אונן

אונן: כהן - או ישראל - שמת לו אחד משבעת הקרובים הנזכרים בתורה, שחובתו להיות בצער ביום הפטירה[1].

אונן הוא אדם האבל על מתו, ונקרא 'אונן' על שם הפסוק 'לא אכלתי באני ממנו[2]'. ומצינו באהרן הכהן, כאשר מתו שני בניו,שנאמר בו: 'הן היום הקריבו את חטאתם ואת עולתם לפני ה', ותקראנה אותי כאלה, ואכלתי חטאת היום - הייטב בעיני ה'?!'[3] ומחמת אבלותו לא אכל מן הקרבן כמתחייב, זאת, מאחר, שעבודת ה' במקדש צריכה להיעשות בשמחה. מכאן המיגבלות האמורות במקדש באשר לאכילת קרבנות על ידי אונן ואבל. כך גם באשר לאכילת ביכורים לכהן וכן אכילת מעשר שני לישראל.

הגדרתו: 'אונן' נקרא אדם שנפטר לו מת, ואבלותו מן התורה מתמשכת כל היום עד השקיעה[4], שנאמר: 'ואכלתי חטאת היום'. וחכמים תיקנו אנינות גם בלילה שלאחריו[5]. כן תיקנו חכמים שאם הקבורה נדחית נמשכת האנינות עד יום הקבורה[6].

דין כהן גדול באנינות: נאמר בתורה: 'והכהן הגדול מאחיו… ובגדיו לא יפרום, ועל כל נפשות מת לא יבא לאביו ולאמו לא יטמא ומן המקדש לא יצא ולא יחלל את מקדש א-להיו'[7]. מכאן למדו חז"ל, שכהן גדול שונה משאר אדם. כי ישראל אונן אינו מקריב שלמים, חוץ מן הרגלים שהוא מקריב, לעומתו כהן גדול דינו שמקריב, שכן, כל השנה לגביו כדין הרגלים לשאר ישראל[8].

להלן פירוט הפסוק להלכותיו:

א. 'ובגדיו לא יפרום' – אונן על מתו קורע את בגדו בחלקו העליון, ונחלקו חכמים היכן קורע הכהן הגדול? יש אומרים, שכיון שנאמר במעיל הכהן הגדול: 'שפה יהיה לפיו סביב לא יקרע'[9], לפיכך, מפני איסור לאו שבדבר[10], כשקורע את המעיל - קורע מתחת לשפה[11]. ויש אומרים שאינו קורע את מעיל התכלת אלא את בגדו האישי, זאת, בתחתית הבגד למטה כנגד רגליו[12].

ב. 'לאביו ולאמו לא יטמא' – מכאן שלכהן גדול אסור להיטמא אף לשבעת הקרובים[13].

ג. 'ומן המקדש לא יצא' – הכהן הגדול ממשיך את עבודתו ומקריב אונן, אבל אינו אוכל קודשים[14], וזאת, על פי הפסוק: 'ואכלתי חטאת היום הייטב בעיני ה'?!'[15].

דין כהן הדיוט באנינות: נאמר בתורה: 'לנפש לא יטמא בעמיו כי אם לשארו הקרוב אליו[16]'.

שונה דין כהן הדיוט באנינות מדין כהן גדול, שכן, כהן הדיוט חייב להיטמא לשבעת קרוביו כאמור[17]. כמו כן פורם וקורע על מתו כישראל בבגד למעלה[18].

כהן שאירעה לו אנינות בעת העבודה, מפסיק את עבודתו מיד ומטיל אותה על כהן אחר. ונחלקו חכמים האם מותר לו לצאת מן המקדש, או שעליו להמתין עד שתושלם העבודה על ידי כהן אחר[19].

והיה אם המשיך הכהן בעבודתו הרי זה חילל את העבודה אבל אינו לוקה[20].

דין משוח מלחמה* באנינות: דין משוח מלחמה ככהן גדול לעניין פרימת הבגדים ולעניין טומאה לקרובים, מאידך, דינו ככהן הדיוט לעניין הקרבה[21].

דין אנינות בלויים: לוי האונן מותר לעבוד ולשורר ואין אנינות פוסלת בו[22].

אנינות בקרבן פסח*: אדם מישראל שמת עליו מת בארבעה עשר בניסן אחר חצות, מקריבים עליו קרבן פסח ויאכל מן הקרבן בערב שכן, נתחייב בקרבן בטרם החלה אנינותו. זאת, מאחר שאנינות לילה מדרבנן, ולא העמידו חכמים דבריהם במקום כרת (אך לא יאכל קדשים, כגון, חגיגת ארבעה עשר*, שכן, אין באכילה זו איסור כרת). מאידך, אדם שנעשה אונן לפני חצות היום, חל עליו דין אונן בטרם יחול עליו חיוב קרבן פסח, לפיכך לא יקריבו עליו קרבן פסח, ונדחה לפסח שני[23].

