בית המנוגע

בית המנוגע: בית שנראו בו מראות נגעים - טומאתו וטהרתו.

נאמר בתורה: 'כי תבואו אל ארץ כנען... ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם. ובא אשר לו הבית והגיד לכהן לאמור: כנגע נראה לי בבית. וציוה הכהן ופינו את הבית... וראה הכהן את הנגע בקירות, שקערורות ירקרקות או אדמדמות... והסגיר את הבית שבעת ימים... והבא אל הבית כל ימי הסגירו יטמא עד הערב... ולקח למטהר שתי צפורים ועץ ארז...'[1] וכתבו הראשונים, ש'הסגר בתים [למשך] שלשה שבועות וכן רוב נגעי בתים – דברי קבלה הן'[2]. בית שנראה בו נגע צרעת עובר תהליך לטומאתו או לטהרתו. משנראה הנגע בקירות הבית בצבע מטמא, קורא בעל הבית לכהן לראות את הנגע ולהחליט בענינו, האם טמא או טהור. בטרם יבוא הכהן אל הבית לראות את הנגע, מצווה הכהן על הבעלים להוציא את כל תכולת הבית, כדי שהבית לא יטמא את הכלים שבתוכו[3]. לאחר שהכהן רואה את הנגע, יוצא, ועומד על פתח הבית מבחוץ בצד המשקוף, ומודיע מה דין הבית: טהור, מוסגר או מוחלט[4].

התנאים על פיהם מחליט הכהן על טומאת הבית:

א. הלכה היא, שבית אפל אין מקבל טומאה, לפיכך, בבוא הכהן, אין פותחים בו חלונות ואין מאירים אותו כדי לראות את הנגע[5].

ב. אין הבית נטמא אלא אם כן יש בחללו ארבע אמות על ארבע אמות[6].

ג. אין הבית נטמא אלא אם כן היו לו ארבעה כתלים, ואם היו לו שלושה כתלים או חמשה, או היה הבית עגול, אין הבית מקבל טומאת נגעים[7].

ד. הבית נטמא בתנאי, שהוא בנוי משלושת החומרים הבאים: אבנים, עצים ועפר. כלומר, שתי אבנים לפחות בכל קיר, עצים בכמות שנותנים הבנאים תחת המשקוף[8], עפר מספיק כדי לתת בחיבור בין אבני הנדבכים השונים של קירות הבית[9].

ה. אין הבית נטמא אלא אם כן בנוי על גבי הקרקע, שנאמר: 'בבית ארץ אחוזתכם', שיהיה קבוע בארץ. לפיכך אם היה בנוי בספינה שבים, או תלוי באויר, וכגון, שתלו אותו בחבלים על ארבע קורות עץ, אינו מטמא בנגעים. מאידך, אם היה בנוי ומונח על גבי ארבעה עמודים הקבועים בקרקע ותקרה עליהם מטמא בנגעים[10].

ו. בית הבנוי מלבנים או משיש, אינו נטמא בנגעים, ואפילו אם רק צד אחד מארבעת קירותיו הפנימיים, עשוי מלבנים או עשוי שיש אינו מטמא בנגעים[11].

ז. בתים הבנויים בירושלים* אינם מטמאים בנגעים, שנאמר: 'בבית ארץ אחוזתכם' וירושלים אינה 'אחוזתכם', שכן, ירושלים לא נחלקה לשבטים.

ח. בתים בחוץ לארץ אינם נטמאים בנגעים, שנאמר 'אחוזתכם' ולא אחוזת חוץ לארץ[12].

ט. בתי גוים אפילו בארץ ישראל אינם מטמאים בנגעים[13].

י. מבנה העשוי לבעלי חיים, וכן מחיצה שנועדה להפריד בין בעלי החיים שבבית לבין יושבי הבית, אינם מטמאים בנגעים[14].

כהן רואה נגע בבית

משהופיע כתם על קירות הבית קורא בעל הבית לכהן, והוא הרשאי לקבוע אם הנגע טמא או טהור. על הקיר נראה כתם אדמדם, והוא מן הצבעים המטמאים. תפקיד הכהן להכריז על הבית כבית מנוגע.

הנגעים המטמאים גודלם וצבעם: צרעת הבתים המטמאת שיעורה שני גריסים[15], זאת, כשכתמים אלה מופיעים על שתי אבנים נפרדות[16]. מראה הנגע המטמא הוא אדום כהה, ובלשון התורה – 'אדמדם'. כך גם מטמא ירוק כהה, ובלשון התורה – 'ירקרק'[17]. שני צבעי הנגעים מצטרפים זה לזה להשלים לשיעור[18]. פשיון הנגע, כלומר התרחבות הנגע ממידתו הראשונה, דינה בכלשהו. מאידך, הופעתו במקום נוסף בבית, מטמא בגודל גריס[19]. מראה הנגע המטמא נראה לעין כאילו שפל מן הקיר, כלומר הצבע כהה יותר מצבע הקיר, ונראה כשקוע, ככתוב: 'שקערורות'[20].

