שְבִירת כלי חרס

שְבִירת כלי חרס: כלי חרס שבישלו בו בשר חטאת או בשר קרבן אחר, ושבירתו בתום האכילה.

אחת מן ההלכות שנאמרו בתורה בפרשת הקרבת קרבן חטאת, קובעת, שכלי חרס שבו אכלו הכהנים את בשר החטאת דינו שבירה, ככתוב: "וכלי חרש אשר תבושל בו – ישבר"[1]. שכן, כלי חרס שבלע מחום הבישול של בשר הקרבן - אין לו תקנה בניקוי ושטיפה, ודינו שבירה. הטעם לכך מפורש בראשונים: "לפי שהבליעה שנבלעת בו נעשית 'נותר'"[2]. הזמן בו נעשה קרבן החטאת 'נותר' הוא כעבור יום ולילה מהקרבתו, לפיכך יש להקדים את שבירת הכלי ככל האפשר. באשר לקרבנות אחרים שבושלו בכלי חרס, קיים דיון בהלכה, האם הם טעונים שבירה, או שמא די להם בשטיפה.

שבירת כלי חרס דווקא בחטאת - או גם בשאר קדשים? בפסוקי החטאת שבפרשת צו נאמר: "כלי חרש אשר תבושל בו ישבר, ואם בכלי נחושת בושלה - ומורק ושוטף במים"[3]. רוב הראשונים סבורים, שדין זה, של שבירת כלי חרס שבישלו בו בשר חטאת נוהג גם בשאר הקרבנות, בין אם היו קדשי קדשים כחטאת, ובין אם היו קדשים קלים כגון שלמים[4]. זאת, לאור ההלכה, שכלי חרס אינו ראוי להגעלה, שהרי "אינו יוצא מידי דופנו לעולם"[5]. לעומת ראשונים אלה יש ראשונים ואחרונים, הקובעים להלכה, שמצות שבירת כלי חרס לא נאמרה אלא באשר לכלים שבישלו בהם בשר חטאת בלבד[6]. לא כן באשר לשאר הקדשים, וכגון, קרבן פסח, בכלים אלו – אפילו היו כלי חרס – שם לא נאמרה שבירה, ודי במריקה ושטיפה[7]. טעמו של דבר נראה מדברי הראשונים, שכן, השטיפה נעשית מיד בתום האכילה, בטרם נספג התבשיל דיו בדפנות הכלי ולכן אין שם 'נותר'[8]. עוד מצינו טעם מדוע די בשטיפת כלי החרס שנאכלו בו שאר הקדשים ואינו טעון שבירה, וכתבו: ש"צריך על כל פנים רחיצה [אפילו לכלי חרס] לדברי הכל, ואחר כך יבשל בו למחרת. לפי שאם לא ירחצנו [במהלך היום] הרי אותה השמנונית הנדבקת בכלי נעשית נותר ואסור לבשל בו למחרת. וחכמים אומרים שאין דוחין רחיצתו [כלל] אלא משך זמן האכילה בלבד, וכאשר יגמור לאכול ירחצנו [מיד]. הסמיכו [חכמים] את זה למה שנאמר: 'כל זכר בכהנים יאכל אותה' סמוך לאומרו 'ומורק ושוטף במים', אמרו: 'עת זמן אכילה - מריקה ושטיפה'"[9]. טעם נוסף כתבו האחרונים, שכן, התבשיל הבלוע בכלים הוא בגדר 'נותן טעם לפגם', לפיכך, ניתן לשטוף את הכלים בשאר הקרבנות, ורק בחטאת החמורה נוהגת חומרה יתירה של שבירת הכלי[10].

