שילוח טמאים

שילוח טמאים: מצוה לשלח טמאים מחוץ לשלש מחנות: ירושלים, הר הבית והעזרה המקודשת.

מצות עשה מן התורה לשלח את הטמאים מן המקדש, ולמונעם מלבוא לחצרותיו בטומאה. ככתוב: "דבר אל בני ישראל וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש"[1]. לשם כך אף העמידו שומרים שימנעו מן הטמאים להיכנס[2]. מצות השילוח אינה שווה בכל הטמאים, ולפי חומרת הטומאה - כך חומרת השילוח; יש טמאים האסורים בכניסה לירושלים כולה ומשלחים אותם מחוץ לחומות העיר. יש מהם, שאסורים בכניסה להר הבית, ויש שמותרים בכניסה להר הבית, ואיסור הכניסה שלהם נאמר על תחום העזרה בלבד. הלכה היא, שמצוה זו נוהגת גם כאשר המקדש חרב, מפני שקדושתו אינה בטלה לעולם.

מצות השילוח - וגדר איסור הכניסה: כאמור, מצוה מן התורה לשלח את הטמאים מן המקדש וחצרותיו. חכמים למדו מן הפסוקים, ששילוח הטמאים אינו שווה בכל הטמאים, אלא לפי חומרת הטומאה – כך חומרת הריחוק מן המקדש[3]. מצוה נוספת בתורה קשורה להרחקת הטמאים, והיא שמירת המקדש - כמתואר בספר דברי הימים: "ויעמד השוערים על שערי בית ה', ולא יבוא טמא לכל דבר"[4], הווה אומר, תפקיד הלויים השוערים להבטיח לבל יכנסו טמאים להר הבית. טמא שנכנס למקדש וטומאתו עליו עובר בלא תעשה, שנאמר: "ולא יטמאו את מחניהם"[5]. כתבו הראשונים: "כללו של דבר: כל [טמא] הטעון ביאת מים מן התורה, חייב כרת על ביאת המקדש, ואפילו אחר שטבל עד שיעריב שמשו"[6]. במה דברים אמורים שנכנס במזיד, אך אם נכנס בשוגג - חייב קרבן עולה ויורד[7].

דרגת הטומאה ושילוח הטמאים: מצינו בתורה הגדרה קבועה של דרגות הקדושה בירושלים, כמובא בדברי חז"ל: שלוש מחנות היו לישראל במדבר: מחנה ישראל, מחנה לוייה ומחנה שכינה; וכנגדם לדורות: מפתח ירושלים עד הר הבית - מחנה ישראל*, הר הבית - מחנה לוייה*, העזרה המקודשת - מחנה שכינה*[8]. מן האמור במצורע למדו חכמים, ששילוח הטמאים מוגדר לפי חומרת הטומאה. במצורע נאמר: "בדד ישב מחוץ למחנה מושבו"[9], נמצא, שהמצורע הוא החמור מכולם, ודינו להשתלח חוץ לשלוש מחנות, כלומר, מחוץ לחומת ירושלים. לעומת זאת, הזב הזבה הנידה והיולדת דינם קל יותר, ומותרים בישיבה בירושלים, אך משתלחים חוץ לשני מחנות, כלומר, מחוץ להר הבית ומחוץ לעזרה. טמא מת דינו קל יותר, ואינו משתלח אלא מחוץ למחנה שכינה דהיינו מחוץ לחומת העזרה ומותר בכניסה להר הבית[10]. באשר לבעל קרי, יש שנראה מדבריהם שבעל קרי מותר בהר הבית[11]. עם זאת, מצינו בדברי חז"ל והראשונים, שדינו כדין הזב והזבה, שכיון שהטומאה יוצאת מגופו - משתלח חוץ לשני מחנות[12].

שלשת המחנות - במדבר ובירושלים

בציור נראים שלשת המחנות בירושלים: העיר שבין החומות (בצבע כחול) מוגדרת כמחנה ישראל, והלכה היא שהמצורע משולח אל מחוץ לחומות ירושלים. חומת הר הבית (בצבע ירוק) היא חומת 'מחנה לויה', ומשולחים ממנו - בעל קרי, זבים וזבות, נידות ויולדות. חומת העזרה (צבע אדום) היא חומת 'מחנה שכינה', שהנכנס לשם בטומאה חייב כרת.

