שעיר הנשיא

שעיר הנשיא: קרבן חטאת שמביא המלך אם עבר בשוגג על איסור כרת.

כל העובר בשגגה מצות לא תעשה, שחייבים עליה כרת, חייב להקריב קרבן חטאת. באשר לאדם מישראל שעבר עבירה כזו בשוגג יביא כבשה או שעירה לחטאתו, לא כן הנשיא המביא לחטאתו שעיר עזים, וכך נאמר: "אשר נשיא יחטא ועשה אחת מכל מצות ה' אלהיו אשר לא תעשנה בשגגה ואשם או הודע אליו חטאתו... והביא את קרבנו שעיר עזים זכר תמים"[1].

הנשיא - מלך ישראל: אמרו חכמים: "איזהו נשיא? - זה המלך, שנאמר: 'מכל מצות ה' אלהיו' - שאין על גביו אלא ה' אלהיו"[2], והמלך, הוא מי שאין עליו רשות לאדם מישראל, ואין למעלה במלכותו אלא ה' אלהיו, בין שהיה מלך מבית דוד, בין שהיה מלך משאר שבטי ישראל, ובלבד שהוא ריבון בממלכתו ואינו כפוף למלך אחר[3].

סדר ההקרבה: הקרבת שעיר הנשיא, נעשית כהקרבת חטאת רגילה, הנשיא סומך את שתי ידיו על ראש השעיר ומתוודה, ומיד שוחטים את השעיר בצפון*. ולוקח הכהן מדם החטאת ומחטא[4] על קרנות המזבח, ואת שיירי הדם שופך על יסוד* מערבי של המזבח החיצון. הכהנים מקטירים את האמורים*, ובשר החטאת נאכל על ידי הכהנים בעזרה[5]. קרבן 'שעיר נשיא' קודם לקרבן חטאת יחיד מפני כבוד המלך[6].

שגגה לפני המינוי או לאחריו: נשיא שחטא והעבירו אותו ממלכותו, מביא 'שעיר נשיא' מפני שהתחייב בקרבן בעת מלכותו, ומביא כשעת חטאתו, ובשעת חטאתו מלך היה[7]. נחלקו תנאים מה דינו של מלך שחטא בטרם נתמנה למלך, ונודע לו על חטאו לאחר שמינוהו למלך, יש אומרים שאינו מביא קרבן כלל, מפני שצריך שהחטא והידיעה עליו, כלומר הזיכרון שאכן חטא, יהיו בזמן אחד[8]. להלכה כתבו הראשונים, שאף על פי שלא נודע לו חטאו אלא לאחר שהתמנה - מביא קרבנו כהדיוט, כי בשעת חטאתו הדיוט היה[9].

מן המדרש: אמרו חכמים: "אשר נשיא יחטא - אמר ר' יוחנן בן זכאי: אשרי הדור שהנשיא שלו מביא קרבן על שגגתו, אם נשיא שלו מביא קרבן, צריך אתה לומר מהו הדיוט! ואם על שגגתו מביא קרבן, צריך אתה לומר מהו זדונו"[10].

אשר נשיא יחטא – זה המלך

בציור נראה שמעון בן שטח נשיא הסנהדרין, כשהוא מוכיח את המלך ינאי על חטאו (סנהדרין יט, ב). שכן, מלכים בישראל עלולים לחטוא יותר משאר בעלי התפקידים מכוח שררתם, ויש להוכיחם שיעשו תשובה. למרות החובה להוכיח את המלך, ולמרות חובתו להביא קרבן על שגגתו, ייחדה לו התורה קרבן 'שעיר נשיא', בשונה מקרבנות העם, המביאים לחטאם כשבה או שעירה. וכתבו הראשונים, ששעיר חשוב מכשבה ושעירה, לכן נקבע למלך שעיר, כדי לכבדו בקרבן מיוחד. וזאת, מפני, שאינו חושש לכבודו, ומודה ברוב עם ובמקדש, ששגג בחטא שיש בו כרת. ובלשון הרמב"ם (מורה הנבוכים ג, מו): "להגדיל מעלת המלך - היה קרבן שגגתו שעיר".

מעולם המוסר והמחשבה

"'אשר נשיא יחטא': אמר רבן יוחנן בן זכאי: למה יצאת פרשת נשיא [במילה] 'אשר' [בשונה מפרשיות הכהן והסנהדרין, שם נאמר: 'אם הכהן המשיח יחטא', 'ואם כל עדת ישראל ישגו']? ללמדך, ש'אשרי' הדור שנשיא שלו מביא קרבן חטאת על שגגתו [ומתוודה אפילו על דבר שעשה בשוגג, והרי הוא דוגמא אישית לאנשי דורו. מעתה קל וחומר]: אם הנשיא שלו מביא [קרבן] - צריך לומר – הדיוט [יביא קרבן]?! אם על שגגתו הוא מביא, קל וחומר על זדונו [שאי אפשר להביא קרבן] - שחוזר בתשובה" (פסיקתא זוטרתא פרשת ויקרא).

עוד כתבו הראשונים: "מפני שהגאוה הוא ענין טבעי במלך... על כן תמצא בפרשת ויקרא בסדר החוטאים [החייבים להביא קרבן] שהם: הכהן הגדול, והסנהדרין, והמלך, שהזכיר בכהן גדול וסנהדרין לשון: 'אם', שהוא לשון ספק... אבל במלך - שהוא הנשיא - לא הזכיר לשון 'אם' אלא 'אשר' [כי בודאי יחטא]... והטעם, מפני שהכהן הגדול, נזהר הוא מן החטא [כי ציץ הזהב בראשו בהיותו במקדש שם כתוב – 'קדש לה'']. וכן 'עדת ישראל' [הסנהדרין] נזהרין הן מן החטא לפי שרוח הקודש עליהם [בלשכת הגזית במקדש]... אבל במלך הזכיר החטא בלשון ודאי! כי לבו גס בו, ומדת הגאוה - שהיא סבת החטא - נטועה בלבו ומצויה בקרבו. לכך הזכירה בו התורה לשון ודאי" (כד הקמח – גאוה).

---

[1] ויקרא יד, כב - כג.

[2] הוריות י, א; ספרא פרשה ה, א; ספר המצוות לרמב"ם מצות לא תעשה שטז.

[3] הוריות יא, ב; רמב"ם שגגות טו, ו.

[4] עיין ערך חיטוי.

[5] ע"ע חטאת וראה רמב"ם מעשה קרבנות ז, א - ג.

[6] הוריות יג, א; רמב"ם תמידין ומוספין ט, ז.

[7] הוריות ט, ב; רמב"ם שגגות טו, ט.

[8] הוריות י, א כדעת ר' שמעון. וראה רש"י שם שכותב שר' שמעון חולק גם במקרה שחטא ונודע לו לאחר שעבר מגדולתו, שאינו מביא קרבן כלל.

[9] הוריות שם כדעת תנא קמא; רמב"ם שם טו, י.

[10] ספרא שם; הוריות י, ב.