בהונות
- יוסי ורדי
- 10 בפבר׳ 2022
- זמן קריאה 2 דקות
*בהונות: אגודל היד ואגודל הרגל, הנזכרים בתורה בענין חינוך אהרן ובניו לכהונה, וכן לענין טהרת המצורע*.
בוהן יד ורגל נזכרו בתורה בענין חינוך אהרון ובניו לעבודת הכהונה במשכן ובמקדש ככהנים לדורות. משה נצטוה להזות מדם איל המילואים* על בוהן ידם הימנית וכן על בוהן רגלם הימנית, ככתוב: 'ויקח משה מדמו ויתן... על בהן ידו הימנית ועל בהן רגלו הימנית'[1]. דין זה של הזאה נאמר גם באשר לטהרת המצורע, ונצטוה הכהן להזות על המיטהר מדם כבש האשם על בוהן המיטהר הימנית ועל בוהן רגלו הימנית, וכן מזה מלוג השמן* על הבהונות[2].
הגדרה: הבוהן הוא האגודל, וההזאה נעשית על גב הפרק האמצעי, הפונה כלפי מעלה, ואם היזה מן הדם על צידי הבוהן כשר, ובלבד שלא יזה על החלק הפנימי הפונה אל הכף[3].
בוהן מצורע
המצורע עומד בשער ניקנור שלא נתקדש (בציור הצבע הבהיר מימין) ומכניס את בוהן ידו הימנית אל הכהן העומד בעזרה המקודשת (בציור הצבע הכהה משמאל). הכהן נותן מדם האשם על הפרק האמצעי של בוהן יד המצורע, ובכך מתכפר לו.
מתן בהונות: אחד משלבי הטהרה של המצורע הוא מתן דם ושמן על בהונות ידו ורגלו הימניים. ההזאה מתקיימת בשער העזרה - שער ניקנור*. הכהן שקיבל את דם הקרבן בכפו, עומד סמוך לשער בתוך העזרה ופניו כלפי מזרח מול המצורע, אשר פניו כלפי מערב, הכהן מבפנים והמצורע מבחוץ בתוך השער. המצורע מכניס את ידו הימנית לאויר העזרה, והכהן נוטל באצבעו הימנית מן הדם שבכפו השמאלית ומזה על בוהן ידו הימנית של המיטהר. אחר כך מכניס המיטהר את רגלו הימנית והכהן נותן על בוהן רגלו. אם נתן על השמאלית לא יצא. לאחר מכן נותן הכהן מן השמן שבכף ידו על המקום שבו מצוי דם האשם על בוהן היד ובוהן הרגל[4].
מהלכות מתן בהונות: אם נתן את השמן שלא על מקום דם האשם יצא. אף אם נתקנח הדם מבוהן המצורע קודם נתינת השמן, ונתן באותו מקום יצא, שנאמר: 'על מקום דם האשם'[5]. נתן שמן מצד הבוהן אפילו לאחר שנתקנח הדם שבאמצע הבוהן יצא[6].
אם אין למצורע בוהן יד ימין או בוהן הרגל הימנית, אין למצורע טהרה לעולם[7].
הכנסת בהונותיו של המצורע לאויר העזרה לצורך ההזאה מותרת, למרות שהמצורע גופו אסור עדיין בכניסה לעזרה, שכן, הוא מחוסר כיפורים*, עם זאת, הלכה היא, שביאה במקצת* אין שמה ביאה[8].
מעולם המחשבה
דם על האוזן והבהונות - טעם המצוה
טעם אפשרי למצות התורה להזות דם על האוזן ועל הבהונות, כותב רבי אברהם בן הרמב"ם, שהדבר נעשה כדי לרמוז לאהרן ובניו הכהנים לדורות, שעליהם להאזין ולציית למצות הבורא ללא הרהור, ולשעבד את כל אבריהם לעבודת ה'. בהמשך לדבריו יש לומר, שבוהן היד היא האצבע הפעילה והחזקה ביותר, וכן גם בוהן הרגל. כך גם הצד הימני באדם הוא הצד המעשי והחזק של עשיית האדם. ולימדה התורה, שידיו ורגליו של הכהן כולם קודש לעבודת הבורא. כן יש לומר לענין המצורע, שנכשל והעסיק את אוזנו בשמיעת לשון הרע, משחזר בתשובה יציית מעתה לדבר ה' בלבד, וישעבד את אוזנו ואת שאר חלקי גופו לעבודת ה', ובכך יהא רשאי לחזור מגלותו מחוץ למחנה לביתו ולמשפחתו.
[1] ויקרא ח, כג.
[2] ויקרא יד כה- כח.
[3] רמב"ם הלכות מחוסרי כפרה ה, א. וראה רש"י מנחות י, א.
[4] רמב"ם הלכות מחוסרי כפרה ד, ב.
[5] ויקרא יד, כח.
[6] מנחות י, א. רמב"ם הלכות מחוסרי כפרה ה, א.
[7] נגעים יד, ט. מנחות י, א. רמב"ם הלכות מחוסרי כפרה ה, א.
[8] עיין ערך ביאה במקצת.