שעיר יום הכיפורים

שעיר יום הכיפורים: שעיר חטאת אשר דמו מובא לקדש הקדשים ביום הכיפורים.

נאמר בתורה: "ומאת עדת בני ישראל יקח שני שעירי עזים לחטאת... ולקח את שני השעירים והעמיד אותם לפני ה'... ונתן אהרן על שני השעירים גורלות, גורל אחד לה' וגורל אחד לעזאזל, והקריב אהרן את השעיר אשר עלה עליו הגורל לה' ועשהו חטאת"[1]. ובהמשך נאמר: "ושחט את שעיר החטאת אשר לעם והביא את דמו אל מבית לפרוכת ועשה את דמו כאשר עשה לדם הפר והזה אותו על הכפורת ולפני הכפורת"[2]. שעיר זה נקרא בלשון חז"ל 'שעיר יום הכיפורים', שכן מדובר, בשעיר מיוחד, אשר דמו מובא לקדש הקדשים*. שעיר זה נמנה על ה'חטאות הפנימיות'*, ועל הפרים והשעירים הנשרפים*, אשר דמם מובא לקדש הקדשים* ולהיכל*, ובשרם נשרף מחוץ למחנה.

סדר עבודת השעיר: להלן תיאור העבודות הנעשות בשעיר במהלך עבודת יום הכיפורים[3].

קנייתו: שני שעירי יום הכיפורים, כלומר, השעיר שדמו ניתן בקדש הקדשים וכן שעיר המשתלח* – מצוותם שיהיו שניהם שווים במראה ובקומה ובדמים, היינו, שיהיה מחיר אחד לשניהם, כמו כן יש לקנותם ביחד. להלכה כתבו הראשונים, שגם אם אינם שווים, כמו כן אם לא ניקנו בבת אחת – כשרים[4].

ההגרלה על השעירים: לאחר שהכהן הגדול* טובל טבילה שנייה[5] לובש בגדי לבן* ומתוודה על פרו[6], מטיל הכהן גורל* על שני השעירים, כדי לקבוע איזה מהם יהיה לה', כלומר, שעיר חטאת פנימית, ואיזה יישלח לעזאזל[7]. לאחר שהכהן הגדול מוציא את הגורלות מן הקלפי*, מניח הכהן את הגורלות על ראש השעירים[8]. לאחר מכן קושר הכהן לשון של זהורית* בצווארו של שעיר החטאת הפנימית, כדי לסמנו ולהבדילו מהשעיר הנשלח לעזאזל, ומשאר השעירים שבמקדש[9].

הנחת הגורל לה' על ראש השעיר

הכהן מניח את שם השם על ראש השעיר, כפי שעלה לו בגורל, ככתוב (ויקרא טז, ח): "ונתן אהרן על [ראש] שני השעירים גורלות, גורל אחד לה' וגורל אחד לעזאזל".

הזאות מדמו – לאחר שהכהן הגדול מקטיר קטורת* בקדש הקדשים*, ונכנס בשנית ומזה שם מדם פר יום הכיפורים, יוצא הכהן לעזרה, ושוחט את 'שעיר יום הכיפורים'. שם מקבל הכהן במזרק* את דמו, ונכנס בשלישית לקדש הקדשים ומזה מדם השעיר שמונה הזאות. סדר ההזאות – "אחת למעלה", היינו, שגב ידו כלפי מטה, והוא מזה את הדם כלפי מעלה כלפי הכפורת[10]. "ושבע למטה", כלומר, שגב ידו כלפי מעלה, ומזה את הדם באצבעו כלפי מטה[11]. משיצא הכהן מפרוכת קדש הקדשים, מצא לפניו שני כני זהב בהיכל. בכן האחד מצא את מזרק הדם של הפר שהניח שם בכניסתו הקודמת, אזי מניח הכהן הגדול את המזרק עם דם השעיר שבידו על כן הזהב השני שבהיכל, נוטל את המזרק עם דם הפר, ומזה כנגד הפרוכת 'אחת למעלה ושבע למטה'. משגמר להזות את דם הפר מניחו בכן הזהב הראשון, וחוזר ולוקח את דם השעיר מכן הזהב השני, ומזה ממנו כנגד הפרוכת – 'אחת למעלה ושבע למטה'. לאחר סיום הזאות אלה הוא מערב את דם הפר ודם השעיר במזרק של דם הפר[12], פונה אל מזבח הזהב* ומזה מן הדם המעורב - ארבע הזאות על ארבע קרנותיו, ושבע הזאות 'על טהרו של מזבח', כלומר, על גג מזבח הזהב. את שיירי הדם המעורב היה הכהן שופל על היסוד* המערבי של מזבח העולה* שבחוץ[13].

הזאת דם השעיר בקדש הקדשים

בציור נראה כהן גדול כשהוא מזה מדם השעיר אל מול פני הכפורת בקדש הקדשים. ההזאה שבציור נעשית כלפי מעלה, ולאחר מכן עושה הכהן שבע הזאות כלפי מטה.

הקטרת אימוריו ושריפתו: עם סיום העבודה בהיכל ושילוח השעיר לעזאזל במדבר, מוציא הכהן הגדול מבשר 'שעיר יום הכיפורים' את האימורים*, נותנם במגס*, ומשלח את שאר הבשר לשריפה בבית הדשן* שמחוץ לירושלים[14]. לאחר מכן, לובש הכהן את בגדי הזהב* להמשך העבודה בעזרה, ומקטיר את אימורי השעיר[15]. באשר לשורפים את השעיר, נאמר בתורה, שהם נטמאים ומטמאים את בגדיהם[16].

