גידולי הקדש

גידולי הקדש: דבר שנתהווה והתפתח מצמחים או בעלי חיים שהוקדשו.

אדם שהקדיש אילן כשהוא טעון פירות, דבר פשוט הוא שהאילן ופירותיו הקדש[1]. מאידך, אדם שהקדיש אילן ללא פירות, ולאחר שהקדיש גדלו וצמחו פירות האילן, שאלה היא, האם דין הפירות כדין האילן, והם הקדש כמותו אם לאו? כך גם אם הקדיש אדם שדה והוציאה עשבים, או המקדיש תרנגולת למקדש והטילה ביצים, יש מקום לדון, האם העשבים או הביצים הם גידולי הקדש? נחלקו חכמים בדבר, יש אומרים שדין הפירות כדין העץ ודין הביצים כדין התרנגולת, ויש חולקים. מקור המחלוקת בפסוק: 'נפש כי תמעל מעל... מקדשי ה''[2], ולהלכה כתבו הראשונים שהכל הקדש[3].

גידולי הקדש – הגדרה: המושג 'גידול' משמעותו גידול מן הצומח, כגון, עצים המגדלים פירות, או צמחים אחרים המגדלים את פירותיהם. על גידולים אלה אומרים חכמים: 'גידולי הקדש מועלין בהן', שכן, מדובר בגידולים מן הצומח, והצמיחה טבועה בטבע העץ או השיח. בגידולים אלו אין חולק, שאדם שהקדיש עץ פרי, התכוין להקדיש גם את פירותיו, למרות שהקדיש את העץ בטרם נבטו הפירות, זאת, משום שטבע העץ להביא פירות. לאור האמור, לא רק עץ פרי פירותיו מקודשים, אלא גם שדה המוציאה עשבי בר, מכיון שהקדיש האדם את השדה הקדיש את כל אשר יצמח בה בעתיד, והנהנה מהם מעל[4].

דברים שאין בהם משום גידולי הקדש: המקדיש בור כשהוא ריקן - ואחר כך נתמלא מים, הקדיש אשפה - ואחר כך נתמלאת זבל, שובך - ונתמלא יונים, אלו אינם נקראים 'גידולי הקדש', שכן אין טבעו של בור להתמלא מים, ואין טבעו של שובך שיתמלא יונים, ממילא אין דעת המקדיש להקדיש את המים שעשויים להגיע אל הבור. להלכה נקבע, באשר לבור שהתמלא במים הרי זה כעין גידולי הקדש, ומדברי חכמים אין נהנים מהם, אך גם לא מועלים בהם, אלא יימכרו ויפלו דמיהם ללשכה[5]. מעיין שהוא יוצא מתוך שדה הקדש נחלקו בו הראשונים, יש שכתב, שמימיו אסורים, שכן, מעיין זה 'גידולי הקדש' הוא. מאידך, מעיין הנובע בשדה חולין ומימיו עוברים בשדה הקדש, יש לחלק בין המים העוברים בשדה לבין המים היוצאים החוצה. באשר למים שבתוך השדה לא נהנים מהם ולא מועלים, שהרי הם בשדה הקדש, ואילו המים שמחוץ לשדה מותר ליהנות מהם[6]. ויש אומרים, שאפילו אם נובע המעיין בתוך שדה הקדש, כך הוא הדין, שהמים שבשדה, אסורים, וכשהם יוצאים מחוץ לשדה הרי הם מותרים, שכן, מעיין אינו בגדר 'גידולי הקדש'[7]. כיוצא בכך, קן שבנתה הציפור בראש אילן של הקדש, והקן עשוי מעצים ועשבים וכיוצא בהן שנאספו ממרחקים, כל הקן עם הביצים שבו, ועם האפרוחים הצריכים לאימם, אין נהנין מהם, אך אם נהנה - לא מעל, כי הקן שנתהווה אינו בגדר 'גידול הקדש'[8]. מאידך, המקדיש יער מלא עצים - מועלין בכולו, בין באילנות, בין בכל קן שבראש האילנות, או במה שגדל בין האילנות, והרי זה, כעין 'גידולי הקדש', כי היער 'מגדל' ומצמיח אילנות וכל אשר בהם[9].

גידולי הקדש

אדם שהקדיש עץ בחצרו, פירות העץ הקדש ובאים גזברי המקדש ונוטלים אותם (ראה ציור). אם נטל האדם את הפירות לעצמו - מעל. כך גם באשר לאדם שהקדיש תרנגולות בחצרו (ראה ציור) הביצים שהטילו בחצר הקדש ואסור ליהנות מהן.