מקום השבירה: מקום השבירה של כלי חרס שבישלו בו חטאת הוא בתוך העזרה, וכן שנינו: "שבירת כלי חרס במקום קדוש"[11]. לשיטה האומרת, שמצות השבירה נאמרה גם בכלים שבישלו בהם שאר קדשים מצינו שלוש דעות באשר למקום השבירה: יש סוברים ששבירת כל הכלים, בין שבישלו בהם קדשי קדשים, ובין שבישלו בהם קדשים קלים נעשית בעזרה[12]. שיטה זו מעוררת קושי, שכן, לאור האמור, יצטרכו כל ישראל האוכלים שלמים ומעשר, וכן האוכלים קרבן פסח בין חומות העיר, לקחת בתום האכילה את כלי החרס שאכלו בהם, להעלותם לעזרה ולשוברם שם. לעומת דעה זו, דעת רבים מן האחרונים היא, שרק כלים שבישלו בהם קדשי קדשים כחטאת, נשברים בעזרה, אך כלים שבישלו בהם קדשים קלים ניתן לשבור בכל ירושלים[13]. דעה שלישית ומקילה יותר היא, שכל הכלים שבהם נאכלו הקרבנות נשברים גם מחוץ לעזרה, מלבד אלו שבישלו בהם חטאת[14]. כאמור, דעת ראשונים ואחרונים להלכה היא, שחובת שבירת כלי חרס לא נאמרה אלא בחטאת.

שברי קערות חרס בירושלים

בתמונה נראים שברי חרס רבים של קערות מתקופת בית שני, אשר נמצאו בחפירה שנחשפה בירושלים שבין החומות. החרסים נמצאו מרוכזים במקום אחד, וקיימת סבירות שמדובר בקערות שהשתמשו בהן לצורך אכילת קרבנות.

צורת השבירה בכלי חרס: בדברי חז"ל לא התפרש מה נחשב 'שבירה' לעניין זה. מהראשונים, יש מי שהגדיר זאת כך: "שישבור הכלי שניים ושלושה שברים, כדי שלא יצלח למלאכה ההיא שהיה ראוי תחילה. ואילו אמר [בתורה] 'תשבר', היה מתבאר מזה לשוברו שברים קטנים יותר מדאי, עד שלא יוכל אדם להשתמש באחד מחלקי השברים לשום דבר בעולם... ולא בא הכתוב לומר אלא שישברנו שבירה קלה, שיתבטל הכלי מתשמישו הראוי"[15].

טעמי מצוות השבירה: במפרשי התורה והראשונים נאמרו שלושה טעמים שונים למצוה זו, כולם בהקשר של ההלכה שבשר הקדשים נעשה 'נותר' בתום הזמן שקבעה התורה לאכילתו:

א. כשם שמצוה לשרוף את בשר הקדשים שנותר ולא נאכל - כך מצוה לבער את הנותר הבלוע בכלים[16].

ב. שבירת הכלי היא מניעת ההגעה לידי נותר, שכשם שהתורה מחייבת לאכול את הקרבן ולמנוע את הישארותו - כך ציותה התורה לשבור את הכלי שלא יגיע הבשר שבו לידי נותר[17].

ג. מטרת השבירה היא למנוע את פליטת הנותר בבישול נוסף שייעשה בכלי זה[18].

כלי חרס שיצא מן העזרה: כלי חרס שבישל בו חטאת ויצא מחוץ לעזרה, מחזירו ושוברו בפנים[19]. הבעיה מתעוררת אם נטמא הכלי בחוץ: מחד, יש להכניס את הכלי לעזרה כדי לקיים מצות שבירה במקום קדוש, מאידך אסור להכניס כלי טמא לעזרה. הפתרון המוצע במשנה הוא לנקוב את כלי החרס הטמא בנקב קטן, פעולה המבטלת את הטומאה מהכלי, ובכך ניתן להכניסו לעזרה[20]. בגמרא מבואר שהנקב שמדובר בו הרי הוא חור קטן בגודל שורש דק עשוי לצאת דרכו. נקב זה מפקיע את שם הכלי האמור לעניין טומאה, עם זאת, אינו מבטל ממנו שם כלי לעניין מצות שבירה, ולכן יכול להכניסו לעזרה ולשוברו[21].