הטומאות שחייבים עליהם כרת: אין הטמא חייב כרת אלא אם נכנס לשטח העזרה המקודשת, או שנכנס ל'תוספת העזרה', כלומר, שנכנס למקום שהרחיבו אותו הסנהדרין וקידשו אותו כפי הסדר הקבוע בהלכה[13]. מאידך, טמא שנכנס לשאר המקומות מחוץ לעזרה אינו חייב כרת[14]. כמו כן, אין חייב כרת אלא מי שנטמא באבות הטומאות של תורה, שחייב לטבול לטהרתו במקוה, כגון, אדם שנטמא בשרץ, בנבלה, בשכבת זרע וכיוצא בזה, ונכנס לעזרה בהיותו טמא בטרם טבל – חייב. גם טמא שטבל במקוה אסור בכניסה לעזרה כל עוד לא שקעה עליו השמש והוא בגדר 'טבול יום'[15]. כך גם אדם שנטמא למת, זאת, בטומאה שהנזיר שנטמא מגלח עליה את שערו, ונכנס לעזרה - חייב כרת[16]. יש סוג טומאה, שהלכה היא, שהנזיר שנטמא בה טמא טומאת שבעה, כגון, שנטמא בשדה בית הפרס, שזוהי גזירת חכמים, לפיכך אין הנזיר מגלח עליה את שערו, ואמרו חכמים, שאדם שנטמא בטומאה מעין זו - אינו חייב כרת על ביאת מקדש[17].

שילוח טמאים מדברי חכמים: חכמים הוסיפו סייגים והרחקות על הטמאים:

א. טמאי מתים ובועלי נידות אינם רשאים להיכנס מעבר לחיל*, וכך גם גויים[18].

ב. תקנה נוספת שתיקנו, שטבול יום* אינו רשאי להיכנס לעזרת נשים[19].

ג. כך גם מחוסר כיפורים* אינו רשאי להיכנס לעזרה[20].

כל אלו אם נכנסו אינם עוברים על איסור תורה ואינם לוקים, אבל מכים אותם מכת מרדות[21]. ויש מי שחולק, ולדעתו מחוסר כיפורים בעזרה אסור מן התורה, וחייב כרת על ביאתו[22].

נטמא במקדש: דין מיוחד נאמר על האדם שנכנס למקדש כשהוא טהור ונטמא בהיותו שם, והלכה היא, שחייב לצאת במהירות ובדרך הקצרה ביותר שיש לפניו. אם עשה כך, ויצא במהירות אינו חייב לא כרת ולא קרבן[23], בין שנטמא בשוגג ובין שנטמא במזיד[24]. מאידך, אם שהה אחרי שנטמא כדי לקרוא את הפסוק - "ויכרעו אפיים ארצה על הרצפה והשתחוו והודות לה' כי טוב כי לעולם חסדו" – חייב כרת. כך גם אם יצא בדרך ארוכה, או שהפך פניו להיכל והשתחווה, ואפילו שלא שהה – אם עשה זאת במזיד - חייב כרת, ואם בשוגג חייב קרבן[25].

המכניס טומאה למקדש: אדם טהור, שהכניס אדם טמא שרץ למקדש או כלי וכיוצא בזה, אף שהוא בעצמו לא נכנס, חייב מפני שטימא את מקדש ה'[26]. וכמה דעות בדבר: יש שכתבו שמדובר שהכניס אדם טמא שרץ ועל זה חייב כרת, אבל אם הכניס כלי טמא שהוא אב הטומאה אינו חייב אלא מלקות[27]. ויש שכתבו שמדובר שהכניס כלי טמא וחייב עליו מלקות אפילו הוא ראשון לטומאה, אך לא כרת[28]. דעה שלישית: גם המכניס כלי שנטמא בשרץ שאינו אלא ראשון לטומאה חייב כרת[29]. אם הכניס את הטומאה עצמה, כגון שהכניס שרץ למקדש, יש אומרים שפטור, מפני שאין חייבים אלא על הכנסת טומאה שיש לה טהרה במקווה ואילו השרץ עצמו אין לו טהרה במקווה[30]. ויש חולקים ואומרים שגם במקרה זה חייב כרת מפני שגם במעשה זה טימא את מקדש ה'[31].

