בעל מום - בקרבן

בעל מום - בקרבן: בהמה תמימה ובעלת מום – התנאים המכשירים והפוסלים אותה לקרבן.

עבודת הקרבנות לפני ה' במקדש צריכה להיעשות בכבוד והדר. בהתאם לכך מצינו מצוות בתורה העוסקות בהידורו של הקרבן ושלימותו, ומכאן האיסור להקריב לפני ה' קרבן בעל מום. נאמר בתורה: 'תמים יהיה לרצון, כל מום לא יהיה בו'[1]. בכך נקבעה מצות עשה בתורה, המחייבת, שכל הקרבנות יהיו תמימים ומובחרים[2]. מאידך גיסא, קבעה התורה איסור לא תעשה על אדם מישראל המקריב בהמה בעלת מום, שנאמר: 'כל אשר בו מום לא תקריבו, כי לא לרצון יהיה לכם[3]', והמקריב חייב מלקות. לא רק מום קבוע נאסר אלא אף מום עובר, כגון, בעל גרב, ובעל יבלת, ובעל חזזית, שהם מומים שסופם להירפא, עם זאת המקריב לוקה[4]. באשר להגדרת מום קבוע לעומת מום עובר, ראה ערך 'מומי בהמה'[5], וראה ערך 'בעל מום עובר'.

מהלכות בהמה בעלת מום: כל המקדיש בהמה בעלת מום, גם אם לא העלו אותה על המזבח, עובר בלא תעשה, ולוקה על הקדשו[6], שנאמר: 'כל אשר בו מום לא תקריבו'[7], ואין הקרבה בלא הקדשה. אפילו אם הקדיש בעל מום לדמיו, ואפילו לדמי נסכים לוקה עליו[8], שכן, עצם הקדשת בהמה בעלת מום לה' יש בה בזיון ופחיתות כלפי מעלה. באשר לבהמה גופה - מכל מקום נתקדשה, אלא שצריכה להפדות כערכה, ובכך תצא לחולין, ויביא בדמיה קרבן אחר[9]. בנוסף למקדיש - כך גם באשר לשחיטה, השוחט בהמה בעלת מום לקרבן לוקה[10], שנאמר: 'לא תקריבו אלה לה''[11]. וכן הזורק דם של בהמה בעלת מום לוקה3, שנאמר: 'לא תקריבו אלה לה'', שכן, פעולות אלו כולן הרי הן בגדר הקרבה. המקטיר אברים או מעלה את אימורי בעל המום למזבח אף הוא לוקה, שנאמר: 'ואשה לא תתנו מהם על המזבח''[12], ואין חייב על הקטרה זו אלא אם כן הקטיר כזית[13]. אם עשה את ארבעת הפעולות הללו לוקה ארבע מלקיות[14]. יש אומרים שחייב אף על קבלת הדם[15]. איסור לאו של שחיטת בעל מום חל הן על כהן והן על ישראל, שכן, השחיטה בקרבנות כשרה בזר*, לא כן באשר לאיסורי לאו של זריקה והקטרה, על אלו עובר הכהן בלבד[16]. לא רק קרבנות ישראל, אלא גם קרבנות הגוים, המקריב אותם כשהם בעלי מומים - לוקה[17], שנאמר: 'ומיד בן נכר לא תקריבו את לחם אלהיכם מכל אלה'[18].

בעל מום - וקדושתו: כל בהמה בעלת מום קבוע, שהקדישוה הבעלים לקרבן, כאילו הקדישה לדמיה, והרי זה כמקדיש עצים או אבנים למקדש, שאין כוונתו לתת את האבנים עצמן למקדש, אלא הודיע בכך, שרצונו לתת את דמיהן למקדש. וכשם שאין האבנים מתקדשות בקדושת הגוף - כך גם המקדיש בעלת מום - קדושתה קדושת דמים. לפיכך יפדה את הבהמה ותצא לחולין, ובדמיה יביא קרבן[19].

המקדיש בהמה בעלת מום קבוע, ואמר: 'הרי זו עולה', לא חלה קדושה על הבהמה, שאין קדושה חלה על בעל מום, ממילא, הבהמה חולין ואין צריך למוכרה ולפדותה, והמקדיש פטור ממלקות.

אבל אם אמר: 'הרי זו לעולה' - חייב מלקות, שהרי הקדיש בהמה בעלת מום למוכרה לצורך עולה, ועבר על איסור שבתורה. ומאחר שכוונתו בנדרו להקדיש את הבהמה לדמיה ולא לקרבן, לפיכך הרי היא מקודשת קדושת דמים, וימכור אותה ויביא עולה בדמיה[20].

דוקין שבעין

אחד המומים הנזכרים רבות בדברי חז"ל הוא 'דוקין שבעין'. מום זה נזכר בבכורות (טז, א) כן נזכר מום זה בגיטין (נו, א) בהקשר לבר קמצא, שם מבואר שמום זה, שהוא מום קל אינו נחשב למום בעיני הגויים, אך נחשב למום בקרבנות שמביאים ישראל למקדש. בצילום נראה 'דוקין שבעין' לפי אחת השיטות (לדעת מומחים, שם המום מבחינה רםואית - 'מונלוקס') וראה רש"י לבכורות שם ד"ה' 'ואליבא'. (באדיבות הרב ישראל מאיר לוינגר.)

