בעל מום כהן

בעל מום כהן: כהן שנפל בו מום קבוע או עובר - אינו עובד כשאר הכהנים במקדש

מן המצוות שקבעה התורה בעבודת הכהונה, שיעסקו בה כהנים תמימים בלבד, כלומר, אנשים שלמים בגופם ואין בהם מום*, זאת, כדי לכבד את עבודת ה' במקדש בעיני כל הבאים לחצרות הקודש. וכך נאמר בתורה: 'איש מזרעך לדורתם אשר יהיה בו מום לא יקרב להקריב לחם אלהיו... איש עור או פסח... לא יגש להקריב את אשי ה'... אך אל הפרוכת לא יבא ואל המזבח לא יגש'[1]. מכאן למדו חז"ל, שכל כהן שיש בו מום, בין מום קבוע ובין מום עובר, לא יכנס למקדש מן המזבח ולפנים*, ואם עבר ונכנס לתחום האסור - לוקה[2]. כן אמרו, שכהן בעל מום אסור בעבודה על גבי המזבח, ואם עבר ועבד עבר על איסור לאו נוסף, ולוקה גם על עבודתו[3]. מאידך גיסא, אמרה תורה, כי כהן בעל מום אוכל מתנות כהונה וכן מן הקרבנות והמנחות – כשאר אחיו הכהנים, ככתוב: 'לחם אלהיו מקדשי הקדשים ומן הקדשים יאכל'[4]. כן הותר לכהן בעל מום לשאת את כפיו[5]. כן הותר לו לעבוד בלשכות שונות במקדש, וכגון בלשכת העצים[6].

המומים הפוסלים: כהן בעל מום, בין בעל מום קבוע ובין בעל מום עובר, הרי הוא בכלל האיסור לעבוד במקדש, שנאמר: 'כל איש אשר יהיה בו מום', כלומר, כל מום המצוי באדם, ולמדו חז"ל שזוהי אזהרה גם לבעל מום עובר לבל יעבוד את עבודת הקודש[7]. וכמה סוגי מומים נאמרו בו: חמשה באוזן, שלושה בריס של העין, שלושה בחוטם, ששה בפה, שנים עשר באיברי הזרע, ששה בידים וברגלים. כל עצם שנחרץ בה חריץ בגלוי, וכן הזקן והחולה והמזוהם[8] אף אלו פסולים. המומים הפוסלים משום מראית העין, כגון, שנשרו ריסי עיניו, או שניטלו שיניו, פוסלים אף הם את הכהן לעבודה, עם זאת, אם עבר ועבד עבודתו כשירה, ולא חילל ואינו לוקה[9]. כל המומים פוסלים בכהן - בין מום מלידה, בין מום לאחר הלידה, בין כשהמום קבוע ובין כשהמום עובר. אם היה זה מום עובר, האיסור הוא זמני, ויחזור הכהן לשרת במקדש כשיעבור המום[10]. התורה נתנה דוגמאות למומים: מום קבוע, כגון, 'שבר יד או שבר רגל[11]', ומום עובר, כגון, 'גרב או ילפת', שהם מיני תופעות על עורו של אדם. המומים האסורים הם אלו שנתפרשו במפורש בתורה – כנ"ל, אך אינם אלא דוגמה, ורצתה התורה ללמדנו, שלמעשה, כל המומים הנראים לעין בגוף הרי הכהן בגדר בעל מום[12], שנאמר: 'כל אשר יהיה בו מום'4.