בבעלי חיים: קדשי המזבח, כיון שהם ראויים להקרבה, לפיכך מתקדשים הם וגידוליהן, כגון, אדם שהקדיש כבשה וילדה, הרי הולד הקדש. מאידך חלב הכבשה, וביצי עוף שהקדיש לקרבן, אינם ראויים למזבח, ולכן אין חלה עליהם קדושה, לפיכך, אמנם אסור ליהנות מהן, אך אם נהנה לא מעל[10]. העולה מן האמור, שולד הקדשים וכן ולד המעשר לא יינק מאמו, שחלבה הקדש, אלא מבהמה אחרת חולין[11]. ומובא בענין זה בהלכה, שיכול אדם להתנדב ולומר, חלב בהמה זו שהיא עצמה חולין, יהיה הקדש לצורך יניקתם של וולדות הקדשים כדי שלא ימותו, אך כוונתו לא להקדיש, אלא להזמין ולייחד את חלב הבהמה שהיא חולין לצורך הוולדות, לפיכך חלב זה עצמו אינו הקדש[12].

מעולם ההלכה

גמזיות - מחאת חכמי ישראל באנשי יריחו, על שנהנו מגידולי הקדש

'דברים שעשו אנשי יריחו... ומיחו [חכמים] בידם: מתירין גמזיות של הקדש'. מבואר בגמרא: 'אמרו [אנשי יריחו]: אבותינו לא הקדישו אלא קורות, ואנו נתיר גמזיות של הקדש, של חרוב ושל שקמה'. מפרש רש"י: 'ענפים שגדלו בחרובין ושיקמין שהקדישו אבותיהן - הן [הבנים] היו מתירין ליהנות מן הגידולים. דרך חרוב ושקמה לקוצצו לשבע שנים, והן חוזרין [לצמוח בענפים ונצרים היוצאים מן השרשים שבקרקע[13]] וגדילין ומיתווספין. וקודם קציצתן קרי ליה בתולת שיקמה, ומשנקצץ - קרי ליה סדן שיקמה, והקדישו מתחילה כשהן מקוצצין [מיד לאחר הקיצוץ] וניתוסף לאחר מיכן גמזיות'[14]. כלומר, אנשי יריחו התירו לעצמם ליהנות מאותם הגמזיות, כיון שבזמן קיצוץ האילן ובעת שהקדיש אותו המקדיש לא נראה ממנו אלא גדם של עץ, וטרם הופיעו הגמזיות בעולם. לפיכך, לדעת אנשי יריחו אינם אסורים, שהרי ענפים חדשים צמחו מן השרשים ובאו לעולם, וגידולי הקדש כאלו אינם אסורים. ואילו חכמים מחו בהם, כי אמנם מעילה אין כאן, שהרי ענפים חדשים באו לעולם, אך איסור יש כאן, כי צמחו משרשי העץ שהוקדש. (וראה פירוש הרמב"ם למשנה שם שיש לו דרך אחרת בהסבר הסוגיא.)

גמזיות של הקדש ודינן להלכה

עץ שגזעו נכרת, והצמיח מתוך השורשים נצרים חדשים העולים וצומחים לעץ חדש (ראה ציור) שאלה זו העסיקה את חכמים ונדינה עם אנשי יריחו; האם הגידולים, כגון חרוב ושקמה, הם גידולי הקדש כמו העץ עצמו הטרם נכרת? ודעת חכמים היא, שהנצרים החדשים, הגזמיות, אף הם גידולים אסורים.

צילומים: עץ זית כרות, שצמחו סביבו נצרים.

---

[1] משנה מעילה ג, ו.

[2] ויקרא ה, טו.

[3] מסכת מעילה יג, א. במשנה. ספרא ויקרא ה, טו. עיין שם בדרשת הפסוק. וראה רמב"ם מעילה ה, ו. ויש לשים לב בהלכה, שכן יש מקומות שאמרו חז"ל והרמב"ם – 'מועלין' והכוונה היא מן התורה, ויש מקומות שכתבו 'אין נהנים ואין מועלים', כשהכוונה היא לאסור הנאה מדרבנן.

[4] דעת רבי יוסי בספרא שם. רמב"ם מעילה, ה, ו.

[5] רמב"ם מעילה ה, ו.

[6] המשנה במעילה ג, ז. ורש"י שם וברטנורא.

[7] רמב"ם מעילה ה, ו. בעל 'תפארת ישראל' כותב במשנה זו שמדובר שלא הקדיש אלא את השדה ולא את המעין, אך לא כן נראה מדברי הרמב"ם, ולדעתו הקדיש הכל. וצריך לומר, שכיון שהמעיין אינו 'גידול' השדה, שכן המים באים מרחוק מבטן האדמה, ומצאו בשדה זה פתח לנביעה, ולפיכך אסרו חכמים את המים כשהם בשדה אך לא אסרו את המים כשהם יוצאים מחוץ לשדה.

[8] רמב"ם מעילה ה, ז.

[9] רמב"ם מעילה ה, ח. ויש מי שפירש, שהמקדיש את היער, זכה ההקדש מדין קנין חצר בכל מה שבתוכו, הן הקינים שעל עצים והן מה שבין העצים.

[10] משנה מעילה ג, ה. ורמב"ם מעילה ג, יב.

[11] רמב"ם מעילה ג, יב.

[12] רמב"ם מעילה ג, יב. עיין שם בראב"ד ובכסף משנה שכך הסבירו את כוונת הרמב"ם.

[13] ערוך ערך 'גמז'.

[14] פסחים נה, ב. נו, ב. ורש"י שם.