אגריפס

אגריפס: מלך ממלכי בית שני - מצאצאי הורדוס.

אגריפס נזכר רבות בספרות חז"ל ובספרות המחקרית. מן המקורות השונים עולה, כי היו שני מלכים בשם 'אגריפס': אב ובנו. אגריפס האב מלך בשלהי תקופת הבית, ואילו אגריפס הבן מלך ערב החורבן ולאחריו. האב, המכונה, אגריפס הראשון, הוא אגריפס הנזכר בדרך כלל במקורות חז"ל, וכגון: בענין מעמד הקהל*, הבאת הביכורים*, וכן קרבן פסח* וכו'[1]. כפי שיובא להלן, ראו חז"ל לנכון לשבחו על הנהגתו בתחומים רבים. בכתבים אחרים נזכר אגריפס הראשון לטובה, כגון בעובדה שפעל רבות לביטול גזירת הקיסר הרומי להעמיד את פסלו במקדש[2]. אגריפס הבן שלט בעיקר באיזור הלבנון לפיכך לא הוזכר בדברי חז"ל.

יחוסו: המלך אגריפס היה מצאצאיו של הורדוס, ולפי מסורת חז"ל אביו גוי היה. המשנה בסוטה מתארת את מצות 'הקהל' שהתקיימה בשלהי ימי הבית השני, ומתארת, כיצד קרא המלך אגריפס בספר התורה בפני העם. משהגיע לספר דברים, לפסוק: 'לא תוכל לתת עליך איש נכרי אשר לא אחיך הוא'[3] זלגו עיניו דמעות. אמרו לו [העם]: אל תתירא אגריפס, אחינו אתה! אחינו אתה!'[4] שכן, ידע העם שאביו גוי, ואין אדם ראוי למלכות אלא כן אביו ואמו מישראל, ועל שהחניפו לו נענשו[5].

אגריפס במקורות חז"ל: אגריפס הראשון היה מקורב ביותר לפרושים, שהיו הרוב בישראל. וכתבו הראשונים, שהיה 'ממלכי בית שני - איש תבונה רבה והוד מלכות'[6]. הדבר מוכח ממקורות חז"ל השונים, וכגון: במצות הקהל – שם קרא אגריפס בספר התורה כשהוא עומד ושיבחו אותו חכמים על כך. מאידך, כמובא לעיל, חכמים לא נשאו לו פנים, וכשאמרו לו העם - 'אחינו אתה' ביקרו אותם חכמים, שכן, אין להחניף ולחזק ידי מלך שאינו כשר למלוכה[7]. גם מן העובדה שחכמים מציינים את אגריפס כמי שהביא ביכורים על פי ההלכה, והצטיין במידת ענוה, נראה, שדעת הפרושים היתה נוחה ממנו, שכן, לפי המתואר במשנה היה עולה עם ביכורים לבית המקדש כשהסל על כתפו[8]. עוד מובא במדרש אודות אגריפס הראשון, 'שביקש להקריב אלף עולות ביום אחד. שלח ואמר לכהן: אל יקריב אדם היום חוץ ממני. בא עני אחד ובידו שני תורין... נטלן והקריבן. נראה לו [בעל החלום] לאגריפס המלך בחלום: קרבנו של עני קדמך! שלח ואמר לכהן: לא כך אמרתי לך אל יקריב אדם חוץ ממני היום?! אמר לו: אדוני המלך! בא עני אחד ובידו שני תורין, אמר לי: הקריב לי את אלו. אמרתי לו: המלך ציווני: אל יקריב אדם חוץ ממני היום! אמר לי: ארבעה [תורים] אני צד: בכל יום אני מקריב שנים ומתפרנס בשנים: אם אי אתה מקריבן - אתה חותך פרנסתי! - לא היה לי להקריב?! - אמר לו [אגריפס]: יפה עשית כל מה שעשית!'[9] ברור מתוך הדברים שחכמים העריכו את המלך כירא שמים למרות חסרונותיו.

אחת העובדות המתוארות בימיו של אגריפס מלמדת על ריבוי עולי הרגל בימיו, שכן, ביקש למנות את ישראל המנויין על הפסחים בירושלים, לפיכך הציע לכהנים שיפרישו כליה מכל קרבן פסח.

'פעם אחת בקש אגריפס המלך לידע כמה מניינן של אוכלוסין. אמר להם לכהנים: הפרישו לי כוליא מכל פסח ופסח. והפרישו לו שש מאות אלף זוגות של כליות - כפליים כיוצאי מצרים. ואין לך כל פסח ופסח שלא היו עליו יתר מעשרה מנויין חוץ מטמא ושהיה בדרך רחוקה. בו ביום נכנסו ישראל להר הבית ולא היה מחזיקן', ואותו פסח נקרא 'פסח מעובין*'[10]. כן מתואר, שאגריפס התרשם מאד מגביני כרוז, המכריז בבית המקדש על הזמנים, על שקולו הגיע למרחק שלש פרסאות, ושלח לו על כך מתנות לרוב[11]. אגריפס הקים חומה בצורה מאד מצפון לירושלים, כשהוא מרחיב בכך את תחומי העיר לכיוון צפון. בניית החומה לא נשלמה עקב מותו הפתאומי[12].