תהליך הסגר הבית: 'כיצד ראיית הבית? - ובא אשר לו הבית והגיד לכהן לאמר: כנגע נראה לי בבית! - אפילו [בעל הבית] תלמיד חכם ויודע שהוא נגע ודאי, לא יגזור ויאמר: נגע נראה לי בבית! אלא - כנגע נראה לי בבית! וציוה הכהן ופינו את הבית, ואפילו חבילי עצים ואפילו חבילי קנים'[21]. נראה הנגע בבית חתן נותנים שבעה ימי משתה לו ולביתו, וכן ברגל נותנים לו כל ימי הרגל[22].

משיכנס הכהן אל הבית ויראה את הנגע, וימצא, שהנגע נראה שוקע, והוא ירקרק או אדמדם, מתחילים שלבי ההסגר בהתאם לשינויים השונים, כדלהלן:

א. הכהן יוצא מן הבית, עומד ליד המשקוף, ומודיע, כי הבית מוסגר, ומאותה שעה נאסר לבוא אל הבית משך שבעה ימים. ואפילו מצא שכל כתלי הבית צבועים בירקרק או אדמדם – עדיין הבית בגדר 'מוסגר'.

ב. ביום השביעי נכנס הכהן בשנית אל הבית, והיה: 'אם כהה הנגע' וצבעו דהה, או נעלם לחלוטין, קולף את מקום הנגע והבית טהור. לא כן אם נשאר הצבע כשהיה 'ועמד בעיניו', אזי מסגיר הכהן את הבית לשבוע שני. שבוע זה – השני - יומו הראשון מתחיל ביום שביעי של השבוע הראשון.

ג. בסוף השבוע השני, כלומר, ביום השלשה עשר, 'אם כהה הנגע' ודהה, או נעלם, קולף את מקום הנגע והבית טהור, עם זאת, אינו נטהר לגמרי עד שיטהר הכהן את הבית ב'טהרת ציפורים' ובמעשים הנלוים[23].

ד. בבוא הכהן בסוף השבוע השני להסגר, ומוצא, והנה פשה הנגע והתפשט אפילו במשהו, או שעמד בעינו כשהיה, מתברר, שהבית, אכן, נגוע, ובא שלב חליצת אבני הבית, במטרה לרפא את הבית מן הנגע. חליצת האבנים כוללת ארבע פעולות: האחת - חולצים מן הכותל את האבנים שבהן הנגע. השניה – מקציעים, כלומר, מקלפים ומנקים את העפר במקום הנגע. השלישית – מוציאים את האבנים והעפר למקום טמא[24] מחוץ לעיר. רביעית – מטייחים מחדש בעפר את מקום הנגע[25]. ויש אומרים שיש לטייח מחדש את כל הבית[26]. לאחר חליצת האבנים והטיוח מסגיר הכהן את הבית לשבוע שלישי. (הדין של 'פשיון' כלומר התפשטות הנגע חל אף בסוף שבוע ראשון,ואף שם חולצים את האבנים כנ"ל, ומסגירים לשבוע שני).

ה. ביום תשעה עשר בא הכהן לראות את הבית. בראייה זו חלה החמרה בהחלטת הכהן, זאת, מאחר שמדובר שכבר הוסר הנגע בחליצה וטיוח, מעתה, אם חזר ונראה נגע בגודל שני גריסין - הרי זה 'פשיון אחרי הטוח', לפיכך, דין הבית לנתץ את כולו. אולם אם החליצה והטיוח ריפאו את הנגע שבבית, והנגע לא חזר להיראות – הבית טהור ומטהרו בסדרת מעשים וב'טהרת צפורים'. אולם כל עוד שלא נטהר הבית בציפורים וחזר ונראה הנגע - ינתץ את הבית. מאידך אם כבר טוהר הבית בציפורים ושוב נראה הנגע, נוהגים בבית כבשבוע ראשון[27].