שילוח טמאים בזמן הזה: בעניין מצות שילוח טמאים מן המקדש בזמן הזה - כשהבית בחורבנו, הדבר תלוי במחלוקת. לדעת מרבית הראשונים קדושת המקדש קיימת בזמן הזה, ובלשון הראשונים: "במה נתקדשה [ירושלים]? - בקדושה ראשונה שקידשה שלמה, שהוא קידש העזרה וירושלים לשעתן וקידשן לעתיד לבא! לפיכך, מקריבין הקרבנות כולן - אף על פי שאין שם בית בנוי... ואוכלין קדשים קלים ומעשר שני בכל ירושלים - אף על פי שאין שם חומות, שהקדושה ראשונה - קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבא. ולמה אני אומר במקדש וירושלים קדושה ראשונה קדשה לעתיד לבוא?... לפי שקדושת המקדש וירושלים מפני השכינה ושכינה אינה בטלה"[32]. לעומת האמור, יש מי שסובר, שקדושה ראשונה* של המקדש לא נתקדשה אלא עד חורבן הבית ראשון, וקדושה שניה* שקידש עזרא בימי בית שני אף היא בטלה עם חורבן בית שני. לשיטה זו, הנכנס למקום העזרה שבמקדש בזמן הזה כשטומאתו עליו אינו חייב כרת[33]. להלכה נוקטים מרבית הראשונים והאחרונים כדעה, שקדושת ירושלים והמקדש נצחית וקיימת לעולם. וכתבו: "אף על פי שהמקדש היום חרב בעוונותינו, חייב אדם במוראו כמו שהיה נוהג בו בבניינו, לא יכנס אלא למקום שמותר להכנס"[34]. לאור האמור, מצות שילוח טמאים מן העזרה ומהר הבית נוהגת גם בזמן הזה[35].

מעולם המחשבה

טעם מצות שילוח טמאים שמירת כבוד המקדש ויראתו

כתבו ראשונים בטעם המצוה: "היות השמירה והסיבוב סביב למקדש תמיד, הוא לכבד אותו ולפארו, ושלא יהרסו הסכלים גם כן, והטמאים אליו"[36]. עוד כתבו: "כּל הכוונה במקדש שתיווצר התפעלות בלב הפונה אליו, ושיפחד ויירא, כמו שאמר: 'ומקדשי תיראו'. וכל דבר שמעריצים אותו, כאשר המגע עמו מתמשך - פוחת [הרושם] שלו בנפש ומתמעטת ההתפעלות שהיתה נוצרת ב[אדם]. ואמרו חכמים... שלא רצוי להיכנס למקדש בכל עת, והסמיכו זאת על דברו: 'הֹקַר רגלך מבית רעך - פן ישֹבעך ושֹונאך'... כל זה גורם לריחוק מהמקדש ושלא יתדפקו על שעריו בכל עת. יודע אתה את לשונם: 'אין אדם נכנס לעזרה לעבודה, אפילו טהור, עד שהוא טובל'. במעשׂים אלה תתמיד הַיִּרְאָה ותיווצר ההתפעלות המביאה לשפלות הברך המבוקשת"[37]. ויש שכתבו: "במקום הקדוש והטהור אשר רוח א-להים שם - אין ראוי להיות בו האיש המלוכלך בטומאה... יש לדמותו על דרך משל, לפלטרין של מלך, שמרחיקים ממנו כל איש... נמאס בגופו או אפילו במלבושיו, וכעין מה שכתוב: 'כי אין לבוא אל שער המלך בלבוש שק'"[38].

אהל המצורע מחוץ לחומת ירושלים

בציור נראה מצורע שנשלח מחוץ לשלש מחנות: העזרה, הר הבית, וירושלים. המצורע ממתין באוהלו עד שיעבור את כל שלבי הטהרה, ויביא את קרבנותיו למקדש.

---

[1] במדבר ה, ב.

[2] עיין ערך 'שמירת המקדש'.

[3] ספרי במדבר שם; רמב"ם ספר המצוות עשה לא והלכות ביאת מקדש ג, ב - ד.

[4] דברי הימים ב, כג, יט.