קדושתו: כהן בעל מום, כיון שאינו עובד במקדש אינו מוזהר על שתיית יין, שלא נאסר הדבר אלא על כהן הכשר לעבודה[13]. כהן בעל מום נשאר בקדושתו למרות שנפל בו מום, שנאמר בו 'והיו קדש', לפיכך, אף על פי שאינו עובד עבודה במקדש, אוכל מבשר הקרבנות הנאכלים, בין מקדשי קדשים ובין מקדשים קלים, שנאמר: לחם אלהיו מקדשי הקדשים ומן הקדשים יאכל[14]. יתירה מזו, אף נוטל את חלקו ככל שאר הכהנים החולקים בקדשים הנאכלים, שנאמר במנחה: כל זכר בבני אהרן יאכלנה, ואמרו: 'לרבות בעל מום'[15]. כך גם באשר להלכות אחרות לא בטלה קדושתו, וכגון, כהן בעל מום נמנה על כהני העיר העוסקים בעגלה ערופה, ואומר יחד עם שאר אחיו הכהנים: 'כפר לעמך ישראל אשר פדית ה''[16]. אם היה כהן גדול ונעשה אחר כך בעל מום, עדיין חלה עליו המצוה: 'והוא אשה בבתוליה יקח' ואסור לשאת בעולה ואלמנה[17]. כהן גדול המשוח בשמן המשחה שנפל בו מום ואחר כך חטא בשגגה, מביא פר לחטאת על שגגתו[18], אף על פי שאינו משמש בכהונה גדולה, לפי ששמן המשחה שנמשח בו אינו מתבטל והוא עומד בקדושתו. אך לא יביאו עבורו כהן גדול שנפל בו מום מנחת חביתין[19]. אסור לו להטמא לקרובים וחלים עליו שאר עניני אבלות ככל כהן גדול. כך גם באשר לרוצח בשגגה החוזר מעיר מקלטו, אם מת כהן גדול שהוא בעל מום חוזרים הרוצחים בשגגה לביתם[20].

חילול העבודה: מובא בתורה, שכהן שעבד כשהוא בעל מום חילל את עבודתו, שנאמר: 'ולא יחלל את מקדשי'[21], יתירה מזו, עבודתו נפסלת. במה דברים אמורים? כאשר נפל בכהן מום חמור הפוסל בין באדם ובין בבהמה[22], מאידך אם המום פוסל באדם בלבד, אין הכהן מחלל את העבודה[23]. כמו כן, אם עבד הכהן בשוגג - עבודתו פסולה[24]. דינו של בעל מום קל מדינם של כהנים אחרים האסורים בעבודה, כגון, כהן טמא ושאינו רחוץ ידים ורגלים, שאלו אם עברו ועבדו חייבים מיתה, ואילו כהן בעל מום חייב מלקות בלבד[25]. כהן בעל מום שעבד, חייב מלקות פעמיים, זאת, על שני לאוים: על הכניסה לחוד ועל העבודה לחוד[26].

העבודות עליהן חייב בעל מום: מדברי חז"ל עולה, שכל עבודות הקרבן הרי הן בכלל איסור עבודה[27], ולהלכה נפסק, שאין בעל מום חייב מלקות אלא על ארבע העבודות שהזר חייב עליהן מיתה, והן: זריקה*, הקטרה*, ניסוך המים* בחג וניסוך היין* לתמיד[28], אבל על שאר העבודות שהזר אינו חייב מיתה עליהן, בעל מום אינו חייב מלקות, אלא איסור מן התורה יש בהן. כגון, עבודות התמיד, עבודות הדם, קדשי קדשים וקדשים קלים, הקומץ, הלבונה, הקטורת, יציקה*, בלילה*, תנופה* ועוד, כל אלו יש איסור תורה בעשייתן[29]. באשר להוצאת הדשן של המזבח מחוץ לעיר, קיימת מחלוקת תנאים, האם בעל מום כשר[30]. להלכה נפסק כחכמים, שאף על פי שאין הוצאת הדשן לחוץ עבודה, אין בעלי מומים מוציאים אותו[31].

כהן בעל מום בלשכת העצים

כהנים בעלי מום שימשו בתפקידים בלשכות המקדש השונות. כגון לשכת העצים (ראה ציור) שם עסקו הכהנים במיון העצים הראויים למערכות האש שעל המזבח.

בתקיעת חצוצרות: מצינו הבדל בין תקיעה על הקרבן בשעת ניסוך היין*, לבין תקיעות בשעת ההקהל*. באשר לתקיעות שבשעת ההקהל מותר לבעלי מומים לתקוע, ואילו בתקיעות על ניסוך היין אין בעל מום יכול לתקוע. הנושא נדון בירושלמי: 'ובני אהרן הכהנים יתקעו בחצצרות - תמימים ולא בעלי מומים, דברי רבי עקיבא. אמר רבי טרפון: אקפח את בני, אם לא ראיתי אחי אמי חיגר באחת מרגליו עומד בעזרה וחצוצרתו בידו ותוקע. אמר לו רבי עקיבא: רבי, שמא לא ראית אלא בשעת הקהל, ואני אומר בשעת קרבן. אמר לו רבי טרפון: אקפח את בני, שלא הטית ימין ושמאל, אני הוא שראיתי את המעשה ושכחתי[32].

