שעיר הנעשה בחוץ

שעיר הנעשה בחוץ: שעיר מוסף יום הכיפורים המוגדר כחטאת חיצונית*.

ביום הכיפורים מקריבים ישראל קרבנות מוסף כבכל מועד, ואחד מקרבנות המוסף הוא שעיר חטאת. כך נאמר בתורה בפרשת המוספים: "ובעשור לחדש השביעי הזה... והקרבתם... שעיר עזים אחד חטאת, מלבד חטאת הכיפורים"[1]. שעיר החטאת הקרב כחלק מקרבנות המוספים נקרא 'שעיר הנעשה בחוץ'[2], מפני שדמו ניתן על מזבח העולה החיצוני בעזרה. שם זה ניתן לו, כדי להבדיל מן השעיר הנוסף הקרב באותו יום, אשר הכהן הגדול מזה מדמו על מזבח הזהב הפנימי[3].

זמן הקרבת השעיר: קרבנות המוספים של יום הכיפורים כוללים פר ואיל ושבעה כבשים - כולם עולות, וכן 'שעיר לחטאת' - הוא ה'שעיר הנעשה בחוץ'[4]. נחלקו תנאים באשר לזמן הקרבת כלל קרבנות העולה של מוספי יום הכיפורים: יש מי שאומר, שהם קרבים לקראת הסיום על ידי הכהן הגדול לאחר סדר עבודת יום כיפורים, משלבש בגדי זהב בטבילה שלישית[5]. לעומת דעה זו יש מי שאומר, שהמוספים קרבים לאחר הטבילה הראשונה, כחלק מאותן עבודות שעושה הכהן הגדול עם שחר, בעודו לבוש בבגדי זהב, מיד לאחר עבודת התמיד[6]. באשר ל'שעיר הנעשה בחוץ' - זה קרב לכל הדעות בזמן טבילה שלישית. להלכה נפסק כדעה האחרונה, ולאור האמור, קרבנות המוסף מתחלקים לשניים: העולות של המוסף קרבים בטבילה ראשונה כדי להסמיכם לתמיד של שחר, ואילו שעיר החטאת שבמוסף, הוא 'השעיר הנעשה בחוץ', זה קרב בסיום עבודת היום בטבילה שלישית[7].

שני שעירי הגורלות - וה'שעיר הנעשה בחוץ'

בציור נראים קרבנות התמיד והמוסף של יום הכיפורים, כשהם מובאים למקדש לקראת הקרבתם. בציור מימין נראים שני שעירים, המובאים אל העזרה להטלת גורל ביניהם; האחד - עולה כקרבן לה' על גבי המזבח, והשני - נשלח לעזאזל. בציור משמאל נראה שעיר החטאת, המובא בתור 'שעיר הנעשה בחוץ'; דמו נזרק על המזבח, ובשרו נאכל לכהנים במוצאי יום הכיפורים.

כפרת שעיר הנעשה בחוץ: ככלל, אמרו חז"ל, ששעירי המוסף של יום הכיפורים מכפרים על 'טומאת מקדש וקודשיו'*[8]. כוונתם לומר, ששעיר המוסף של יום הכיפורים מכפר על כהן או אדם מישראל, שנטמא ביום מן הימים בטרם נכנס למקדש, ונעלמה ממנו הטומאה ונשתכחה ממנו, ובהיותו סבור שהוא טהור, נכנס למקדש מבלי שטבל ונטהר ועודנו בטומאתו[9]. לאחר זמן נזכר או שהזכירוהו אחרים, ונודע לו שנכנס בטומאה. נמצא, שבהעדר 'ידיעה בתחילה' אינו יכול להביא קרבן חטאת עולה ויורד, ושעיר זה של יום הכיפורים הוא שמכפר עליו[10].