פסול קרבן בעל מום: המקדיש בהמה ולאחר מכן נפל בה מום קבוע נפסלה לקרבן, לפיכך יפדה את הבהמה. אפילו נפל המום בבהמה לאחר שחיטה, לפני קבלת הדם, הקרבן פסול[21]. בהמה שנפל בה מום לאחר שהקדיש אותה, לא יצאה לגמרי מקדושתה. וכמה הלכות נאמרו בה מגזירת הכתוב[22]: א. אסורה בגיזה ועבודה*[23]. ב. אם ילדה בכור* אינו טעון פדיון[24]. ג. פטורה מן הזרוע, לחיים וקיבה*[25]. ד. אם המיר אותה בבהמה אחרת נתפסה בקדושה[26]. לא הותרה בהמה זו שנפדתה אלא לאכילת חולין[27]. עבר והקטיר בעל מום על גבי המזבח, הדבר שנוי במחלוקת, ומסורת ביד ר' חנינא סגן הכהנים מאביו, שהיה דוחה את בעלי המומים מעל גבי המזבח בצנעה, ולא היה מורידם דרך בזיון בפרהסיא. הלכה כר' חנינא סגן הכהנים[28].

המטיל מום בקדשים: המטיל מום בקדשים, כגון: ששבר את יד הבהמה או רגלה - לוקה[29], שנאמר: 'כל מום לא יהיה בו'[30]. המטיל מום בקדשים ובא אחר והטיל בו מום נוסף, השני פטור ממלקות[31]. אחד המטיל מום בקדשים עצמם או בתמורתם - לוקה, להוציא תמורת הבכור* ותמורת המעשר שאין לוקה עליהם[32].

עוף בעל מום: חז"ל למדו, שאין מום פוסל בקרבן העוף, שנאמר: 'תמים זכר בבקר בכשבים ובעיזים', כלומר, דווקא בהמות ואילו עוף לא נזכר בפסוק. במה דברים אמורים שהמום אינו פוסל? במום זעיר ובלתי מורגש, שאינו מגביל את תנועת העוף, כמו כן, כשאין במום זה חיסרון מורגש בגוף, אזי כשר לקרבן. מאידך, עוף שיבש גפו ופעולתו מוגבלת, או נסמית עינו, או נקטעה רגלו[33] אסור לגבי המזבח, שאין מקריבין בהמה ועוף שחסר בהם אבר[34].

'מום' - בדבר הבא מן הצומח: כשם שמצוה שהבהמה המובאת כקרבן תהיה תמימה, כך הנסכים הבאים עם הקרבן צריכים להיות תמימים[35] ללא פגם, שנאמר: 'תמימים יהיו לכם ונסכיהם'[36]. לפיכך אסור להביא לנסך יין מעושן, ולא סולת שהתליעה. כך גם במנחות נאמר: 'תמימים יהיו לכם ומנחתם',13 ולמדו חז"ל, שאין לבלול את סולת המנחה בסולת שהתליעה, ובשמן שיש לו ריח רע או טעם רע[37]. מסיבה זו אמרו באשר לעצי המערכה, שאין להביא עצים שעלו בהם תולעים וגם הם פסולים למזבח. עם זאת, אם העצים יבשים ניתן לחתוך את מקום ההתלעה7. באשר למקדיש יין או סולת פסולים, הדבר ספק אם חייב מלקות, אך מכים אותו מכת מרדות[38].

בהמות המובאות מחוץ למקדש: ההידור ושלימות הקרבן אמורים אף בבהמות אחרות שנצטוו ישראל להביאן לפני ה' מחוץ למקדש. באשר לפרה-אדומה* אמרה תורה: 'אשר אין בה מום'[39], ולמדו חכמים, שכל המומים הפוסלים בקדשים - פוסלים בפרה[40]. כך גם באשר לשעיר המשתלח* למדו חז"ל שהמום פוסל בו, אפילו מום עובר[41].

בעל מום קבוע

אחת הדוגמאות שמנו חז"ל והרמב"ם לבעל מום קבוע, הוא כשיש לקרבן חמש רגלים (ראה רמב"ם איסורי מזבח ב, ה) בצילום נראה גדי שנולד, ולו שבע רגלים.

