אליה

אליה: זנב הכבש*.

נאמר בתורה: 'והקריב מזבח השלמים אישה לה' חלבו האליה תמימה לעומת העצה יסירנה'[1]. האליה היא חלק משובח ומובחר בגוף הבהמה (מלשון 'חלב הארץ[2]') לפיכך חלק זה בכבש, כשהוא מובא בקרבנות השונים, עולה כאימורים* על גבי המזבח.

מהלכות ההקרבה: האליה היא החלק האחורי של הכבש, כלומר, הזנב וחיבורו לגוף. החלק שנוטלים מן הכבש בנוסף לזנב עצמו הן החוליות האחרונות שבשדרה, הנקראות 'הפרשה השלישית' ומקומן אצל הכליות[3].

הקרבנות שנאמרה בהם חובה להקריב את האליה על גבי המזבח הם: חטאת[4]* ואשם[5],* וכן שלמים[6],* וקרבן פסח[7]*, כשהם מובאים מן הכבשים.

אליה

חלקים שונים בקרבן בהמה אסורים באכילה ומעלים אותם על אש המערכה, ביניהם האליה. האליה היא החלק האחורי של הכבש, זנב רחב ומלא שומן (ראה תמונה) הוא העולה כקרבן.

יחד עם האליה מקריבים את החלב המכסה את הקרב[8] . בעת התנופה של האימורים מן השלמים מניפים את האליה עם שאר האימורים[9].

האוכל מן האליה המיועדת לאימורים עובר על איסור לאו ולוקה על אכילת כזית ממנה[10]. לא כן האוכל מן העור שבמשטח הפנימי של האליה הפונה אל הגוף

שהוא ראוי לאכילה ואינו חלק מן האליה האסורה[11].

סוגים שונים של אליה

בתמונה מימין נראים שני כבשים מן הזן המקובל בארץ וצורת האליה האופיינית לזן זה.

---

[1] ויקרא ג ט

[2] בראשית מה, יח.

[3] רמב"ם מעשה הקרבנות א, יח. הלכות שחיטה ט, ג. וראה רש"י חולין יא. ד"ה 'מאליה' והלאה. וחולין מה, ב. ד"ה 'עד היכן חוט השדרה', וכן במלבי"ם ויקרא ג, ט.

[4] ויקרא ד, לה.

[5] ויקרא ז, ג.

[6] ויקרא ג, ט.

[7] מנחות פג, ב. וברש"י. וראה רמב"ם מעשה הקרבנות א, יח.

[8] תוספתא חולין ט, א. רדב"ז מעשה הקרבנות א, יח. ועיין רמב"ן עה"ת ויקרא ג,ט. שכתב, שאין באליה חלב אסור, אלא האליה מורכבת משומן המותר באכילה, עיין שם.

[9] תורת כהנים ויקרא ז, קמז.

[10] רמב"ם מעשה הקרבנות יא, ג.

[11] ראה רש"י חולין קכב, א. ד"ה 'ועור של תחת האליה'. כן ראה רמב"ם פסולי המוקדשין יד, ז. יש להעיר, כי "עור שתחת האליה" בדברי חז"ל עניינו - הקצה התחתון. אך יש לבדוק שמא הכוונה היא לעור הפנימי.