גזל הגר

גזל הגר: הגוזל את כספו של גר, ומת הגר בלא יורשים, ישיב הגזלן את הכסף הגזול לכהני המשמר.

אחת מעשרים וארבע מתנות כהונה שקבעה התורה לתת לכהנים, ונכרתה עליה ברית לאהרן הכהן, היא גזל הגר. וכתבו הראשונים, שיש מן המתנות שזוכין בהן הכהנים בכל מקום, בארץ ובחוץ לארץ, כגון, 'פדיון הבן... וגזל הגר והן חולין לכל דבר', ורשאי הכהן להשתמש בכסף לכל צרכיו[1]. הלכה זו, שגזלן הרוצה לכפר על עצמו כשגזל את הגר, חובה עליו לתת את הסכום שבידיו לכהני המשמרת שבמקדש, בתוספת חומש, מקורה במה שנאמר בתורה, בענין גר שאין לו בנים: 'ואם אין לאיש [לגר] גואל, להשיב האשם [הגזילה] אליו, האשם המושב לה' - לכהן'[2]. לאחר שנתן הגזלן את הגזילה לידי ראש משמרת הכהונה לחלקה לכהני המשמרת, מוסיף הגזלן ומביא קרבן הנקרא 'איל הכיפורים[3]'. קרבן זה נקבע למציאות מורכבת כדלהלן: גזלן שתבע ממנו הגר להשיב את הגזילה, וכפר בעובדה שגזל, ולחיזוק דבריו נשבע לשקר – שלא גזל, ולימים חזר בתשובה, ובא לפני הגר והודה בפניו כי גזל ממנו ואף נשבע לשקר, מעתה התחייב הגזלן בשתים: האחת: בגלל כפירתו - יוסיף חומש בנוסף לקרן ומאחר שמת הגר - יתן לכהנים. השניה: בגלל שבועת השקר - יביא ככפרה איל לקרבן אשם הנקרא גם 'אשם גזילות'[4]*.

הפסוק ופירושו: גזל הגר, תשלומיו וקרבנו מקורם בתורה, ככתוב: 'ואם אין לאיש גואל, להשיב האשם אליו, האשם המושב לה' - לכהן[5]', ואמרו חז"ל: 'בגר [שגזלו ממנו] שמת, ואין לו גואל -הכתוב מדבר'[6], שכן, 'אין לו גואל' שבפסוק ענינו - יורש, והדבר אפשרי בגר בלבד, הבודד לנפשו, כי אין לך אדם מישראל שאין לו קרוב היורשו, כי אם הגר[7]. באשר למלה 'אשם' שבפסוק, מובנה כאן שונה מן הפירוש המקובל בתורה למלה 'אשם' - שענינה קרבן, לא כן כאן, שהמובן של 'אשם' ענינו 'האשמה' – הגזילה. לפיכך, מה שנאמר בהמשך - 'והשיב את אשמו' הכוונה היא לא לקרבנו אלא להשיב את תשלום הקרן והחומש[8].

דיני גזל הגר: אדם מישראל, שגזל כסף מן הגר כנ"ל, ונשבע לו שלא גזל, ומת הגר, ואין לו גואל ויורש, ובא לעשות תשובה, לכאורה יכול היה הגזלן לזכות בכסף שגזל, שכן נכסי הגר שמת ואין לו יורשים נכסיו הפקר[9], על כך נאמר בתורה: 'האשם המושב לה' – לכהן', כלומר, לא יוכל ליהנות מן ההפקר ולהשאיר את הכסף ברשותו, אלא ישלם את הכסף לכהנים בתוספת חומש, ואלה יחלקו אותו בין כהני המשמר[10]. כמו כן, מביא הגזלן איל לאשם לכפר על השבועה, ומתוודה עליו בטרם יישחט, והאשם נאכל לכהנים בעזרה, ו'הכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים'[11]. הודה הגזלן בפני הגר שנשבע לשקר, והגר הסכים להשאיר את הכסף בידי הגזלן כהלואה - ומת, אף על פי שזכה הגזלן מן ההפקר, קנסו חכמים את הגזלן ויוציא את הגזילה מתחת ידו, מאחר והכסף זה בא לידו באיסור[12], ובאשר לחומש זכה הגזלן לעצמו[13]. כאשר מת הגר, מצוה על בית הדין לבדוק אם יש לו יורשים, ככתוב: 'ואם אין לאיש גואל', שנתברר לאחר חקירה שאין לו גואל. דין זה אמור בגר גדול, אולם אם הגר קטן אין בודקים, שחזקה היא שאין לו יורשים[14]. גזלן שנשבע והודה שגזל, והפריש את סכום הגזילה וכן את האיל להקרבה, ומת הגזלן, יורשי הגזלן יורשים את סכום הגזילה, והקרבן ירעה עד שיפול בו מום[15]. השבת כסף הגזל לכהנים לא נאמרה אלא בגזל, אך הגונב מן הגר, וצריך להחזיר תשלומי כפל, שם לא אמרה תורה לתת את הכפל לכהנים[16].

השבת גזל הגר – לכהנים

הגוזל את הגר, ונשבע לו שלא גזל, ומת הגר. אם בא הגזלן לעשות תשובה, יביא את הדמים שגזל לכהני המשמר, בתוספת חומש (ראה ציור כיצד מונה הכהן את הקרן והחומש). כסף זה מחולק בין כל כהני המשמרת. בנוסף לכך מביא איל לאשם לכפרה (ראה בציור משמאל) והכהנים אוכלים בעזרה בקדושה והבעלים מתכפרים.

