שבועת העדות

שבועת העדות: שבועה שאדם נשבע לחברו, באומרו: איני יודע עדות לממונך. חייב קרבן לכפרה.

נאמר בתורה: "ונפש כי תחטא ושמעה קול אלה, והוא עד או ראה או ידע, אם לא יגיד ונשא עוונו"[1]. בהמשך הפרשה נאמר: "והיה כי יאשם לאחד מאלה, והתוודה אשר חטא עליה. והביא את אשמו לה' על חטאתו אשר חטא..."[2]. מכאן למדו חז"ל, שהיודע דבר עדות בעניין ממון הנוגע לחברו, ובא חברו ותבע ממנו לבוא לבית דין ולהעיד עבורו, ואילו העד דוחה את בקשתו, ואומר, שאינו יודע להעיד לו על המעשה שהיה. כן הוסיף ונשבע על כך לשקר – חייב להביא קרבן עולה ויורד*[3].

מדיני שבועת העדות: אין העד חייב על שבועת העדות, אלא אם כן תבע התובע ממנו להעיד עדות שתסייע לו להוציא מיד הנתבע ממון שהוא חייב לו, ולהחזיר לו את ממונו. מאידך, אם תבעו להעיד עדות בענייני נפשות המחייבת מיתת בית דין, או עדות המחייבת קנס, או עדות בענייני יוחסין – פטור מקרבן[4]. וכן אין העד חייב אלא אם כן תבע ממנו חברו שיעיד לו עדות על ממון מיטלטל, אבל אם תבעו להעיד עדות המחייבת את הנתבע להשיב לו קרקע שנגזלה, או בעניין עבדים או שטרות – פטור מקרבן[5]. כמו כן, אין העד חייב קרבן, אלא במקרה, שאם היה בא לבית דין – אכן, היתה עדותו ראויה להוציא ממון על פיה. מאידך, אם לא היתה עדותו ראויה להוציא ממון על פיה, כגון, שהיה העד פסול לעדות, או שהיה עד אחד בלבד – פטור מקרבן[6]. עוד אמרו חכמים, שאין העד חייב קרבן, אלא אם כן כפר בעדותו בעומדו בבית דין[7], ואינו חייב אלא אם כן נשבע בשם ה' או באחד מכינויי השם[8], ואינו חייב אלא אם כן נשבע בלשון שהוא מכיר[9].

מעולם המחשבה

קרבן עולה ויורד – על שבועת העדות

כתב בספר החינוך (קכג): "ענין הקרבן להזכיר ולהשיב החוטא אל לבו בכוח הפעולה, כי הרע מעשיו, ושיבקש מחילה מה' על העשוי, ויזהר על העתיד. ומחכמתו ברוך הוא, ובידיעתו קלות שכל בני איש... שאין ספק כי חטא הלשון [דיבורו של אדם וכך גם שבועתו] קרוב ותמידי יותר מחטא המעשה... ומן השורש הזה שאמרנו, שהכשלון קרוב בעניינים אלה, הקל להם [הבורא] עוד בשבועת העדות, להיותם מביאים כפרה בין על שוגג או מזיד. לפי שעניין העדות הוא תמידי ביותר, ויצר לב האדם רע, ותולין השקר בשכחה [כאילו אינם יודעים מן המקרה או שכחו מה היה בדיוק]... גם יש מן הבריות שאין משגיחין כל כך ברעה הגדולה שעושין [עם החבר כשאין מעידים לטובתו על ממונו]... כי לא יגזלו ולא יחמסו [את חברם בידים]. אף על פי שבסיבתם אדם עשוק ורצוץ - לא יתנו לב על זה. ועל כן מהתמדת הענין [דיני ממון המצויים לרוב] וקלותו בעיני המון העם, היה מחסדיו ברוך הוא להיות בו כפרה בין שוגג בין מזיד". מאידך, באשר להלכה הקובעת כי בענייני נפשות ויוחסין וכד' - אין מביאים קרבן, הרי זה משום החומרה של המעשה, שאדם נמנע מלהעיד בנושא חמור, לפיכך דווקא בעניין זה לא נקבע בתורה קרבן לכפרה, כי אין למעשה זה כפרה בקרבנות, ופעמים שאין מתכפר לו אלא בתשובה ויסורים (עיין רמב"ם תשובה א, ד).

---

[1] ויקרא ה, א.

[2] שם פסוקים ה - ו.

[3] משנה שבועות לא, ב. רמב"ם שבועות א, יב. לדיני הקרבן שמביאים על שבועת העדות, ע"ע קרבן עולה ויורד.

[4] שבועות לג, א (לגבי עדות המחייבת קנס), ושם ע"ב במשנה (לגבי עדות המחייבת מיתת בית דין, או עדות לעניין יוחסין). רמב"ם שבועות ט, ג - ד; שם י, ג - ד.

[5] שבועות לז, ב. רמב"ם שם ט, ג.

[6] עד פסול – משנה שבועות ל, א. רמב"ם שם י, א; עד אחד – משנה שבועות לא, ב: "בזה אחר זה, הראשון חייב והשני פטור", וראה בגמרא שם לב, א אמרו שמתני' דלא כר"א בר"ש שמשביע עד אחד חייב, ועכ"פ הלכה כסתם משנה, וכן פסק הרמב"ם שם י, ה.

[7] משנה שם ל, א. רמב"ם שם ט, ב.

[8] משנה שם לה, א. רמב"ם שם ט, יא.

[9] רמב"ם שם ט, יב, ע"פ סוטה לג, א: "בכל לשון שהיא שומעת".