מי כמוכה" (פסוק יא), ומ"מי כמוכה" עד הסוף, וכן היו שרים גם שירת הבאר (במדבר כא, יז - כ), והיו שרים בכל שבת שירה אחרת, ולאחר שלוש שבתות היו חוזרים לתחילת הסדר.

[24] עיין ערך 'תקיעות'.

[25] משנה סוכה נג, ב. רמב"ם כלי המקדש ז, ו. וראה שבת לה, ב, שיטות תנאים לגבי פירוט עניינן של שלוש התקיעות הראשונות.

[26] ע"ע משמרות כהונה.

[27] יומא כו, א: "בשבת עסקינן, הואיל ומשמרות מתחדשות", וכן מוכח במשנה סוכה נו, א: "ובשאר ימות השנה הנכנס נוטל שש והיוצא נוטל שש", ומדובר שם בחלוקת לחם הפנים הנעשית בשבת. רמב"ם כלי המקדש ד, ג, ותמידין ומוספין ד, ט. וראה עוד להלן.

[28] סוכה נו, ב. וראה רמב"ם תמידין ומוספין ד, ט.

[29] משנה סוכה נו, א, ושלא כרבי יהודה. רמב"ם תמידין ומוספין ד,יב.

[30] משנה תמיד לב, ב.

[31] ברכות יב, א. רמב"ם תמידין ומוספין ו, ד.

[32] סנהדרין פח, ב. וברש"י שם. תוספתא חגיגה ב, ד. רמב"ם סנהדרין ג, א.

[33] פרקי דרבי אליעזר פרק יז.