נתינתו לכהני משמר: גזל הגר שאין בו שוה פרוטה לכל כהן מכהני המשמר* אין זה נקרא השבה, שכן, אין כאן השבה לכל כהן, ואין השבה בפחות משוה פרוטה, לפיכך, יוסיף הגזלן כסף משלו, שלא יהיה כהן במשמרת שלא יקבל פרוטה לפחות[17]. ואין הכהנים רשאים למחול על הכסף, כי נתינת הכסף היא המכפרת[18]. נתן את האשם למשמרת הקבועה באותה השבת לאוכלו, ואילו את הכסף נתן למשמרת אחרת שאינה עובדת באותה שבת, יוציא את הכסף מאנשי המשמרת שאינה קבועה לשבת זו ויתן לאנשי המשמרת הקבועה, כי רק משמרת השבת היא הראויה לזכות בקרבן ובתשלומין[19]. באשר לכהן שגזל מגר, ונשבע לו שלא גזל, ולאחר מכן מת הגר, לא יוכל הכהן ליטול את הכסף לעצמו ככהן המכהן במקדש, אלא יוציא את הגזלה מתחת ידו ויתנה ליתר כהני המשמר[20]. אין הכהנים מקריבים את האשם בטרם יינתן הכסף[21] לבעליו, או לכהני המשמר. באשר לחומש ניתן למוסרו לכהנים לאחר ההקרבה[22].

מן המדרש

ה' אוהב את גרים

גדולה אהבת ה' לגרים מאהבתו לישראל, שכאשר גוזל אדם מישראל מחבירו מישראל את ממונו, ורצה להחזירו ומת חבירו בלא יורשים, נשאר הגזל בידי הגזלן. ואילו גר שגזלו את ממונו, הקדוש ברוך הוא תובע את עלבונו, והכסף יימסר למקדש, כי ה' יריב את ריבו. כך הם דברי חז"ל במדרש:

'הרבה הקב"ה אוהב את הגרים. למה הדבר דומה? - למלך שהיתה לו צאן והיתה יוצאת בשדה ונכנסת בערב... פעם אחד נכנס צבי אחד עם הצאן, הלך לו אצל העזים והיה רועה עמהם. נכנסה הצאן לדיר - נכנס עמהם, יצאת לרעות - יצא עמהם. אמרו למלך: הצבי הזה נלוה עם הצאן והוא רועה עמהם, כל יום ויום יוצא עמהם ונכנס עמהם - היה המלך אוהבו. בזמן שהוא יוצא לשדה, היה [המלך מזהיר את הרועה]: לא יכה אדם אותו! הזהרו בו!... תנו לו וישתה!... אמרו לו: מרי! כמה תישים יש לך!... כמה גדיים יש לך! ואין את מזהירנו [עליהם] ועל הצבי הזה בכל יום ויום את מצוינו?! - אמר להם המלך: הצאן... כך היא דרכה, לרעות בשדה כל היום ולערב לבא לישן בתוך הדיר, [ואילו] הצביים - במדבר הם ישנים, אין דרכם ליכנס לישוב בני אדם, לא נחזיק טובה לזה שהניח כל המדבר הרחב הגדול במקום כל החיות ובא ועמד בחצר?! - כך אין אנו צריכין להחזיק טובה לגר, שהניח משפחתו ובית אביו, והניח אומתו וכל אומות העולם ובא לו אצלנו?! לכן הרבה עליו שמירה, שהזהיר את ישראל שישמרו עצמם מהם שלא יזיקו להם, וכן הוא אומר: ואהבתם את הגר'[23].

---

[1] תוספתא חלה ב, כד. רמב"ם הלכות ביכורים א, א – ז. רמב"ם הלכות גזילה ואבידה ח, ח.

[2] במדבר ה, ח. בבא קמא קט, א. וראה שם בגמרא, שדיני גזל הגר נאמרו אף בקשר לגזל הגיורת. רמב"ם גזלה ואבדה ח, ה.

[3] במדבר ה, ח.

[4] בבא קמא קג, ב. רמב"ם גזלה ואבדה ז, א.

[5] במדבר ה, ח.

[6] בבא קמא קט, א. רמב"ם הלכות גזילה ואבידה ח,ה.

[7] רש"י בבא קמא קט, א. ד"ה 'וכי'

[8] בבא קמא קט, א. רמב"ם גזילה ואבידה ח, ו.

[9] רמב"ם זכיה ומתנה ב, א.

[10] בבא קמא קט, א. רמב"ם גזילה ואבידה ח,ה.

[11] ראה ערך 'אכילת קדשים'.

[12] דעת רבי עקיבא בבא קמא קט, א. רמב"ם גזילה ואבידה ח, ד. ודעת רבי יוסי הגלילי שיכול להשתמש בה לעצמו.

[13] פני יהושע בבא קמא קט, א.

[14] בבא קמא קט, ב. רמב"ם שם

[15] בבא קמא י, ב. רמב"ם גזלה ואבדה ח, י. ועיין שם ברמב"ם עוד פרטי הלכות בגזל הגר.

[16] עיין בבא קמא קי, א.

[17] בבא קמא קי, א. וראה תוספות רי"ד שם מדוע יקבלו כל אנשי המשמר. רמב"ם שם ח, ז.

[18] תוספות בבא קמא קי, ב. ד"ה כסף

[19] בבא קמא שם רמב"ם שם ח, יב.

[20] בבא קמק קט, ב. רמב"ם גזלה ואבדה ח, ט.

[21] לפחות את הקרן יש לתת תחילה לבעלים רמב"ם גזילה ואבידה ח, יג.

[22] בבא קמא קט, א. רמב"ם גזילה ואבידה ח, יג.

[23] במדבר רבה ח, ב.