טבילה לאונן: אונן הרשאי לאכול קרבן פסח, או שבא לאכול קדשים, תיקנו לו חכמים טבילה, זאת משתי סיבות: א. מעלה מיוחדת בקדשים - 'כדי להראות עקירתו מאותה המחשבה [מחשבת המת] והסרת אבילותו'. ב. שכן, דרכה של אבילות, שהיא מסיחה את דעת האדם מעניני טומאה, לפיכך תיקנו טבילה בטרם יגע בקדשים או יאכלם[24].

בית הטבילה

מקוה במקדש המיועד למקרים מיוחדים, נקבע בלשכת המצורעים. כהן אונן נכנס למקום זה לטבילה בטרם עבודה.

אונן ואכילת ביכורים: הביכורים נאכלים בשמחה, ככתוב: 'ושמחת בכל הטוב'[25], לפיכך כהן אונן אינו אוכל ביכורים[26], ויש אומרים שרשאי לאכול[27].

האיסור שנאמר באונן שלא להביא קרבנות, נמשך בכל שבעת ימי האבלות[28].

---

[1] ויקרא כא, א. שבעת הקרובים הם: אשתו, אביו, אמו, בנו, ביתו, אחיו ואחותו הבתולה.

[2] דברים כו, יד.

[3] ויקרא י, יט.

[4] רמב"ם הלכות ביאת מקדש ב, ט. ואילו דעת רש"י בזבחים טו, ב. ד"ה 'האונן', שאנינות מן התורה היא עד שעת הקבורה.

[5] רמב"ם שם כרבי מחברו.

[6] רמב"ם שם הלכה י.

[7] ויקרא כא,י- יב

[8] מו"ק יד, ב.

[9] שמות כח, לב.

[10] רמב"ם כלי מקדש ט, ג.

[11] משנה הוריות יב, ב. עיין בתוספות הרא"ש שם שמשמע מדבריו, שקורע את עצם מעילו של כהן גדול.

[12] כך נראה מדברי הרמב"ם הלכות כלי מקדש ה, ו. ודעת רש"י שם מפורשת שקורע את חלוקו האישי, ובאשר לשפת הבגד לא נתבררה דעתו אם קורע את שפת החלוק הקידמית, או שפת החלוק למטה כרמב"ם.

[13] סנהדרין יח, א. רמב"ם כל י מקדש ה, ה.

[14] הוריות יב, ב. רמב"ם הלכות ביאת מקדש ה, ו.

[15] זבחים קא, א. רמב"ם שם הלכה ח. וכן למדו בגמרא שם ק"ו מדין קדשים קלים* שהרי מעשר שני* אסור לאונן שנאמר: 'לא אכלתי באוני ממנו' ק"ו לקדשים החמורים.

[16] ויקרא כא, ב.

[17] סוטה ג, א. כדעת ר"ע שהכהן חייב להיטמא. ועיין בהערה 1 מי הם שבעת הקרובים.

[18] משנה הוריות יב, ב. רמב"ם הלכות כלי מקדש ה, ו.

[19] בתוספתא זבחים יא, ב. מפורש שמניח את העבודה שבידו ויוצא, וכן דעת הראב"ד בהשגתו בהל' ביאת המקדש ב,ו. וכן דעת התוספות ביומא יג, ב. ד"ה היה עומד. לדעת הרמב"ם (ביאת המקדש שם) מניח עבודתו, אבל אסור לו לצאת עד סיום העבודה. ואילו לדעת רש"י (יומא שם) הדבר תלוי במחלוקת תנאים, שלר' יהודה מניח עבודתו ויוצא, ולר' יוסי עליו לגמור עבודתו.

[20] רמב"ם הלכות ביאת מקדש ב, ח.

[21] ברייתא הוריות יב, ב. ורש"י שם וכן רמב"ן עה"ת י, ו.

[22] רמב"ם הלכות כלי מקדש ג, ג. ספרא שמיני ב.

[23] משנה פסחים ח, ח. ופירוש המשנה לרמב"ם שם. גמ' פסחים צב, א. רמב"ם קרבן פסח ו, ט.

[24] פירוש המשנה לרמב"ם שם. רמב"ם קרבן פסח שם, ופירוש הר"י קורקוס.

[25] דברים כו, יא.

[26] דעת ת"ק ביכורים ב, ב. רמב"ם הלכות ביכורים ג, ו. על פי פסחים לו, ב. עיין שם. ובירושלמי הביאו מקור להלכה זו מ'לא אכלתי באוני ממנו'.

[27] דעת ר' שמעון ביכורים ב, ב.

[28] תוספתא זבחים יא,א; בבלי מועד קטן טו,ב; רמב"ם ביאת המקדש ב,יא.