בית חוניו
- יוסי ורדי
- 10 בפבר׳ 2022
- זמן קריאה 5 דקות
בית חוניו: בית במתכונת המקדש, שבנה חוניו בימי בית שני על גבול ארץ ישראל – מצרים.
'שמעון הצדיק עליו השלום אשר ממנו כל הקבלה... הניח שני בנים, שם האחד חוניו ושם השני שמעי, והוא הגדול, אלא שהיה חוניו יודע יותר בעניני העבודה, ולפיכך ציוה שמעון הצדיק למנות את חוניו הצעיר כהן גדול במקומו לעת פטירתו. חוניו בענוותו ויתר על השררה הנכבדה הזו לטובת שמעי אחיו ומינהו כהן גדול במקום אביו. מאוחר יותר נקפו ליבו על מה שעשה, וחיפש דרך לחזור לשררתו... לפיכך עשה תחבולה נגד שמעי אחיו ואמר לו: בא ואלמדך סדר העבודה וארגילך בה. הלבישו בגד שאין מדרך הכהנים ללובשו, וחגרו אבנט שגם הוא אינו כפי המתכונת הידועה, אלא היה כעין הבגד והאבנט שהיו לובשות אותו הנשים באותו הזמן, שכן כהן גדול אינו משרת אלא בשמונת הבגדים האמורים בתורה. והביאו אל המזבח ללמדו ולהרגילו בעבודה... ואחר כך הניחו, ופירש ממנו אל קבוצת כהנים שהיו במקדש ואמר להם: אחי, הבגדים שעליו - של אהובתו... והוא נשבע לה, כי ביום שיתמנה כהן גדול ילבש בגדיה ויגש בהם אל המזבח להראות לה גודל אהבתו אותה... ואז פרצו המון הכהנים להרגו בגלל חוצפתו כלפי המקדש... אולם שמעי ביקש שימתינו לו לומר דבריו ויעשו מה שירצו. שח להם תחבולת אחיו נגדו... ונתברר שהוא זכאי, ושחוניו הוא שהעיז לעשות את הכהן הגדול ואת המזבח והעבודה לשחוק... ובקשוהו ההמון להרגו... ויצא בורח מירושלם לאלכסנדריה של מצרים, והקים שם באלכסנדריה בית כתבנית המקדש, ובנה מזבח והקריב עליו קרבנות לה' יתעלה. וכך אמרו חכמים: בית חוניו לאו בית עבודה זרה הוא, אלא שעבר על אומרו יתעלה: 'פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה'[1]. ונתקבצו אליו רבים מן המצרים... וקראם לעבודת ה'... ועשאוהו להם לכהן, וכיבדו את הבית, והיו המצרים עובדים בו את ה' ומקריבים קרבנות כפי שלימדם חוניו, ונתקיימה הבטחת ה' על ידי ישעיה: 'ביום ההוא יהיה מזבח לה' בתוך ארץ מצרים ומצבה אצל גבולה לה''[2]. והתמיד אותו הבית מאות בשנים'[3].
בית חוניו ומעמדו: מעמדו של בית חוניו מבחינת ההלכה נדון בתלמוד[4]: האם הקריבו בו לשם שמים או שהיתה זו הקרבה לעבודה זרה? להלכה נפסק שאין זה בית לעבודה זרה, ולכן אין חובה לנתץ את הבית. עם זאת, המקריב קרבן על המזבח בבית שנבנה במתכונת המקדש ומחוץ להר המוריה, כדוגמת הבית שהקים חוניו - חייב כרת* כדין השוחט בחוץ[5]. כמו כן, כהן ששימש בבית זה לא ישמש במקדש לעולם[6]. כך גם כלים שנשתמשו בהם שם לא ישתמשו בהן במקדש לעולם אלא יגנזו. וכתבו הפוסקים, שאם עבר הכהן ושימש בבית המקדש, בדיעבד לא נפסל הקרבן[7].
