ביאה ריקנית

*ביאה ריקנית: דין אדם הנכנס להיכל או לקדש הקדשים שלא לצורך העבודה.

נאמר בתורה: 'ואל יבוא בכל עת אל הקודש מבית לפרוכת אשר על הארון ולא ימות'[1]. מפסוק זה למדו חז"ל, שאין כהן גדול נכנס לקדש הקדשים* אלא מיום הכיפורים ליום הכיפורים, וזאת, לצורך עבודה בלבד[2]. עוד למדו חז"ל מפסוק זה, שחל איסור הן על כהן גדול והן על כהן הדיוט להכנס להיכל או לקדש הקדשים בידים ריקניות, וכגון, שאין ביד הכהן קטורת או שמן למאור לעבודה. מטעמי המצוה: בעל ספר החינוך[3], כותב בטעם האיסור, שיש בכך זלזול בכבוד הבית כשאדם נכנס ויוצא שלא למטרת עבודה.

גדר האיסור: כהן שנכנס להיכל שלא לצורך עבודה עובר על איסור לאו וחייב מלקות. יתר עליו כהן הנכנס לקדש הקדשים שלא לצורך עבודה, שחייב מיתה בידי שמים[4]. כך גם כהן גדול הנכנס לקדש הקדשים ביום הכיפורים, והקטיר קטורת חסירה, חייב מיתה פעמיים: האחת - על שהקטיר קטורת חסירה, והשניה - על שנכנס ב'ביאה ריקנית'. כך מובא להלכה: 'חיסר מן הקטרת אחד מסמניה [כגון, צרי, או ציפורן, או שחיסר] מעלה עשן*, חייב מיתה עליה [שכן, חיסר סממן אחד מן הקטורת] שנאמר: ולא ימות כי בענן אראה על הכפורת[5]. וכן חייב מיתה על ביאתו [לקדש הקדשים] בלא מצוה [כלומר, ביאה ריקנית[6]'].

כניסת ישראל בביאה ריקנית: באשר לאדם מישראל הנכנס להיכל ולקדש הקדשים אמרו חכמים: 'כל... הטהורים שנכנסו לפנים ממחיצתן: להיכל כולו [חייבים] בארבעים, [נכנסו] מבית לפרוכת אל פני הכפורת - במיתה'[7]. מקור האיסור לאדם מישראל אינו מפורש בפסוקים, ודעת ראשונים ואחרונים שעובר על איסורי לאו, כנ"ל, כשאר הכהנים[8], שכן, קל וחומר הוא: אם באשר לכהנים - המותרים בכניסה להיכל לצורך עבודתם – הזהירה התורה שלא יכנסו בביאה ריקנית, ישראל, שנאמר בו 'והזר הקרב יומת' - על אחת כמה וכמה[9].

ביאה ריקנית של כהן גדול

כהן גדול שנכנס לקדש הקדשים ביום הכיפורים כשהקטורת שהוא נושא בידו חסירה חלק מן הסממנים, הרי זו 'ביאה ריקנית' וחייב מיתה.

הנכנס לצורך: הנכנס להיכל ולקדש הקדשים לצורך השתחואה*, אין זה בכלל 'ביאה ריקנית',שכן, השתחואה נקראת 'עבודה',[10] ויש מי שחולק[11]. הנכנס להיכל או לקדש הקדשים לצורך תיקונים או להוציא את הטומאה, וכן לצורך עצם בנין הבית, וכך גם לצורך סידורו ונקיונו, אין זה בגדר 'ביאה ריקנית' שהרי נכנס למצותו[12].

מן המדרש

הוצאת צנצנת המן מקדש הקדשים

כניסת ירמיהו לקדש הקדשים לצורך מצוה, מתוארת במדרש, ומשם יש ללמוד, כי הנכנס לקדש הקדשים לצורך, אין זו ביאה ריקנית. זה לשון המדרש: 'בשעה שאמר ירמיה לישראל: מפני מה אין אתם עוסקין בתורה? אמרו לו: במה נתפרנס? באותה שעה הוציא להם צלוחית של מן [מלפני הארון בקדש הקדשים, ראה ערך צנצנת המן] ואמר להם (ירמיה ב לא): הדור אתם ראו דבר ה'! אבותיכם שהיו עוסקין בתורה ראו במה נתפרנסו! אף אתם אם תעסקו בתורה הקדוש ברוך הוא יפרנסכם מזה[13].

---

[1] ויקרא טז ב.

[2] כלים פ"א מ"ט, רמב"ם הלכות ביאת מקדש פ"ב ה"א.

[3] מצוה קפד.

[4] ספרא ויקרא טז, ב. מנחות כז, ב. ראה שם מחלוקת ר' יהודה וחכמים בענין זה. וראה רמב"ם ביאת מקדש ב, ב. שפסק כחכמים.

[5] ויקרא טז, ב.

[6] יומא נג, א. רמב"ם הלכות עבודת יום הכיפורים ה, כג. וראה שם במהר"י קורקוס.

[7] מנחות כז, ב. אולם הפסוק ממנו למדו זאת לא נתפרש. ראה תוספתא כלים בבא קמא א, ח. שהיא משובשת. ובהגהות הגר"א שם הגיה על פי הגמרא.

[8] ראה תוספות ישנים יומא כד, א. ד"ה לאתויי. ומנחת חינוך קפד.

[9] ראה ספר החינוך מצוה קפד. ועדיין הדבר צריך בירור, שכן, כתב בחסדי דוד לתוספתא כלים א, ט. בדעת הרמב"ם, שלשיטתו לא נאמר איסור כניסה אלא לכהנים ולא לישראל. וראה ברמב"ם הלכות סנהדרין יט, שבהלכה ב שם כתב (אות ח), שכהן שנכנס לקדש הקדשים שלא לעבודה לוקה. כן כתב שם בהלכה ד (אות כז) שכהן שנכנס להיכל שלא בשעת עבודה לוקה. לא כן ישראל, שלא נזכר בדברי חז"ל והרמב"ם שיש עליו איסור מן התורה להכנס להיכל ולקדש קדשים, והנושא טעון בירור לענין הלכה.

[10] ראה ערך 'השתחואה'. וראה רמב"ם ספר המצות לא תעשה ה. וכן רמב"ם ביאת מקדש ב, ד. וכן כלי מקדש ה, יא. כן ראה את הרמב"ן בספר המצוות עשה ה', שהשתחואה במקדש נקראת עבודה. וראה תוספות מנחות כז, ב. ד"ה להיכל, שהשתחואה נקראת עבודה.

[11] ספר החינוך מצוה קפד. עיין בהערה 8 לעיל, ושיטת בעל ספר החינוך צ"ע.

[12] ראה עירובין קה, א. שלמדו זאת חז"ל מן הפסוק 'אך אל הפרוכת לא יבוא', ועין רש"י שם ד"ה 'אך חילק' הכותב: '...דלמלאכה שרי לעיולי'. כן ראה רמב"ם בית הבחירה ז, כג.

[13] מכילתא שמות טז, לג. ורש"י שם פסוק לב.