גניזה במקדש

גניזה במקדש: חפצים הקשורים למקדש ועבודתו וטעונים גניזה, ומקומות שונים שם נטמנו ונגנזו כלי קודש מבית המקדש.

כלי המקדש השונים יש בהם קדושה, לפיכך נקבעו במקדש מקומות מיוחדים לגניזתם. כך גם חלק מבגדי כהונה בעת שנפגמו או בלו נגנזים. כן מצינו, שהוכנו במקדש מקומות לגניזת כלי הקודש להגנה עליהם בשעת חרום. בהתאם לכך יידונו להלן החפצים ומקומות הגניזה הנזכרים בדברי חז"ל.

גניזת אבני מזבח והיכל: אבני מזבח שנפגמו טעונים גניזה, וכן עפר המזבח, אפילו בכל שהוא, שכן, שימשו לגבוה לפיכך אסורים בהנאה[1]. כך גם אבני היכל ועזרות שנפגמו או שנגממו באופן שנפסלו טעונים גניזה[2]. כך נהגו ביחס לאבני מזבח ששיקצום היוונים במעשי עבודה זרה ולפיכך נגנזו, כמובא במשנה, שייחדו לשכה מיוחדת בבית המוקד שבמקדש, ובה גנזו בני חשמונאי את אבני המזבח ששיקצו מלכי יון[3]. כלי המקדש שהשתמשו בהם יהודים לעבודה זרה אף הם נגנזים נגנזים, כמתואר בחזקיהו, שחידש את בית ה' לאחר תקופת אחז, ונאמר בו: 'ואת כל הכלים אשר הזניח המלך אחז במלכותו במעלו הכנו [גנזנו] והקדשנו'[4].

גניזת אבני המזבח ב'לשכת חותמות'

עם כניסת החשמונאים למקדש מצאו את המזבח מחולל על ידי היוונים. לפיכך סתרו את המזבח ומשום קדושת אבניו גנזו אותם ב'לשכת החותמות'.

גניזת בגדי כהן גדול: בגדי כהן גדול שבלו, גונזים אותם מפני חשיבותם. בגדי לבן* של כהן גדול שעבד בהם ביום הכיפורים, נגנזים במקום בו יפשוט את בגדיו. ככל הנראה, הכוונה לבית הטבילה של כהן גדול מעל בית הפרוה[5].

גניזת בגדי לבן של כהן גדול

בסיום עבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים, היה מוסר את בגדי הלבן שעבד בהם לגניזה. מקום הגניזה לא נתפרש, יתכן שנגנזו בבית הטבילה, אולם יתכן שנגנזו במקום בו היו מונחים כלל בגדי הכהנים – ב'לשכת פינחס המלביש' (ראה ציור).

גניזת תרומת הדשן: תרומת הדשן של מזבח החיצון, יש אומרים שהיתה נבלעת במקומה – בבית הדשן הסמוך למזבח - ויש אומרים שלא היתה נבלעת, אלא טעונה גניזה[6].

גניזת הסכינים: שמירת הסכינים לעבודת המזבח נעשתה ב'אולם' שבחזית ההיכל ומקום זה נקרא בשם 'בית החליפות* - ששם גונזים את הסכינים'[7]. ופירשו המפרשים, ש'בית החליפות' נקרא כך, כי סכינים נקראים במקרא 'מחלפים'[8]. בבית החליפות נקבעו עשרים וארבעה חלונות* - חלון לכל משמר, ששם הפקידה כל משמרת את סכיניה בחלונה כדי להוציאם בעת העבודה[9]. מצינו שיטה בראשונים האומרת, כי חלונות אלו בבית החליפות נועדו דווקא לגניזת הסכינים שנפגמו.[10] יש מן האחרונים מי שכתב, שעשרים וארבעה החלונות היו חציים בבית החליפות שמצד צפון וחציים בבית החליפות שמצד דרום. לשיטה זו, הסכינים הכשרות שמשתמשים בהן היו בחלונות שמצפון, והפגומות והפסולות היו בדרום, למנוע תקלה, שמא יקחו סכין פגומה לשחיטה[11].

גניזת תרומת גוי: גוי שאמר: דמי עלי, או דמי פלוני עלי, נותן את הערך הכספי לגזבר בהתאם לנדרו, וייבדק הגוי לשם מה נדר. אם אמר: לשמים נדרתי – יגנזו'[12].

גניזת המשכן וכליו: משנבנה בית ראשון* ולא היה עוד צורך במשכן, נגנזו המשכן וקרשיו, הקלעים*, והיריעות* במחילות שתחת ההיכל[13]. גם מזבח הנחשת שבמשכן משה נגנז עם אהל מועד במקדש[14].