דין השברים לאחר השבירה: אחרי שבירת הכלים אין בהם, לכאורה, קדושה מיוחדת, שהרי הבשר הבלוע בהם בטל, ומותר להוציאם מן העזרה. עם זאת, מצינו בדברי חז"ל, ששברי כלי חרס שנשברו בעזרה נבלעו במקומם בדרך נס[22]. אכן, כמה ראשונים למדו מכאן, שנס זה נעשה עקב האיסור להוציא את השברים מן העזרה[23]. ויש שכתבו בטעמו של הנס, שנעשה משום בזיון קדשים - "שצריכים היו ליגנז במקום קדוש"[24]. לעומת זאת כתבו האחרונים, ככלל, שהתורה אינה סומכת על הנס, ובמקרה שהשברים לא נבלעו, הדין הוא לגנוז את השברים בכל מקום שהוא[25].

שבירת כלי אוכל בעזרה לאחר אכילת קדשים

בציור נראים כהנים נושאים קערות לאחר אכילת קדשים. הכהנים משליכים אותן לבור בעזרה בתום האכילה.

כלי חרס שבושל ללא בליעה: חז"ל הסתפקו מה הדין כאשר היה בישול בכלי חרס ללא בליעה, כגון שתלה בשר חטאת בתנור של חרס, האם הבישול בכלי כשלעצמו מחייב את שבירת הכלי בו נתלה הבשר, למרות שהבשר לא נגע בדפנות, או רק בישול ובליעה בדופני הכלי הם שאוסרים את הכלי[26]. לשאלה זו השלכה מעשית לגבי התנורים לצליית קרבן פסח, זאת, לשיטה האומרת, ששבירת כלי חרס נוהגת בכל הקדשים, שהרי הפסח נצלה בשפוד ואינו נוגע בדפנות התנור. יש מהראשונים שנראה מהם שהספק נפשט לקולא והתנור אינו טעון שבירה[27]. אך להלכה כתבו ראשונים ש"יש בדבר ספק", ולא הכריעו[28]. אחרונים רבים כתבו שלמעשה אין להחמיר בספק זה ואין צורך לשבור[29], ויש שכתבו שמספק יש להחמיר ולשבור[30].

סימנים לקיום דין שבירת כלי חרס בימי בית שני: בחפירות באתרים שונים באזור העיר העתיקה בירושלים, נמצאו עשרות כדי חרס נקובים בדפנותיהם סמוך לתחתית הכד. נראה שהנקב נעשה באופן מכוון לפתור את בעיית הטומאה, שכן, בכך ניתן להחזיר לעזרה את כלי החרס שבו בישלו קדשים, ולשבור אותו שם[31].

---

[1] ויקרא ו, כא.

[2] רש"י שם.

[3] ויקרא ו, כא.

[4] רש"י על התורה ויקרא ו, כא; רש"י זבחים צג, ב ד"ה זה חומר; ראב"ד מעשה הקרבנות ח, יד; פסקי הרי"ד זבחים שם.

[5] פסחים ל, ב; עבודה זרה לד, א.

[6] וכלשון המשנה זבחים יא, ד: "זה חומר בחטאת מקדשי קדשים", עיין שם בפירוש המשנה לרמב"ם.

[7] רמב"ם מעשה הקרבנות ח, יא - יד, וכן בפירוש המשנה זבחים יא, ד; תפארת ישראל זבחים יא, ד.

[8] עיין ברמב"ם שם הלכה יד.

[9] פירוש המשנה לרמב"ם זבחים יא, ח; על פי זבחים צז, א; ודייקו חכמים בפסוק, שתחילה נאמרה מריקה ושטיפה ורק לאחר מכן נאמרה אכילת הכהן, ללמדנו, להזדרז בשטיפה מיד בתום האכילה.

[10] רדב"ז מעשה הקרבנות ח, יח; חסדי דוד זבחים י, ו.