מעשה שהיה

נגעי בתים בגליל ובנגב

'אמר רבי אליעזר ברבי צדוק: מקום היה בתחום עזה, והיו קורין אותו חורבתא סגירתא [חורבת בית מנוגע שנתצו את אבניו]. אמר רבי שמעון איש כפר עכו: פעם אחת הלכתי לגליל וראיתי מקום שמציינין אותו [שלא יגעו באבנים ולא יאהילו עליהן] ואמרו: אבנים מנוגעות פינו לשם'[35]. (וראה שו"ת מהרי"ט א, מז. שרצה להוכיח משם את תוואי גבול ארץ ישראל וחוץ לארץ, ודבריו צריכים עיון.)

טהרת הבית המנוגע: כיצד מטהרין את הבית המנוגע? אחר חליצת האבנים והטיוח, כשמתברר, שהנגע לא נראה מחדש, מביאים מים חיים בכלי חרס*, ושתי צפרים, ועץ ארז* ואזוב* ושני תולעת* ומטהרים את הבית כטהרת מצורע. אלא, שבאדם מזה שבע פעמים על אחורי כף היד של המצורע, ובבית המנוגע מזה שבע פעמים על משקוף הבית מבחוץ[28].

בית המנוגע – אב הטומאה: בית המנוגע הרי הוא אב מאבות הטומאה. כך גם 'אבן המנוגעת', כלומר, אבן שחילצו אותה מן הבית המוסגר, או אבן מאבני הבית המנותץ, הרי היא אב מאבות הטומאה. את האבן המנוגעת ואבני הבית המנוגע מניחים במקום מיוחד מחוץ לעיר, והנוגע בהן, או מאהיל עליהן נטמא[29]. דין הבית והאבן - כדין המצורע, כלומר, אם נכנס חלק מן האבן המנוגעת או מן הבית המנותץ – והוא שיהיה בשיעור כזית - לחללו של בית טהור, כל אשר בבית נטמא, הן אדם הן כלים[30]. בית המנוגע אסור בהנאה, אפילו שרפו ועשה ממנו סיד, ונשתנתה האבן ממה שהיתה, הסיד אסור בהנאה[31]. בית המוסגר מטמא כל מה שבתוכו, יתר עליו הבית המוחלט, המטמא לא רק את מה שבתוכו אלא גם חפץ או אדם הנוגעים בכתלים מבחוץ. כמו כן אבנים שיש בהן נגע וחולצו, הרי הן מטמאות מאחוריהן[32].

מהלכות בית המנוגע: בית של שני שותפים מטמא בנגעים, שנאמר: 'בית ארץ אחוזתכם', וכן בית מיוחד לאשה, וכך גם בית הכנסת או בית המדרש שיש בהן דירה לחזנין או לתלמידים, כל אלו נטמאים בנגעים. מאידך, בית כנסת ובית מדרש שאין בהם דיורים אינם מיטמאים בנגעים, שכן, אמרה התורה 'ובא אשר לו הבית', ואילו בתים אלו אין להם בעלים אלא הם 'בית מקודש'. ואין צריך לומר, שבית המקדש[33] אינו מיטמא בנגעים. בית שבצידו האחד מתגורר גוי ומצידו האחר ישראל, צידו האחד בארץ וצידו האחד בחוצה לארץ - אינו מטמא בנגעים[34].

מן האגדה

התורה חסה על ממונם של ישראל

'וציוה הכהן ופינו את הבית: אמר רבי מאיר: וכי מה מיטמא לו? אם תאמר: כלי עציו ובגדיו ומתכותיו? - מטבילן והן טהורים! על מה חסה התורה? על כלי חרסו, ועל פכו, ועל טפיו [כלי חרס קטן המוציא טיפין טיפין]. אם כך חסה התורה על ממונו הבזוי - קל וחומר על ממונו החביב. אם כך על ממונו – קל וחומר על נפש בניו ובנותיו. אם כך על של רשע – קל וחומר על של צדיק'[36].

---

[1] ויקרא יד, לג- נז.

[2] רמב"ם טומאת צרעת טו, א.

[3] משנה נגעים יב, ה. תורת כהנים ויקרא יד, לה. רמב"ם טומאת צרעת יד, ב.

[4] משנה נגעים יב, ו. תורת כהנים ויקרא יד, לו. רמב"ם טומאת צרעת יד, ה.

[5] משנה נגעים יב, ג. רמב"ם טומאת צרעת יד, ה.

[6] סוכה ג, ב. רמב"ם טומאת צרעת יד, ו.

[7] משנה נגעים יב, א. רמב"ם טומאת צרעת יד, ו.

[8] ראה בפרשנים השונים לנגעים יב, ד. והכוונה היא, שבעת הרכבת המשקוף נותנים עצים לתמיכה באבניו, וכמות העצים משתנה בהתאם לפרשנויות השונות.