[5] במדבר ה, ג; רמב"ם ספר המצוות לא תעשה עז והלכות ביאת מקדש ג, י.

[6] רמב"ם ביאת המקדש ג, יב, יג, יד.

[7] ויקרא ה, ב; שבועות יד, ב; רמב"ם שגגות י, א.

[8] ספרי במדבר ה, ב; תוספתא כלים א; רמב"ם פירוש המשנה כלים א, ח; בית הבחירה ז, יא.

[9] ויקרא יג, מו.

[10] ספרי שם; רמב"ם פירוש המשנה שם ובהלכות ביאת מקדש ג, ב-ד.

[11] כך יש שהבינו מהשמטת הרמב"ם את דין בעל קרי בהלכות ביאת מקדש ג, ג. ראה גם חזקוני במדבר ה, ב ומנחת חינוך סוף מצוה שסב בשם בעל הטורים על התורה.

[12] פסחים סז, ב; וראה רמב"ם בספר המצוות מצות לא תעשה עח; שכתב: "הכתוב שבא על לאו זה הוא אומרו (תצא כג) בטמא מקרה לילה - 'ולא יבא אל תוך המחנה'. ובגמר פסחים (סח א) אמרו: 'ויצא אל מחוץ למחנה - זה מחנה שכינה'... ולא יבא אל תוך המחנה - זה מחנה לוייה'".

[13] ע"ע עזרה.

[14] שבועות יד, א; רמב"ם ביאת מקדש ג, יב.

[15] פרה יא, ד; רמב"ם ביאת מקדש ג, יג - יד.

[16] נזיר נו, ב; רמב"ם ביאת מקדש ג, יג. לסוגי הטומאות ראה רמב"ם נזירות ז, ב.

[17] נזיר שם; רמב"ם ביאת מקדש שם. לסוגי הטומאות ראה רמב"ם נזירות ז, ו - ז.

[18] כלים א, ח; רמב"ם שם ג, ה.

[19] כלים שם; יבמות ז, ב; רמב"ם שם ג, ו; וראה ערך עזרת נשים, וכן חצר החדשה.

[20] כלים שם; רמב"ם שם ג, ז.

[21] רמב"ם ביאת מקדש ג, ט.

[22] השגות הראב"ד שם על פי מנחות כז, ב. ותוספתא כלים א.

[23] שבועות יד, ב; טז, ב; רמב"ם ביאת מקדש ג, כא.

[24] ספק של רב אשי בשבועות יז, א שלא נפשט והכריע הרמב"ם לקולא. אך ראה תוספות שבועות שם ד"ה צריך שהייה וד"ה טימא.

[25] שבועות טז, ב; רמב"ם ביאת מקדש ג, כב - כג. וראה שם הלכה כד עוד פרטי דינים בדין זה.

[26] דברי שמואל עירובין קד, ב.

[27] רמב"ם ביאת מקדש ג, טז. וראה בכסף משנה שם שכך פירש הרמב"ם את דברי שמואל. וכך הובא בספרא אחרי מות פרק יב שאין חייב על הכנסת כלי טמא למקדש כרת אלא מלקות. וראה רש"י ויקרא יז, טז.

[28] השגת הראב"ד שם.

[29] רש"י עירובין קד, ב; רש"י נדה לא, ב.

[30] דברי שמואל בעירובין שם, וכן נראה מגירסת ר' חננאל בגמרא שגרס "כולי עלמא כשמואל דאמר פטור", ובסוף הסוגיה כותב שדברי שמואל 'כתנאי'. וראה גם תוספות ד"ה לא.

[31] רמב"ם ביאת מקדש שם על פי גרסת הגמרא: "דכולי עלמא חייב", ולפי זה דברי שמואל נדחו. וראה גם רש"י עירובין קה, א ד"ה אמר ר' יוחנן.

[32] רמב"ם בית הבחירה ו, טז.

[33] ראב"ד בית הבחירה ו, יד; וראה מאירי שבועות טז, א.

[34] רמב"ם בית הבחירה ז, ז.

[35] רמב"ם בית הבחירה ו, יד - טז; ספר החינוך מצוה שסג, וע"ע קדושה שניה למקורות נוספים.

[36] מורה נבוכים ג, מה.

[37] מורה נבוכים ג, מז.

[38] ספר החינוך שסב.