הקרבת קרבן בבית חוניו: אם נדר אדם קרבן, ואמר: 'הרי עלי עולה שאקריבנה במקדש' אין צריך לומר שאם הקריב במקדש יצא, שהרי קיים את נדרו. אך אם הלך לבית חוניו והקריבו שם לא יצא ידי נדרו, וצריך להביא קרבן חדש בירושלים. מאידך, אם אמר: הרי עלי עולה שאקריבנה בבית חוניו, והלך לשם והקריב, עבר על 'שחוטי חוץ'* וחייב כרת. באשר לנדרו - יצא, שכן, הרי זה כאומר: 'על מנת שלא אתחייב באחריותו', שהלכה היא, שאם נהרגה הבהמה כבמקרה שלפנינו – יצא ידי נדרו. עם זאת, נפסקה הלכה, שאם נמנע הנודר מלהביא את קרבנו בבית חוניו כפי שנדר, והביאו במקדש בירושלים - הרי זה קרבן לכל דבר ואף יצא ידי נדרו[8].
מקומו של מקדש חוניו באלכסנדריה - כפי שנראה מדברי הרמב"ם (מתוך ספר 'אוצר ארץ ישראל' מפה מס' 94).
מפה של מקדש חוניו בהליופוליס (קהיר) כפי שעולה מתיאורו של יוסף בן מתתיהו (מתוך ספר 'אוצר ארץ ישראל' מפה מס' 90).
מן המחקר
מקום הקמת המזבח על גבול ארץ ישראל - מצרים
בכתבי יוסף בן מתיתיהו מצינו פרטים משלימים לאמור בתלמוד אודות מקדש חוניו, פרטים אלה מסייעים להבנת הרקע להקמת בית במתכונת המקדש במצרים. אלו עיקרי דבריו: 'חוניו ברח אל המלך תלמי וישב באלכסנדריה... החליט לשלוח שליחים אל תלמי המלך ואל המלכה קליאופטרה, ולבקש מהם רשות לבנות מקדש במצרים שידמה לבית המקדש בירושלים... הוא רצה בכך בעיקר, משום שסמך על ישעיהו הנביא... וניבא, כי אל נכון ייבנה במצרים מקדש לאל עליון ביד איש יהודה... והוא כתב אל תלמי: בבואי עם היהודים לליאונטופוליס של פלך הליופוליס ולמקומות אחרים... הנני מבקש שתינתן לי רשות... לבנות מקדש לאל עליון, כדוגמת בית המקדש בירושלים וכמידותיו... שכן, הגיד זאת ישעיהו מראש, שיהיה מזבח במצרים לה' אלקים. וכך השיב לו המלך: מאחר שאתה אומר כי ישעיהו הנביא הגיד זאת לפני זמן רב, הננו נותנים לך רשות. כך קיבל חוניו את המקום, ובנה מקדש ומזבח לאלקים, דומה לזה שבירושלים, אלא שהיה קטן ודל ממנו'[9]
חוניו פירש את הנבואה בישעיה בדבר המזבח והמצבה שיוקמו בגבול מצרים באופן שונה מן מקובל בידי חז"ל. מדברי חז"ל והרמב"ם עולה, שעיקר כוונתו של חוניו היתה שהמקדש ישמש את הגויים, זאת, לאור ההלכה, שמאז שהוקם המקדש בירושלים חל איסור להקריב קרבן מחוץ לירושלים. ראה רמב"ם הלכות בית הבחירה (א, ג) הכותב: 'כיון שנבנה המקדש בירושלים, נאסרו כל המקומות כולן לבנות בהן בית לה' ולהקריב בהן קרבן, ואין שם בית לדורי הדורות אלא בירושלים בלבד ובהר המוריה'. לאור האמור, לא היה חוניו יכול להקים מקדש במקום שליבו חפץ, כי אם במקום בו יתקבל הדבר מבחינת ההלכה על דעת הציבור היהודי במצרים. בענין זה נשען על נבואת ישעיה, וממילא, היה בהקמת מקדש זה התגשמות נבואה. בקשתו ושאיפתו של חוניו להקים את המקדש בהליופוליס דווקא שעל גבול מצרים נבעה מרצון להתאים את עצמו לפסוקים ולרצות את יהודי מצרים. הקמת מרכז להקרבת קרבנות ולהתכנסות דוגמת המקדש בירושלים צריכה להיות על פי מה שנאמר בישעיהו, שהמזבח יהיה על הגבול, כלומר, בתחום ארץ ישראל ולא בחוץ לארץ, בודאי לא בתחומי מצרים האסורה בישיבה.