בברכת כהנים*: מצינו דיון באשר לכהנים בעלי מומים ודינם לענין ברכת כהנים. בהלכה מובא, שכהן שיש לו מום בפניו או בידיו או ברגליו, והמום בולט לעין, כגון, 'שהיו אצבעותיו עקומות או עקושות... לא ישא את כפיו לפי שהעם מסתכלין בו'[33]. מדובר במום בשלשה מקומות בגוף בלבד: פנים, ידים ורגליים, הגלויים לעין כל, ואין מדובר בשאר המומים הפוסלים כהן לעבודה במקדש. לפיכך, כהן שיש לו אחד מיתר המומים הפוסלים בכהונה[34], רשאי לעלות על מעלות האולם ולברך ברכת כהנים, זאת, למרות האיסור שחל עליו להכנס לפנים מן המזבח. לא נאמר איסור הכניסה מן המזבח ולפנים אלא לעבודות, אך לענין ברכת כהנים יעלה ויברך, וכלשון התוספתא: 'הכל כשרין לעלות במעלות האולם, בין תמימין בין בעלי מומין, בין במשמר שלו בין שאין המשמר שלו, חוץ ממי שיש בו מום בפניו בידיו וברגליו, שלא ישא את כפיו במקדש מפני שהעם מסתכלין בו'[35].

מעולם המחשבה

הכהנים - משרתים בהיכל מלכו של עולם

כתב בעל ספר החינוך: 'לפי שרוב פעולות בני אדם רצויות אל לב רואיהם לפי חשיבות [ערך היופי והנוי של] עושיהן. כי בהיות האדם חשוב [ונאה] במראהו, וטוב במעשיו [ובהליכותיו] ימצא חן ושכל טוב בכל אשר יעשה בעיני כל רואיו. ואם יהיה בהפך מזה [כלומר] פחות בצורתו ומשונה באיבריו [גם אם יהיה ישר בדרכיו] לא יאותו פעולותיו כל כך אל לב רואיו. על כן באמת ראוי להיות השליח [המכהן במקדש] שהכפרה תלויה עליו איש חן, יפה תואר ויפה מראה ונאה בכל דרכיו, למען יתפשו מחשבות בני איש אחריו [ויתרשמו מעבודתו בקודש]... ואפשר שיש בשלימות צורתו [של הכהן] רמז לענינים, שמתוך מחשבות האדם בהן תטהר נפשו ותתעלה. ולכן אין ראוי בשום צד, שיהיה בו שינוי צורה מכל צורותיו, פן תתפזר נפש המחשב מצד השינוי [ויתעורר רגש דחייה בנפש המתבונן במעשי הכהן] ותנוד מן החפץ'[36].

---

[1] ויקרא כא, טז- כג.

[2] כן כתב הרמב"ם ביאת מקדש ו, א.

[3] רמב"ם שם.

[4] תורת כהנים ויקרא כא טז – כג. זבחים צח, ב. רמב"ם מעשה קרבנות י, יז. רמב"ם ספר המצוות לא תעשה סט, ע. רמב"ם ביאת מקדש ו, א.

[5] ראה להלן – 'בברכת כהנים'.

[6] מסכת מידות ב, ה.

[7] בכורות מג, א. רמב"ם בית מקדש ו, ב.

[8] רמב"ם ביאת מקדש פרק ז ופרק ח. ועיין ערך 'מומי בהמה'.

[9] רמב"ם ביאת מקדש ו, ו.

[10] רמב"ם הלכות ביאת מקדש ו, ג.

[11] ומדובר שהשבר פגע ביכולת הפעילות של האדם, או בצורת גופו.

[12] רמב"ם ביאת מקדש ו, ד.