טעמי המצוה

התעוררות האדם לעבודת הבורא גדלה בהתאם לשלימות הקרבן

מן הקרבנות הראשונים שהובאו בעולם למדים אנו שאין להביא לפני ה' דבר פגום. וכדברי חז"ל במדרש אודות קין* שהביא משיירי המאכל שבסעודתו, שאין לך דבר פגום מזה. לעומתו, הבל הביא לפני ה' את מבחר צאנו. ובלשון חז"ל: 'ממותר מאכלו - מזרע פשתן, והביאו לה' מנחה. והבל הביא מבכורות צאנו - שלא נגזזו - מנחה לה'. ונתקבל מנחתו של הבל, ולא נתקבל מנחתו של קין. אמר הקב"ה: יהא מנחתן של אלו דוגמא לדורות'[42] (ומקרה זה הוא מן היסודות לאיסור צמר ופשתים - מלבושי שעטנז). הבאת קרבן תמים, אינה רק ביחס לבורא עולם, אלא גם באשר להתעוררותו של האדם לקראת בוראו. הבאת דבר פגום, מונעת את ההתעוררות הרוחנית הראויה, וכמובא בספר החינוך: 'שורש המצוה נגלה, עם מה שהקדמנו בענין הקרבנות על צד הפשט, שהם לעורר ולכוין מחשבת בני איש אל השם ברוך הוא. כי האדם מתפעל בכח מעשיו, על כן ראוי, על כל פנים, להיות הקרבן בלי מום. כי מזימות בן אדם לא ינוחו ולא יתפשטו במין הפחות - כמו בחשוב. כי הלבבות יתעוררו בחשוב ובשלם במינו יותר, וזה דבר ידוע לכל מבין[43].

---

[1] ויקרא כב,יז-כה. ספר המצוות עשה סא. ספר החינוך רפו. ועיין רמב"ם הלכות ביאת מקדש פרק ו, שמונה חמישים מומים הפוסלים באדם ובבהמה ועיין ערך מומי בהמה.

[2] תורת כהנים אמור פרשתא ז, רמב"ם איסורי מזבח א, א.

[3] ויקרא כב, כ. עיין ספר המצוות לרמב"ם לא תעשה צא. וראה ספר החינוך רפה.

[4] רמב"ם איסורי מזבח א, ה.

[5] ראה ערך 'בעל מום עובר'.

[6] תורת כהנים שם, רמב"ם הלכות איסורי מזבח א, ב. ועיין בספר החינוך מצווה רפה, שהקשה על הרמב"ם: מדוע לוקה על לאו שאין בו מעשה? והשיב, שדינו כממיר, שחייב מלקות כיון, ש'עקימת שפתיו' היא מעשה. וסיים: 'ואליו נשמע ותורה נבקש מפיהו, כי מלאך יי צבאות הוא'.

[7] ויקרא כב, כ. וראה רמב"ם שם.

[8] תמורה ז, א. רמב"ם איסורי מזבח א, ב.

[9] תמורה ה, ב. רמב"ם איסורי מזבח א, י.

[10] תמורה ו, ב. רמב"ם שם הלכה ד.

[11] ויקרא כב, כב.

[12] ויקרא כב, כב.

[13] מנחת חינוך רצ.

[14] רמב"ם שם.

[15] דעת ר' יוסי ברבי יהודה תורת כהנים שם.

[16] מנחת חינוך רפח.

[17] תמורה ז, א. רמב"ם ספר המצוות לרמב"ם לא תעשה צו. ורמב"ם איסורי מזבח א, ו.

[18] ויקרא כב, כה.

[19] משנה חולין י, ב. רמב"ם איסורי מזבח א, י.

[20] כך עולה מדברי הרמב"ם מעשה הקרבנות טו, ו. ועיין איסורי מזבח ג, י. וכן שם א, י.

[21] חולין לט, ב. רמב"ם פסולי המוקדשים א, כט.

[22] בכורות טו, א. ולמדומן הפסוק 'כצבי וכאיל' עיין שם.

[23] חולין קל, א. רמב"ם בכורות ה, ח.

[24] חולין שם. רמב"ם שם.

[25] חולין שם. רמב"ם ביכורים ט, ב.

[26] רמב"ם תמורה א, יג. ג, ד.

[27] בכורות טו, ב.

[28] משנה זבחים פד, א. רמב"ם פירוש המשנה שם.

[29] בכורות לג, ב. רמב"ם איסורי מזבח א, ז.

[30] ויקרא כב, כב.

[31] תמורה לג, ב. רמב"ם הלכה איסורי מזבח א, ח. שכן, עם הטלת המום הראשון הפכה הבהמה לבעלת מום, נמצא שהמום השני אינו מוסיף דבר.

[32] תמורה כא, א. רמב"ם איסורי מזבח א, ט. עיין רמב"ם תמורה ג, א. שיש גזירת הכתוב שתמורת בכור ומעשר אינם קרבים.

[33] וראה כסף משנה שאף רגל שבורה אסורה מאותה סיבה שהעוף מוגבל.

[34] תמורה יד, א. רמב"ם איסורי מזבח ג, א. יש מקום לומר, שהמומים שנאסרו בעוף, אסרו אותם חז"ל מטעם ש'אינו מן המובחר'*.

[35] מנחות עז, ב. רמב"ם הלכות איסורי מזבח ו, א - ב.

[36] במדבר כח, לא.

[37] רמב"ם איסורי מזבח ו, א.

[38] רמב"ם איסורי מזבח ו, ג.

[39] במדבר יט, ב.

[40] משנה פרה ב, ג. ורמב"ם פרה אדומה א, ז.

[41] יומא סג, ב. רמב"ם יום הכיפורים ה, יז.

[42] מדרש אגדה דברים כב, יא.

[43] ספר החינוך מצוה רפו.