שתי הלחם

שתי הלחם: מנחת חיטים של שני הלחמים המובאים בחג השבועות*.

נצטוינו בתורה להביא בחג השבועות מנחה של שתי חלות: "והקרבתם מנחה חדשה לה'. ממושבותיכם תביאו לחם תנופה שתים, שני עשרונים סולת תהיינה, חמץ תאפינה, ביכורים לה'"[1]. מנחה זו מתירה את איסור החדש* במנחות שבמקדש – דהיינו, מותר להקריב מנחות מהתבואה החדשה, רק אחרי הבאת מנחה זו[2]. בנוגע לקרבנות הבאים עם שתי הלחם, ראה בערכים - 'חטאת הבאה עם שתי הלחם'* ו'עולות הבאות עם שתי הלחם'*, כן ראה 'זבחי שלמי ציבור'*.

הבאת החיטים: החיטים של שתי הלחם באות דווקא מקציר חיטים בארץ ישראל, ודווקא מן התבואה החדשה[3]. אם לא מצאו מהתבואה החדשה, הלכה היא שיש להביא את החיטים מהתבואה הישנה[4], ויש מי שאוסר[5].

הכנת הלחם: מביאים שלוש סאים של חיטים ושפים ובועטים[6] בהם ומנפים אותם בשתים עשרה נפות, עד שנשארים שני עשרונים של סולת[7]. את שתי העשרונים לשים אחת אחת, ואופים אחת אחת[8]. הלישה והעריכה נעשות מחוץ למקדש, והאפייה בפנים - בתוך שטח העזרה*, כמו בלחם הפנים*[9].

שבת ויום טוב: אין אופים את החלות לא בשבת ולא ביום טוב, אלא אופים את החלות בערב יום טוב, ואם ערב יום טוב חל להיות בשבת, אופים את החלות בערב שבת[10].

'מכמס אלפא לסולת' – בתקופת הגלות

בציור נראית מכמס בתקופת הגלות. מקום זה המשיך להוציא חיטה משובחת גם בעת היות הארץ שוממה. כך נראה מן החיטי ם הגבהות כגובה אדם.

חמץ: כדי להחמיץ את העיסה של שתי הלחם, מביאים שאור ממקום אחר ונותנים לתוך העישרון[11]. מנחה זו היא המנחה היחידה שצריכה להיות דווקא חמץ ולא מצה, חוץ מעשר חלות תודה* שצריכים לבוא למקדש כשחלקן חמץ[12]. למעשה מנחה זו אינה מוקרבת על המזבח, שאין מקריבים חמץ על גבי המזבח[13].

צורת הלחם: הלחם לא היה רבוע אלא בצורת מלבן – אורכו שבעה טפחים ורוחבו ארבעה טפחים, והיו לו ארבעה קרנות בגובה ארבעה טפחים[14]. ויש מי שכותב, כי גובה הלחם כולו היה ארבעה טפחים[15].

האוכלים: לאחר הנפת[16] 'שתי הלחם' נאכל הלחם לכהנים. חלה אחת מתוך שתי החלות ניתנת לכהן הגדול[17], והחלה השניה מתחלקת בשווה בין כל המשמרות[18].

האכילה: שתי הלחם דינם כקדשי קדשים, ועל כן הם נאכלים בתוך שטח העזרה עצמה, ורק לזכרי כהונה, משעת חלוקת הלחם ביום ועד חצות הלילה[19].

המעכב בהקרבת שתי הלחם: אין מביאים כקרבן חלה אחת, שכן שתי החלות מעכבות אחת את השניה, ויש להקריב למזבח את שתיהן[20]. החלות מעכבות את כבשי השלמים המובאים עימם, אך הכבשים אינם מעכבים את החלות[21]. ויש אומרים להיפך – שהחלות אינן מעכבות את הכבשים, ואילו הכבשים מעכבים את החלות[22]. אם הונפו הכבשים עם החלות ליד המזבח, יש מי שאומר, שמעתה הם מעכבים אחד את השני – ואם אבד הלחם - לא יקריבו את הכבשים, כמו כן, אם אבדו הכבשים אין מביאים את הלחם, ויביאו לחם וכבשים חדשים[23].

מעולם ההלכה

'חיטים שירדו בעבים' – עננים שבא"י האם כשרים ל'שתי הלחם'?

במסכת מנחות (סט, ב) מעלה ר' זירא שאלה: "חיטין שירדו בעבים – מהו?" שכן, לעניין שתי הלחם אמרה תורה: "ממושבותיכם", לפיכך אם ירדו החיטים עם ענני הגשם בתחום גבולות ארץ ישראל, יש לומר שהם כשרים לקרבן. השאלה מתחייבת לאור דברי המשנה במסכת כלים א, ו; והובאו הדברים ברמב"ם (בית הבחירה ז, יב): "כל ארץ ישראל מקודשת מכל הארצות, ומהי קדושתה? - שמביאין ממנה העומר ושתי הלחם... מה שאין מביאים כן משאר ארצות". בהסברת הבעיה מפרש רש"י, שהעבים – העננים - הביאו עמם חיטים שירדו עם הגשם, "וכששתו העבים [מים] באוקיינוס, בלעו ספינה מלאה חיטין". כוונתו לרוח סערה כדוגמת, הוריקן, וטייפון, היוצרת מערבולת רוח, ונושאת עמה כל מה שהיא מוצאת בדרכה (לאחרונה פורסם בעתונות אודות גשם של גרעיני תירס שכיסה איזור נרחב בארצות הברית). להלכה פוסק הרמב"ם לחיוב בשאלתו של ר' זירא, ואם הביאו הכהנים חיטים כגון אלו למצוות 'שתי הלחם' – הן כשרות מספק (תמידין ומוספין ח, ג) בלשונו: "חיטים שירדו בעבים, יש בהם ספק... לפיכך - לא יביא, אם הביא – כשר" (עיין 'אוצר ארץ ישראל' כרך ה' עמ' 171).