מהנהגותיו של אגריפס המלך: חכמים העריכו את אגריפס המלך כמי שעסק בצרכי ציבור, ואמרו עליו, שמרוב עיסוקיו היה נוהג לאכול את סעודתו הראשונה ביום בשעה תשיעית[13]. כן מסופר עליו שכיבד את מנהגי ישראל, ועבר מלפני הכלה כדי לא לשבש את שמחתה, ושבחוהו חכמים על כך[14].

המלך אגריפס בעת הבאת הביכורים

המלך אגריפס (נראה במרכז הציור) נוטל על כתפו את סל הביכורים בכניסתו לשערי הר הבית. חז"ל מעלים על נס את מנהגו זה ומשבחים את חיבוב המצוה שגילה המלך.

אגריפס השני: בנו של אגריפס נקרא על שם אביו. מלך זה חונך ברומא, וקיבל את תחום שלטונו מאת הרומאים בצפון הארץ באיזור דמשק בו היו בעיקר נכרים. כן שלט בתקופה מסויימת על חלקים מן הגליל. למעשה נשלט על ידי הרומאים, ואף נאלץ להביא את צבאו לעזרתם במלחמתם במורדים היהודים בעיר גמלא בגולן. מסיבה זו גם ראה לעצמו תפקיד לשכך את מרד היהודים ברומאים ערב החורבן[15]. בדברי חז"ל לא מצינו דברים בשבחו, שכן, הנהגתו היתה שונה מאביו עקב חינוכו ותחומי פעולתו. עם זאת, נראה שניסה ליצור קשר עם המרכז היהודי בירושלים, ומתואר, כיצד שלח עצי ארזים מן הלבנון לחיזוק אגפים במקדש[16].

---

[1] עיין בסדר הדורות לר' יחיאל ממינסק, שכתב להיפך, שאגריפס הנזכר במקורות הוא אגריפס השני. וראה רש"י סוטה מא, א. ד"ה 'אגריפס המלך', והדבר צריך בירור.

[2] סדר הדורות ערך אגריפוס. קדמוניות היהודים יח, ו. מלחמות היהודים ב ט, יא.

[3] דברים יז, טו.

[4] משנה סוטה מא, א.

[5] נחלקו הראשונים מהו הפגם בייחוסו של אגריפס: יש אומרים שאמו היתה מישראל ואביו גוי, ויש אומרים שאף אמו לא היתה מישראל אלא עבד היה. עיין רשב"ם פסחים קז, ב. ד"ה 'אגריפס' שהיה מלך ממלכי החשמונאים, הכוונה, כנראה, שהורדוס נשא את מרים החשמונאית. מהם נולד ארסטובלוס והנכד אגריפס. ועיין במסורת הש"ס שם ששינה את הגירסא מ'חשמונאי' ל'הורדוס'. כן ראה רש"י סוטה מא, א. ד"ה ''אחינו אתה' שאמו מישראל. ושם מא, ב. ד"ה 'אגרופה' – 'אף על גב דאימו מישראל אינו ראוי למלכות, דעבד היה וזילא מילתא. כן ראה בפירוש המשנה לרמב"ם בדפוסים. ראה גם בפירוש המשנה לרמב"ם סוטה ז, ו. על פי גירסת הרב קאפח, וכן בתוספות בבא בתרא ג, ב. ד"ה 'כל דאמר': 'אגריפס היה עבד ואין אמו מישראל'. וכן בתוספות יבמות מה, ב. ד"ה 'כיון', דאין אמו של אגריפס מישראל, אלא מזרע גרים היה, שהורדוס לא נשא יהודיה. וכן כתב המאירי על סוטה מא, ב. אולם בתוספות בסוטה מא, ב. ד"ה 'אותו היום': משמע שאמו היתה מישראל. ראה גם קדמוניות היהודים יט, ה- ט.

[6] פירוש המשנה לרמב"ם ביכורים ג, ד.

[7] סוטה מא, א- ב. רש"י מא, ב. ד"ה 'אגרופה'. ובתוספות סוטה מא, ב. ד"ה 'אותו היום' כתבו, שהחנופה היתה על זה שהוא מלך בכוח, מכוח השלטון הרומי, ולפיכך לא היה כשר.

[8] משנה ביכורים ג, ד. על פי גירסת הברטנורא, שכתב: 'היה [אגריפס] נוטל את הסל', משתמע, שמדובר במעשה שהיה, והמשנה מעידה על אגריפס שהיה מביא ביכורים על כתיפו. וראה פירוש המשנה לרמב"ם שם. מאידך יש מן הפרשנים הסבורים, שהדוגמה של אגריפס אינה אלא משל, ובאה המשנה לומר, שאפילו אדם חשוב כאגריפס לא יתן את הסל לאחר אלא ישאנו על כתפיו.

[9] ויקרא רבה ג, ה.

[10] תוספתא פסחים ד, טו. בבלי פסחים סד, ב. יוסף בן מתיתיהו כותב, שהדבר נעשה על ידי הנציב הרומאי בתקופת נירון קיסר, כדי להראות את מספרם הרב של המשתתפים בעליה לרגל. מלחמות ו ט, ג.

[11] יומא כ, ב. ירושלמי שקלים ה, א.שם הגירסא שהגיע קולו עד ח' פרסאות.

[12] מלחמות ב י, ו. שרידיה של חומה זו נתגלו בחפירות שנעשו לאחרונה צפונה לשער שכם.

[13] פסחים קז, ב. רש"י ורשב"ם שם.

[14] כתובות יז, א.

[15] קדמוניות יט ט, ב. מלחמות ב יב, א.

[16] מלחמות, ה, א. ה.