שינוי מקדושה לקדושה

שינוי מקדושה לקדושה: האיסור לשנות את הקדשים מקדושה לקדושה.

אסור מן התורה לשנות קרבן מקדושה לקדושה, כגון, לשנות קרבן בכור, ולעשותו עולה או שלמים. בכלל איסור זה כלול גם האיסור לשנות קדשי בדק הבית לקדשי מזבח או להיפך. יתירה מזו, גם את וולדות הקדשים אסור לשנות מקדושת אימם, וזאת, אף בטרם נולדו.

האיסור: נאמר בתורה בעניין קרבן בכור*: "אך בכור אשר יבוכר לה' בבהמה, לא יקדיש איש אותו, אם שור אם שה - לה' הוא"[1]. לאור העובדה, שהתורה אסרה להקדיש בכור לקדושה אחרת, כגון לקרבן שלמים, מכאן למדו חכמים, שהוא הדין לשאר קדשים, שאין משנים אותם מקדושה לקדושה. האיסור שנאמר, אפילו אם בא אדם לשנות מקדושה קלה לקדושה חמורה, כגון שיעשה אדם שלמים לעולה - עבר על איסור לאו[2]. כך אמרו חכמים: "אין לי אלא בכור, מנין לכל הקדשים שאין משנים אותן מקדושה לקדושה? - תלמוד לומר: 'לא יקדיש - אם שור אם שה"[3]. כאמור, המשנה קרבן מקדושה לקדושה עובר בלאו, אך אינו לוקה על לאו זה מפני שאין בו מעשה, וזאת מפני שאינו מועיל במעשיו, שכן הלכה היא, שהקדושה החדשה שהקדיש המקדיש אינה חלה[4]. איסור זה הוא על הדיבור בלבד, ולכן נוהג גם בזמן שאין המקדש בנוי, כלומר: אם הקדיש בהמה בזמן החורבן - אסור לשנות את קדושתה, ואם שינה עבר על לאו זה אף שאינו יכול להקריב בפועל[5].

טעם האיסור: כמה טעמים נאמרו בדבר. יש שכתבו, שכאשר אדם משנה מקרבן לקרבן, גם אם משנה מקדושה קלה לחמורה, גורם לשינוי באחד מדיני הקרבן, כגון, שמשנה מקרבן נאכל – שלמים, לקרבן עולה שאינו נאכל. או שמשנה בכך את זמן האכילה, וכגון, ששינה קרבן תודה שנאכל ליום ולילה, לקרבן שלמים, שנאכל ליום ושני לילות. השינוי הוא גם בסוג האנשים המותרים לאכול, או שמשנה במתנות הדם, או שמשנה מקרבן שיש בו כפרה לקרבן שאין בו כפרה וכיוצא בזה[6]. אחרים כתבו בטעמו של איסור זה, שלאחר שהקדיש את הבהמה היא כבר אינה שלו, ולכן אין בכוחו לשנות את קדושתה[7]. ויש שפירשו, שאף שיש לבעלים שייכות לקרבן, אינו רשאי לשנות מגזירת הכתוב[8].

קדושת עילוי: אף שאסור לשנות קדשי מזבח לקדשי בדק הבית, מקדישים אותם 'הקדש עילוי'[9], שאם הקדיש את השווי הממוני של קדשי המזבח שברשותו לבדק הבית, ההקדש חל עליהם והערך הממוני שלהם שייך לבדק הבית[10]. וכיצד אומדים את הערך שעליו לשלם? אם בהמה זו שהפריש היתה נדר*, שחייב באחריותה אם אבדה, נותן את כל ערכה לבדק הבית ותיפדה בכך, ולאחר מכן יקריב אותה לשם מה שנדר[11]. ואם היתה נדבה*, שאינו חייב באחריותה, נותן את טובתה, שאם נדב עולה, אומדים את הערך, לפי מה שיש לך אדם, שאינו חייב להביא עולה למקדש, עם זאת, מוכן האיש לשלם עבור בהמה זו, על מנת לקבל את הבהמה ולהקריב אותה כעולה בשביל עצמו[12]. סכום זה צריך המקדיש לשלם, ואז יוכל להקריב את קרבנו[13]. ויש שכתבו, שכל מי שישלם סכום זה להקדש יוכל להקריב את הקרבן בשביל עצמו[14].

אין משנים וולדות מקדושה לקדושה

בציור נראה עגל שנולד לאמו, שהבעלים הקדישו אותה כקרבן עולה למזבח. השאלה היא, אם הקדיש הבעלים את העגל שבבטן אמו לקדושה אחרת, כגון לקרבן שלמים - מה דינו? והלכה היא, שהעגל קדוש כאמו, שהיא קרבן עולה, ו"אין משנים מקדושה לקדושה". מאידך גיסא, אם היה העגל בכור לאימו, הלכה היא שניתן להקדיש אותו לקרבן, שקדושתו גבוהה מקדושת הקרבן שנתקדשה אמו.