[11] זבחים צג, ב.

[12] תפארת ישראל זבחים יא, ו בועז אות א; חזון איש קדשים קמא לז, יב.

[13] חסדי דוד, מנחת ביכורים וחזון יחזקאל על פי תוספתא זבחים י, ו, וכן משמע ברש"י יומא כא, א ד"ה שברי כלי חרס וכן דעת עוד אחרונים.

[14] עזרת כהנים על תורת כהנים צו פרק ו, ז. וראה שערי היכל זבחים מערכה רנב ששיטות אלו נאמרו בדין שטיפה ומריקה, ולדעות שדין השבירה בכלי חרס זהה, אם כן הוא הדין בשבירה.

[15] רבנו בחיי (ויקרא ו,כא). וראה להלן בדין כלי חרס שיצא מן העזרה שגם בנקב קטן ייתכן ומתקיימת מצוות שבירה.

[16] ראב"ד בפירושו לתורת כהנים שמיני פרשתא ז, יג; תוספות זבחים צו, א סד"ה אלא; רמב"ן פסחים ל, א; ר"ן עבודה זרה מ, א (בדפי הרי"ף).

[17] ספר הישר לרבנו תם חלק השו"ת לט, ב; שו"ת מהר"ח אור זרוע סד.

[18] פסיקתא ויקרא ו, כא; רא"ם על רש"י ויקרא שם; ראב"ן עבודה זרה סימן שיג; מאירי עבודה זרה עו, ב. ראה גם רמב"ם, פירוש המשנה זבחים יא, ח.

[19] זבחים צד, ב; רמב"ם מעשה הקרבנות ח, כא.

[20] זבחים שם.

[21] זבחים שם; רמב"ם מעשה הקרבנות שם. וראה שערי היכל זבחים מערכה רנב שיטות אחרות בגודל הנקב שיש לעשות כדי לטהר את הכלי.

[22] זבחים צו, א; יומא כא, א.

[23] ריטב"א ומאירי יומא שם, וראה תוספות ישנים שם שכתבו שאינם יודעים מקור לאיסור זה, אך משמע מדבריהם שהאיסור הוא מן התורה.

[24] מאירי יומא שם, וראה רבנו אליקים שם.

[25] מנחת חינוך מצוה קלא לעניין תרומת הדשן ששיטת רש"י (יומא מו, א) שגם גחלים אלו נבלעים במקומם, על כך כותב בעל מנחת חינוך: "אפילו לדעת רש"י, על כל פנים התורה לא סמכה על הנס... אם כן מה היו עושין בהדשן?... נראה דטעונין גניזה דאסורה בהנאה, וגונזין אותו, ודינו ככל דבר שטעונין גניזה דמניח במקום מוצנע". וראה ערך 'ניסים במקדש', שאין נס זה נזכר בעשרת הניסים שהיו במקדש. גם הרמב"ם אינו מזכיר את נס בליעת שברי הכלים, עיין שם.

[26] ספקו של רמי בר חמא בזבחים צה, ב.

[27] כך נראה מרש"י בזבחים צו, א ד"ה 'ד"ה' אלא שכותב: "הא אוקימנא דטעמא משום בלוע היא ולא אבישול קפיד קרא".

[28] רמב"ם מעשה הקרבנות ח, יד.

[29] קדשי דוד, חק נתן וטהרת הקודש זבחים צה, ב; שו"ת תורת חיים סימן צט.

[30] מרכבת המשנה על מעשה הקרבנות שם.

[31] אשר גרוסברג, 'תחומין' כד, עמ' 505 - 516. יש חוקרים שמסתייגים ממסקנה זו ולדעתם מדובר בנקב שנעשה מאליו עקב פגם בייצור. העובדה שכלים כאלו נמצאו רק בירושלים מוסברת בכך שבדרך כלל לא נמצאו במקומות אחרים כלים שלמים כלל.