[13] תורת כהנים ויקרא י, ט. רמב"ם ביאת מקדש א, א. שם כתב: 'כל כהן הכשר לעבודה והוא אינו כשר'.

[14] זבחים קא, ב. רמב"ם מעשה הקרבנות י, יז.

[15] תורת כהנים כא. וזבחים קא, ב.

[16] ספרי דברים כא, ה.

[17] הוריות יב, ב. בברייתא. ורמב"ם איסורי ביאה יז, א, ג.

[18] רמב"ם פירוש המשנה הוריות ט, ב.

[19] רמב"ם שם. רמב"ם שגגות טו, ז.

[20] מכות יא, א. רמב"ם רוצח ז, ט.

[21] ויקרא כא, כג. ובספרא שם.

[22] עייןערך 'מום באדם' ו'מומי בהמה'.

[23] בכורות מג, ב. רמב"ם ביאת מקדש ו, ו.

[24] רמב"ם ביאת מקדש ו, ו.

[25] רמב"ם הלכות ביאת מקדש ו, ב. שפסק כחכמים ולא כרבי בסנהדרין פג, א. פד, א.

[26] בכורות מג, א. רמב"ם ביאת מקדש ו, א- ב.

[27] תורת כהנים אמור סוף פרשה ג.

[28] רמב"ם ביאת מקדש ט, י. וראה כסף משנה שם. וראה בפרק ט שם הלכה ב.

[29] תורת כהנים ויקרא כא פרשתא ג אות ג. עיין שם בראב"ד שחולק על הרמב"ם.

[30] יומא כג, ב.

[31] רמב"ם תמידין ומוספין ב, טו.

[32] ירושלמי יומא א, א.

[33] מגילה כב, א. רמב"ם הלכות תפילה טו, ב. באשר לטעם האיסור, יש מן הראשונים שרואים בכך היסח הדעת של הציבור, ויש שרואים בכך העדר כבוד המקדש, ראה 'מטעמי המצוה'.

[34] באשר למאה וארבעים המומים הפוסלים, ראה ערך 'מומי בהמה' ו'מומים באדם'.

[35] תוספתא סוטה ו, ח. וראה שו"ת רדב"ז חלק ה, סימן פד (אלף תנ"ז) שכתב, שהכהנים בעלי מומים מברכים על דוכן הלויים: 'שאלת ממני ידיד נפשי על מה שכתב הרמב"ם ז"ל הלכות ברכת כהנים, כיצד ברכת כהנים במקדש הכהנים עולין לדוכן. ובאותו פרק עצמו כתב: הכהנים באין ועומדין על מעלות האולם?... ותירץ: 'הא למדת שיש כהנים שאין יכולין לעלות על מעלות האולם, ואלו היו עומדים על הדוכן לברך את העם... שאע"פ שהם פסולים לעבודה לא נפסלו לברכה. ושאר הכהנים היו עומדים על מעלות האולם לברך את העם, ולפיכך קבע להם רבינו שני מקומות'. אולם יש להעיר על דבריו, שכן גם מעלות האולם נקראות 'דוכן', ראה קידוין עא, א. על כהן גדול המברך על הדוכן. כן ראה איכה רבה (בובר) פתיחתא כד, שם מובא: 'מקום שזרעו של אברהם הקריבו קרבן לפניך, והכהנים עומדים על הדוכן, והלוים מקלסים בכנורות', עיין שם. עוד נראה שלא היתה לנגד עיני הרדב"ז התוספתא האומרת, שכהן בעל מום מותר לו להכנס ולעלות על מעלות האולם לצורך ברכה. אכן, הרמב"ם סובר כתוספתא שכהן בעל מום מברך כשאר אחיו הכהנים, ומה שכתב 'המומין כיצד' כוונתו הן במקדש והן מחוצה לו. וראה עוד שם ברמב"ם פרק יד, שחילק בין מקדש למדינה ולא כאן המקום להאריך. ראה ערך ברכת כהנים.

[36] חינוך מצוה ערה.

צילומים: תמונת כהנים עומדים על מעלות האולם.

לבקש מן הרועה של קדמת ציון צילומים של מום קבוע ומום עובר