עובדת הקמתה של עיר יהודית דוגמת ירושלים במחוז הליופוליס במצרים, ובתוכה מקדש, מתוארת פעמים אחדות בכתבי יוסף בן מתתיהו. כן מתוארת התפתחות ישוב יהודי בנחלה שהוקצתה על ידי מלך מצרים לצורך זה, ראה 'תולדות מלחמת היהודים',[10] שם מתואר: 'הכהן הגדול חוניו ברח אל תלמי וקיבל ממנו נחלה במחוז הליופוליס, ושם ייסד עיר קטנה כדמות ירושלים ובנה בה היכל לה' כתבנית בית המקדש'.
הציבור היהודי שהתרכז סביב בית חוניו מתואר בדברי יוסף בן מתיתיהו בסוף ספרו (מלחמות) כשהוא מספר על סגירת מקדש חוניו במצרים לאחר החורבן בידי הקיסר. קיומו של ריכוז יהודי שם גרם לדאגה ולחשש למרד יהודי מחודש שיתלבה סביב מקדש חוניו. אלו דבריו: 'בזה [בקיומו של מקדש חוניו] קם דבר חזון עתיק... ושם ישעיהו נקרא עליו, כי הוא ניבא לבנין המקדש הזה במצרים לקץ הימים בידי איש יהודי... [לופוס שליח הקיסר] סגר את כל השערים, ולא יכול עוד איש לבוא בהם, ולא השאיר אף זכר לעבודת אלקים במקום זה'[11].
קיימת, לכאורה, אי התאמה בתיאור המקום שמציין יוסף כמקום בו הוקם מקדש חוניו במחוז הליופוליס מזרחה לנילוס, על גבול ארץ ישראל-מצרים, לבין המקום שמציינים חז"ל לשם ברח חוניו, והוא 'אלכסנדריה של מצרים'. אך מצינו פעמים רבות בגמרא ובמדרש, שהמושג 'אלכסנדריה של מצרים' מופיע כשם כללי למצרים בימי בית שני[12]. לאור האמור, ההסבר של יוסף, הולם את דברי חז"ל. כמתואר לעיל, אף יוסף מציין, שחוניו נמלט תחילה לאלכסנדריה וישב שם. בהיותו שם בא בדברים עם מלך מצרים על הקמת המקדש בהליופוליס שעל הגבול, עד שקיבל אישור לבנות באתר שביקש את העיר והמקדש. אין איפוא סתירה בין האמור במסכת מנחות לבין מה שנאמר אצל יוסף.
[1] דברים יב, יג.
[2] ישעיהו יט, יט.
[3] המעשה על פי פירוש המשנה לרמב"ם מנחות יג, י. שהביא להלכה את שיטת רבי יהודה בגמרא שם, ומשם נגזרות ההלכות כפי שיובאו בהמשך. וראה מנחות קט, ב. את דעת רבי מאיר בגמרא בתיאור המעשה, ולדעה זו הקים חוניו בית לעבודה זרה, עיין שם שיש לכך משמעות להלכה.
[4] מנחות קט, ב.
[5] עיין ערך 'שחוטי חוץ'.
[6] מנחות קט, א.
[7] רמב"ם ביאת מקדש ט, יד.
[8] עיין בגמרא מנחות קט, א. וכן ברמב"ם מעשה הקרבנות יד, ז. שהביאו דוגמא נוספת לנזירות בבית חוניו, שדינה כנ"ל.
[9] קדמוניות היהודים ספר שלשה עשר עמ' 80. ראה גם תולדות מלחמת היהודים עמ' 403. באלכסנדריה התקיים קבוץ יהודי גדול, עם זאת, שוטח חוניו את בקשתו לפני המלך והמלכה להקים את המקדש דווקא במחוז הליופוליס על גדות הנילוס. הדבר בא לידי ביטוי הן בכתב בקשתו והן בתשובת המלך והמלכה, כך נקבע מקום זה כמקום המקדש העתיד לקום, וזאת, לקיום נבואת ישעיה כלשונה.
[10] עמ' 39.
[11] תולדות מלחמת היהודים, ספר עשירי, עמוד 403-404.
[12] ראה יומא לח, א. יבמות פ, א. כתובות כה, א. ועוד, ולא כאן המקום להאריך.