זמן אכילתו: שעיר החטאת האמור, נאכל ככל קרבן חטאת חיצונית על ידי הכהנים שבמקדש, ומפני הצום לא היו אוכלים אותו ביום אלא בערב לאחר צאת הצום[11]. בגמרא נדונה מציאות, כאשר חל צום יום הכיפורים ביום שישי – דבר אפשרי בזמן שמקדשים את החודש על פי הלבנה – אזי לא ניתן לבשל את בשר הקרבן, שכן, אסור לבשל ביום הכיפורים, ואילו במוצאי יום כיפור מיד נכנסת השבת, ואם כן כיצד יאכל בשר החטאת? ומשיבה הגמרא, שבמקרה זה כהן שמסוגל לכך היה אוכל אותו כשהוא בשר נא. אכן אמרו חכמים במשנה: "[הכהנים] הבבליים היו אוכלים אותו חי מפני שדעתם יפה"[12], ומפני חוזק מעיהם[13].

מעולם המחשבה

'טומאת מקדש וקדשיו' – עבירה פרטית ועבירה כללית

מדברי חז"ל בגמרא (שבועות ב, א) עולה, ששעירי מוסף של יום הכיפורים מכפרים על 'טומאת מקדש וקודשיו'. הדבר תמוה, שכן, יום הכיפורים במקדש בא לכפר על כלל עוונות ישראל. וכן מצינו בפרקי דרבי אליעזר (מ"ה) שם נאמר: "הקב"ה שומע עתירתן של ישראל [ומקבל אותה יותר] מן הקטיגור שלהם, ומכפר על המזבח... ועל הכהנים ועל כל הקהל מקטון ועד גדול, ועל כל עוונותיהם של ישראל ועל כל העם, שנאמר [ביום הכיפורים]: 'וכפר את מקדש הקדש'". מדוע, אפוא, אומרים חז"ל, שהכפרה מכוונת לדבר מצומצם, היינו - ל'טומאת מקדש וקדשיו' בלבד? ויבוארו הדברים על פי הגמרא (יומא נז, א; ילקוט שמעוני אחרי מות רמז תקעד): "אמר לו ההוא אפיקורוס לרבי חנינא: עכשיו טמאים אתם ככתוב: 'טומאתה בשוליה'! אמר לו: בא וראה מה כתוב: 'השוכן אתם בתוך טומאותם', אפילו בזמן שהם טמאים - שכינה שרויה ביניהן". נמצא, שביום הכיפורים מובאים הקרבנות מצד ישראל בתור בקשת מחילה של ישראל מאת בורא עולם, שמא דבקה טומאת מעשיהם, כביכול, בשכינה, בגלל עבירותיהם במהלך השנה. זה, אפוא, עניינה של 'טומאת מקדש וקדשיו'. אכן, כך מצינו במדרש (שמות רבה פרשה טו): "אמר רבי שמעון: גדולה חיבתן של ישראל, שנגלה הקב"ה במקום עבודת כוכבים... ובמקום טומאה בשביל לגאלן. משל לכהן שנפלה תרומתו לבית הקברות, אומר: מה אעשה? - לטמא את עצמי אי אפשר, ולהניח תרומתי - אי אפשר. מוטב לי לטמא את עצמי פעם אחת, ואני חוזר ומיטהר, ולא אאבד את תרומתי. כך אבותינו [במצרים] היו תרומתו של הקב"ה... היו בין הקברות, שנאמר: 'ומצרים מקברים'. אמר הקב"ה... מוטב [להטמא כביכול] ולירד ולהצילן... כשהוציא - קרא לאהרן וטיהר אותו [וציוה עליו לטהר מדי שנה את ישראל ואת המקדש] שנאמר [ביום הכיפורים]: 'וכיפר את מקדש הקודש... וכיפר על הקודש'".

---

[1] במדבר כט, ז - יא.

[2] ראה שבועות ב, א וברש"י שם; רמב"ם עבודות יום הכיפורים א, א.

[3] ע"ע שעיר יום הכיפורים.

[4] במדבר שם.

[5] שם כדעת ר' אליעזר.

[6] יומא ע, א- ע, ב כדעת ר' עקיבא.

[7] רמב"ם שם ד, ב. וע"ע עבודת יום הכיפורים.

[8] ראה שבועות ב, א; רמב"ם הלכות שגגות יא, ט.

[9] אין בה "ידיעה בתחילה".

[10] שבועות שם; רמב"ם שם.

[11] מנחות צט, ב; רמב"ם הלכות עבודת יום הכיפורים א, א.

[12] בלשון סגי נהור.

[13] מנחות שם ובפירוש המשנה להרמב"ם מנחות יא, ז.