שינוי קדושה בקדשי בדק הבית: אמרו חכמים: "אחד קדשי בדק הבית ואחד קדשי מזבח אין משנים אותם מקדושה לקדושה"[15]. יש מהראשונים שפירשו משנה זו, שהכוונה היא, שאין משנים קדשים שהקדיש לבדק הבית להפוך אותם לקדשי מזבח או להיפך[16], אבל בקדשי בדק הבית עצמם אין איסור לשנות מייעוד אחד לייעוד אחר[17]. אולם אחרים הסבירו, שכשם שיש איסור לשנות קדשי מזבח מקדושה לקדושה, כך גם בקדשי בדק הבית גופם יש איסור לשנות מקדושה לקדושה, שאם הקדיש לבדק ההיכל לא ישנה לבדק המזבח[18]. וכתבו, שלדעה זו אסור לשנות בבדק הבית אפילו מקדושה קלה לקדושה חמורה[19]. ויש שכתבו, שלדעה זו האיסור לשנות הוא רק מקדושה חמורה לקדושה קלה, אבל לא להיפך[20]. עוד כתבו אחרונים, שלדעה שאסור לשנות מקדושה לקדושה גם בקדשי בדק הבית, הדברים אמורים דווקא כאשר הקדיש במפורש לבדק ההיכל או לבדק המזבח, אבל אם הקדיש באופן כללי לבדק הבית, רשאי ההקדש להשתמש לכל דבר הנצרך למקדש[21].

שינוי קדושת וולדות קדשים: נחלקו חכמים מה דין עובר של בהמת הקדש, כגון, שהקדיש אדם בהמה לחטאת והתעברה. הדיון עוסק בשאלה – האם העובר מתקדש בבטן אמו, או רק לכשיוולד. יש סוברים, שוולדות הקדשים 'בהוויתם הם קדושים', כלומר, אין הקדושה חלה עליהם אלא כשהן נולדים[22]. לשיטה זו, אם היתה לו בהמת חטאת שהתעברה, רשאי המקדיש להערים, כדי שלא ילך הוולד למיתה כדין וולד חטאת. לפיכך בטרם יוולד יאמר: אם הוא זכר - יהיה עולה, ואם נקבה - תהיה לשלמים[23]. לעומת זאת, יש מי שחולק ואומר, שוולדות קדשים - 'ממעי אימם הם קדושים', לשיטה זו, אם הקדיש בהמה נקבה והתעברה, גם וולדותיה קדושים בקדושתה עוד בטרם יוולדו[24]. לפיכך, אין אדם יכול להערים על בהמת הקדש, ולהקדיש את עוברה בקדושה אחרת בטרם יוולד, וכגון, שיאמר על ולד שלמים - שיהיה עולה וכיוצא בזה. שכן, עובר מתקדש בקדושת אמו בטרם נולד, ממילא אסור לשנות את קדושתו. להלכה פסקו הראשונים כדעה זו[25].

שינוי קדושת הבכור בעודו וולד: דין מיוחד נאמר בבהמה שיש במעיה בכור, שיכול הבעלים להקדיש אותו בקדושה אחרת בטרם נולד. זאת, מפני שהבכור אינו מתקדש אלא ביציאתו מן הרחם, שנאמר: "'אשר יבוכר לה' לא יקדיש איש אותו' - משיבוכר [ויצא כבכור לאויר העולם] אי אתה מקדישו, אבל אתה מקדישו בבטן"[26]. לאור האמור, יכול לומר על הבהמה המעוברת בבכור: "מה שבמעיה של מבכרת זו - אם הוא זכר - הרי הוא עולה"[27], ועובר זה מתקדש בקדושת עולה. כאמור, הדבר אפשרי, מפני שבמצב זה קדושת העולה קדמה, ועם צאתו לאויר העולם לא חלה עליו קדושת בכורה. לפיכך מקריבו כעולה, ויוצא בזה ידי חובת עולה שעליו[28]. ויש שכתבו שאסור להורידו מקדושתו, אבל לדבר שקדושתו גדולה יותר מותר[29]. עוד יש מי שכתב, שמותר לשנות את הבכור במעי אמו רק לעולה מפני שהיא כליל[30]. להלכה נפסק, שאינו רשאי להקדיש וולד בכור בעודו עובר כקרבן שלמים, מפני שאינו רשאי להפקיעו מקדושתו כבכור המיועד לאכילת הכהנים, ואינו יכול ליהנות ממנו כאדם מישראל. לכן יקדישו לקרבן עולה ויצא ידי חובת עולה שנתחייב בה[31].