גבולות הארץ לעניין 'שתי הלחם'

במפה נראים גבולות ארץ ישראל לעניין שתי הלחם. כן נדונה במפה שאלת הגמרא: "חיטים שירדו בעבים", על פי פסק ההלכה שברמב"ם המכשיר חיטים אלו לאפיית שתי הלחם.

מעשה שהיה

שתי הלחם בשנת בצורת - מעין סוכר

במסכת מנחות (סד, ב) מובא מעשה, שבקשו חכמים להביא את שתי הלחם לחג השבועות ולא היו יודעים מהיכן להביא בגלל שנת בצורת. הכריזו חכמים על הדבר ונמצא חרש-אילם אחד, ורמז לחכמים, בכך, שנתן את ידו האחת על עינו, ואת ידו השניה על הסכר. אמר אחד מחכמי ישראל: יש כאן מקום ששמו 'עין-סכר', או 'סכר-עין'? בדקו ומצאו והביאו משם.

מעולם המחקר

סולת מן המובחר - במכמס

המשנה במנחות ח, א; מונה את המקומות בארץ ישראל, שמשם ראוי להביא סולת ל'שתי הלחם', בהיותם מקומות פוריים המוציאים חיטה משובחת. לפי התוספתא במנחות ט, ב; יתרון המקומות הללו היותם קרובים לירושלים: "כל קרבנות הצבור והיחיד באים מן הארץ ומחוצה לארץ, מן החדש ומן הישן. חוץ מן העומר ושתי הלחם שאינן באים אלא מן החדש ומן הארץ. וכולן אינן באים אלא מן המובחר. ואיזהו מובחר? - מכמס ומזוניחה - אלפא לסולת [שם גדלה חיטה 'סוג אלף']. שנייה להם חפריים בבקעה. כל הארצות [יהודה עבר הירדן והגליל] היו כשרות אלא מכאן היו מביאים".

הבאת שתי הלחם בחג השבועות במקדש

בציור נראים שני כהנים מביאים את 'שתי הלחם'. כן נראים כהנים המביאים את כבשי העצרת. קרבן שתי הלחם הוקרב בעת ניסוך היין על גבי המזבח, כשהלויים העומדים על הדוכן פותחים בשיר וניגון.

---

[1] ויקרא כג, טז - יז.

[2] משנה מנחות סח, ב; רמב"ם תמידין ומוספין ז, יז.

[3] משנה מנחות פג, ב; רמב"ם תמידין ומוספין ח, ב.

[4] כך נראה מהרמב"ם שם וכתנא דברייתא שם, ולפי אפשרות המובאת בכסף משנה, כך דעת תנא דמתניתין.

[5] כך נראה מהשגת הראב"ד שם וכתנא דמתניתין שם.

[6] ראה ערכים 'שיפה' ו'בעיטה'.

[7] מנחות עו, ב; רמב"ם שם ח, ג.

[8] משנה שם צד, א; רמב"ם שם ח, ו.

[9] משנה שם צה, ב; רמב"ם שם ח, ז. בנוגע לתנופת שתי הלחם ראה בערך תנופה במנחות וביכורים.

[10] משנה מנחות שם ובערכין דף ח, ב; רמב"ם שם ה, י; ח, ח.

[11] דברי רבי יהודה במשנה במנחות שם; רמב"ם תמידין ומוספין ח, ט. ולרבי מאיר מחמץ אותם בשאור מתוכם.

[12] משנה שם נב, ב; רמב"ם שם ח, ט.

[13] על פי ויקרא ב, יא; רמב"ם מעשה הקרבנות יב, יד.

[14] משנה מנחות צו, א. ולדברי רש"י ורבינו גרשום שם, היה מדביק את הקרנות בקצוות.

[15] רמב"ם שם ח, י, ובפירושו למשנה במנחות יא, ד.

[16] עיין ערך 'תנופה'.

[17] יומא יז, ב; רמב"ם שם ח, יא.

[18] משנה בסוכה נה, ב; רמב"ם שם ובכלי המקדש ד, ד-ה.

[19] תוספתא זבחים ו, טז; רמב"ם תמידין ומוספין שם.

[20] משנה במנחות דף כז, א; רמב"ם שם ח, יד.

[21] דעת רבי עקיבא במשנה מנחות מה, ב; רמב"ם שם ח, טו.

[22] דעת רבי שמעון ורבי שמעון בן ננס במשנה שם; הראב"ד בהשגה שם.

[23] רמב"ם שם – וכפי שמבאר בכסף משנה בדעתו, שיש אמוראים הנוקטים כן.