[9] משנה נגעים יב, ב- ד. רמב"ם טומאת צרעת יד, ו- ז. הלשון שם 'בין פצים לחבירו', וראה ערוך ערך פצם. יש מקום אפוא, לבדוק, האם צריך עפר כנגד כלל מירווחי הנדבכים של הבית, או רק כנגד פצימי שער הבית.

[10] תורת כהנים ויקרא יד, לה. משנה נגעים יב, א. וראה שם בפירוש המשנה לרמב"ם. רמב"ם טומאת צרעת יד, ו.

[11] משנה נגעים יב, ב. עיין שם בתפארת ישראל. רמב"ם טומאת צרעת יד, ח.

[12] ספר החינוך קעז.

[13] משנה נגעים יב, א. רמב"ם טומאת צרעת יד, יא.

[14] משנה נגעים יב, ד. רמב"ם טומאת צרעת יד, טו.

[15] שיעור 'גריס' ראה ברמב"ם טומאת צרעת א, ז: 'שיעור כל נגעי צרעת... כגריס הקלקי שהוא מרובע. והוא מקום מרובע מעור הבשר כדי צמיחת שלשים ושש שערות, שש שערות אורך ושש שערות רוחב. וכל הפחות מזה אינו נגע צרעת'. ובהלכות איסורי ביאה ט, ו. כתב שיטה אחרת לשער: 'גריס הקילקי, שהוא מרובע שיש בו כדי תשע עדשות שלש על שלש'. ונחלקו בשיעורו כיום, יש אומרים, שקוטרו שבע עשרה מילימטר ויש אומרים תשע עשרה מילימיטר או עשרים. ראה מדות ושיעורי תורה (ט, יא).

[16] משנה נגעים יב, ג. וכדעת רבי עקיבא, ראה פירוש המשנה לרמב"ם שם. רמב"ם טומאת צרעת יד, א.

[17] וראה פירוש המשנה לרמב"ם נגעים יא, ד. ובהערת הרב קאפח שם, שפעמים המלה 'ירוק' בעברית ענינה 'צהוב', אולם כאן ענינה ירוק כצבע ירקות השדה. וראה רמב"ם טומאת צרעת יב, א. שכתב שהירקרק ענינו ככנף הטווס, וכהוצי הדקל, שהם ירוקים מאד.

[18] תורת כהנים ויקרא יד, לה. רמב"ם טומאת צרעת יד, ב.

[19] משנה נגעים יא, ז. תורת כהנים יד, לו. רמב"ם טומאת צרעת יד, ב.

[20] תורת כהנים יד, לו. רמב"ם טומאת צרעת יד, ג.

[21] נגעים יב, ה.

[22] ספרא פרשה ה.

[23] עיין ערך 'טהרת המצורע'.

[24] הסברים שונים ניתנו במפרשים למושג 'מקום טמא', עיין רש"י ואבן עזרא, ונראה מדבריהם, שיש לגדור את מקום האבנים ולהכריז על המקום כמקום טמא. וראה בתפארת ישראל נגעים יב, ז. שיש לשים את האבנים במקום טמא כדוגמת בית קברות ולא הביא מקור לדבריו.

[25] בתורת כהנים ויקרא יד, מא. מובא שמקציעים סביב הנגע בלבד, ונראה משם שגם כשבאים לטייח מטייחים את מקום הנגע בלבד.

[26] רמב"ם טומאת צרעת טו, ב.

[27] נגעים יב. ה – ז. רמב"ם טומאת צרעת טו, ב. וראה ברמב"ם שם פרטים נוספים.

[28] תורת כהנים ויקרא יד, מט- נד. רמב"ם הלכות טומאת צרעת טו, ח. וראה רמב"ם שם פרק יא. וע"ע טהרת המצורע.

[29] פירוש המשנה לרמב"ם נגעים יג, ז. ורמב"ם טומאת צרעת, טז, א. ונהגו לציין את המקום המנוגע בסיד לבן או באפר ופיח שחור.

[30] עיין ערך טומאת ביאה.

[31] רמב"ם טומאת צרעת טז, א- ב.

[32] נגעים יג, ד. רמב"ם טומאת צרעת טז, א- ב.

[33] יומא יא, ב. רמב"ם טומאת צרעת יד, יד. רש"י מגילה כו, א. ד"ה 'אני'. ורש"י יומא יב, א.

[34] תוספתא נגעים ו, ד. רמב"ם טומאת צרעת יד, יג.

[35] סנהדרין עא, א.

[36] נגעים ה, ב.

ציור מס 7:

בית תלוי

בית על עמודים

בית מוסגר

גריס