מעולם המחשבה

שינוי מקדושה לקדושה - טעם האיסור

משרשי המצוה: רצה השם ברוך הוא להטיל מורא בלב בני אדם בכל ענייני הקודש, כמו שכתבתי בבניין הבית הגדול והקדוש, בסדר 'ויקחו לי תרומה'. כי יש לנו לנהוג יראה וחומרה גדולה באשר לכל ענייני הקודש. על כן, כדי לקבוע בליבנו מורא עניין הקודש, ציוה הכתוב, לבל נשנה דברים! אלא מכיון שנתקדשה הבהמה מפינו - תהיה בקדושתה לעולם! ולבל נעלה בדעתנו להפקיעה מקדושתה הראשונה, ונבוא להחליף את הקדושה - מקדושה קלה לחמורה ומחמורה לקלה! כי המוציא דבר מפיו תחילה - מעשהו קודש לתמיד (על פי ספר החינוך שנו, ושנב).

---

[1] ויקרא כז, כו.

[2] בכורות נג, ב; ערכין כט, א; תמורה לב, א וברש"י; רמב"ם הלכות תמורה ד, יא; ראב"ד בהשגות שם.

[3] ספרא בחוקותי פרשה ה.

[4] רמב"ם תמורה שם; כסף משנה שם בשם הר"י קורקוס; ספר החינוך מצוה שנו. ראה גם רמב"ם הלכות ערכים וחרמים ו, ח.

[5] ספר החינוך מצוה שנו.

[6] ראב"ד, השגות הלכות תמורה ד, יא.

[7] רש"י ויקרא כז, כו; רמב"ם הלכות ערכים וחרמים ו, ח.

[8] שו"ת אחיעזר ב, כה אות ט על פי גמרא בבא קמא עו, א.

[9] עיין ערך 'הקדש'.

[10] תמורה לב, א; ערכין כח, ב. וראה רמב"ם, פירוש המשנה ערכין ח, ז ובהלכות ערכים וחרמים ו, ח.

[11] ערכין כח, ב ורש"י שם; רש"י תמורה לב, א; רמב"ם הלכות ערכין וחרמין ו, יא.

[12] ערכין כח, ב; רמב"ם הלכות ערכין וחרמין ו, יב; תוספות תמורה לב, א. אך עיין רש"י ורבנו גרשום תמורה וערכין שם שפירשו בעניין שונה מעט.

[13] רש"י ערכין ותמורה שם.

[14] רמב"ם שם ו, יב. וראה משנה למלך שכתב שגם רש"י מודה לרמב"ם בזה.

[15] משנה תמורה לב, א.

[16] ראב"ד הלכות תמורה ד, יא בהשגות; רש"י תמורה שם וכן כתבו כמה אחרונים בדעתו. וראה תפארת ישראל תמורה ז, ג.

[17] ראב"ד שם.

[18] רמב"ם הלכות תמורה ד, יא; רלב"ג ויקרא כז, כו. וראה צאן קדשים בתמורה שם שכתב שדעת רש"י כהרמב"ם. וראה תוספות יום טוב תמורה ז, ג שהלימוד מבכור לעניין זה אינו אלא אסמכתא בעלמא.

[19] ר"י קורקוס הלכות תמורה שם.

[20] כסף משנה שם. וראה הר המוריה שם שכתב שטעמו הוא שבבדק הבית אומרים את הכלל: "מעלים בקודש ואין מורידין".

[21] הר המוריה הלכות תמורה שם; משנת אליהו שקלים ה, ד.

[22] כך משמע שדעת סתם משנה בתמורה כד, ב (ובפרט מלשון הגמרא 'סיפא אתא לבהמת הקדש' עיי"ש וברש"י); וכן דעת רשב"ג בתמורה כה, א.

[23] תמורה כד, ב וברש"י ד"ה לבהמה דהקדש. וראה רש"ש שאם הוא זכר אינו רשאי להקדישו לשלמים כיון שראוי לעולה.

[24] תמורה כה, א בברייתא.

[25] ופסק הרמב"ם כברייתא זו ולא כרשב"ג שוולדות הקדשים במעי אימם הם קדושים, ראה הלכות תמורה ד, ג; ד, יג. וראה כסף משנה שם, וליקוטי הלכות תמורה שם.

[26] תמורה כה, א; רמב"ם הלכות תמורה ד, יב.

[27] תמורה כד, ב; רמב"ם הלכות תמורה ד, יב.

[28] תמורה י, ב וברש"י ד"ה ילדה.

[29] תוספות שם ד"ה אם זכר.

[30] רש"י שם ד"ה עולה אין.

[31] תמורה כד, ב; רמב"ם שם.