כפרתו: מדברי חז"ל עולה, ש'שעיר יום הכיפורים' מכפר על חטא 'טומאת מקדש וקדשיו'*. כלומר: כשאדם נכנס למקדש בטומאה בשגגה, או כשאכל בשר קדשים כשהוא טמא, כך גם באשר לכהן שעבד במקדש והוא בטומאתו, על כגון אלו – כשעשו בשגגה - מכפר 'שעיר יום הכיפורים' לכלל ישראל[17].

מעולם המחשבה

שעיר יום הכיפורים - לטהר את המקדש מטומאה שדבקה בו

לאור דברי חז"ל, ש'שעיר יום הכיפורים' מכפר על חטא 'טומאת מקדש וקדשיו', דהיינו, כהן שעבד במקדש והוא בטומאתו, וזאת בשגגה, וכך ישראל שנכנס למקדש וטומאתו עליו, יש מקום לשאול, הרי עבודת יום הכיפורים נועדה לכפר על כלל עוונות עם ישראל, ככתוב: "וכיפר על הקודש מטומאות בני ישראל ומפשעיהם לכל חטאתם"[18]? שאלה זו מתיישבת לאור דברי רבי שמעון בר יוחאי, כמובא במדרש: "אמר רבי שמעון: גדולה חיבתן של ישראל! שנגלה הקב"ה במקום עבודת כוכבים, ובמקום טינופת, ובמקום טומאה בשביל לגואלן. משל לכהן שנפלה תרומתו לבית הקברות, אומר: מה אעשה? לטמא את עצמי - אי אפשר! ולהניח תרומתי [בטומאה] אי אפשר! מוטב לי לטמא את עצמי פעם אחת [ואני] חוזר ומיטהר, ולא אאבד את תרומתי! כך: אבותינו היו תרומתו של הקב"ה, שנאמר: 'קודש ישראל לה' ראשית תבואתו' - היו בין הקברות, שנאמר [במצרים] 'כי אין בית אשר אין שם מת'... אמר הקב"ה: היאך אני גואלן?... מוטב לירד ולהצילן [ולהטמא]... כשהוציא - קרא לאהרן וטיהר אותו [את הקב"ה כביכול] שנאמר [בעבודת יום הכיפורים]: 'וכיפר את מקדש הקודש', 'וכיפר על הקודש'". מכאן מובן מה שאמרה תורה (ויקרא טז, טז) כמצוה לדורות: "וכיפר על הקדש מטומאות בני ישראל... וכן יעשה לאהל מועד השוכן איתם בתוך טומאותם", כלומר, מדי שנה בשנה, כשמצטברים עוונות על ישראל, ומגיע יום הכיפורים, מתברר, כביכול, שהשכינה נטמאה מפשעי ישראל במהלך השנה, שהרי השכינה שרויה בתוכם ונטמאת בעוונותיהם. משום כך נצטוו ישראל להעמיד את הכהן הגדול שיעשה את עבודת יום הכיפורים, ובהבאת דם השעיר לקדש הקדשים ולהיכל, מסיר הכהן כביכול, את הטומאה שדבקה בשכינה, ומטהר את השכינה מעוונות ישראל.

קשירת לשון של זהורית על השעיר

הכהן הגדול קושר לשון של זהורית על 'בית שחיטתו' של השעיר שעלה עליו הגורל לה'.

---

[1] ויקרא טז, ה - ט.

[2] שם פסוק טו.

[3] לתיאור כללי של עבודת היום, ע"ע עבודת יום הכיפורים.

[4] משנה ביומא סב, א. רמב"ם עבודת יום הכיפורים ה, יד.

[5] ע"ע טבילות וקידושים של כהן גדול ביום הכיפורים.

[6] ע"ע וידוי יום הכיפורים וערך פר יום הכיפורים.

[7] ע"ע שעיר המשתלח.

[8] משנה ביומא לט, א, וכתנא קמא. רמב"ם שם ד, א ושם ג, ב-ג.

[9] משנה ביומא מא, ב וגמרא שם. רמב"ם שם ד, א ושם ג, ד.

[10] יומא נה, א ורש"י שם ד"ה כשהוא מזה.

[11] שם.

[12] משנה ביומא נג, ב. רמב"ם שם ד, ב ושם ג, ה.

[13] משנה ביומא נח, ב. רמב"ם שם ושם. להרחבה בעניין זה, ע"ע הזאות יום הכיפורים.

[14] משנה ביומא סז, ב וגמרא שם סח, ב. רמב"ם שם ד, ב.

[15] גמרא יומא סז,ב ורש"י שם. רמב"ם שם. וראה שערי היכל יומא מערכה קעה, שנחלקו ראשונים אם הקטרת האמורים נעשית בטבילה שלישית או חמישית.

[16] ויקרא טז, כז. משנה יומא סז, ב; רמב"ם פרה אדומה ה, ד. לדיני טומאה זו – ע"ע פרים ושעירים הנשרפים.

[17] משנה בשבועות ב, א. רמב"ם שגגות יא, ט. ועיין שערי היכל יומא מערכה קלט.

[18] ויקרא טז, טז.