גניזת הארון*: בעת שבנה המלך שלמה את הבית הראשון, ידע שסופו להחרב, ולכן הכין מראש מקום מתחת לקדש הקדשים במטמוניות עקלקלות, זאת, לגניזת הארון בשעת חרום[15]. לימים התעוררה סכנה בימי המלך יאשיה* אשר חשש מחילותיו של מלך בבל, עמד וגנז את ארון הברית במקום שהוכן לו, כדי שלא יילקח על ידי מלך בבל לגולה. וכך אמר 'ללוים המבינים לכל ישראל: תנו את ארון הקדש בבית אשר בנה שלמה בן דוד מלך ישראל[16] ושם נגנז. עם הארון נגנזו צנצנת המן*, שמן המשחה*, מקלו של אהרן* ושקדיה ופרחיה, וארגז* ששיגרו פלשתים[17]. מצינו משנה האומרת, שגניזת הארון היתה בלשכת דיר-העצים*[18], ובית רבן גמליאל הנשיא היו משתחוים שם השתחויה מיוחדת מול מקום הגניזה[19].

גניזת הארון בקדש הקדשים

מן המקורות השונים עולה, שהארון נגנז ב'מטמוניות עקלקלות' בקודש הקדשים. בציור נראה הכהן שהורד ב'לול' מיוחד לקדש הקדשים. הכהן מניח מרצפות אחרונות לכיסוי הרצפה. מצידו נראית אבן השתיה שנותרה, עליה הניח כהן גדול את הקטורת ביום הכיפורים.

גניזת המנורה: יש מפרשים שעם הארון נגנזה גם המנורה שעשה משה, וכלשון המדרש: 'כשחרב בית המקדש - נגנזה המנורה. וזה אחד מחמשה דברים שנגנז: הארון והמנורה*, והאש, ורוח הקדש, והכרובים*[20]'.

גניזת הארון והמנורה

לפי המבוא המדרש, בעת שגנזו את הארון גנזו עמו את המנורה. בציור נראה כיצד גנזו כלים אלה בתאים מיוחדים במערבה האדמה מתחת לקדש הקדשים. כן נראים בציור צנצנת המן, שמן המשחה ומקלו של אהרן כשהם נגנזים יחד עם ארון הברית בציור נראה אחד הכהנים כשהוא סותם גולל של אבן על תא הגניזה של ארון הברית.

מן המחקר

גניזה בעת חורבן הבית השני

מצינו מדרש בשם 'מסכת כלים', ובו שתים עשרה משניות, המתארות רשימה של כלי מקדש שנגנזו סמוך לחורבן הבית הראשון. שם מתואר כיצד שימור הלוי ובנו גנזו כלי זהב, מנורות, מזרקים, בגדי כהונה, אבנים טובות וכו' מפני הכשדים הצרים על ירושלים. רשימת החפצים שנגנזו נכתבה על לוח נחושת, ודעת רבים היא, שרשימת כלים זו אינה אלא אגדה קדומה[21].

מאידך מתואר בתלמוד, שבעת חורבן הבית השני נטל טיטוס את הפרוכת 'ועשאו כמין גרגותני, והביא כל כלים שבמקדש והניחן בהן, והושיבן בספינה לילך להשתבח בעירו [ברומא]', ומבואר בגמרא שם, שאפילו כלים שגנזו ישראל בטרם נכבשה העיר התגלו להם והם נלקחו לרומא[22]. כן מתואר בכתבי יוסף בן מתיתיהו, שטיטוס נשבע ליהושע בן תבותי הכהן, שיתן לו את חייו לשלל אם יגלה לו היכן גנוזים כלי המקדש. יהושע הכהן נעתר לו, וגילה את מקום המסתור, משם הוציאו שתי מנורות זהב, שולחנות, גביעים וקערות - כולם עשויים מזהב וכבדים מאד[23]. כלים אלה הוצגו ברומא בתהלוכה מיוחדת המתוארת בציור ששרד עד היום בשער טיטוס ברומא. לימים נבנה היכל מיוחד להצגת כלי הזהב מבית המקדש בירושלים, ואילו ספר התורה שהובא מירושלים ופרוכת קודש הקדשים אלה נגנזו בארמון אחר[24]. רבי אליעזר ברבי יוסי מתאר כי היה ברומי וראה את הציץ והמילים 'קדש לה'' כתובות בשורה אחת[25]. כן ראה את פרוכת קדש הקדשים והיו עליה כמה טיפי דמים[26]. עוד מצינו: 'אמר ר' שמעון: כשהלכתי לרומי וראיתי שם את המנורה - היו כל הנרות מוסטרין כנגד נר האמצעי'[27].

גניזה אחרת היא - 'מגילת הנחושת', המתארת את גניזת כלי המקדש סמוך לחורבן בית שני. מגילה זו נמצאה במערות סמוך לים המלח יחד עם מגילות מדבר יהודה. במגילה צוינו מקומות המסתור של כלי זהב מרובים, ואוצרות כסף וזהב מן המקדש. חוקרים רבים עסקו בפיענוח המגילה, שכן, התיאורים בה כתובים ברמזים, ולאחר כל המחקרים נשארה חתומה.

---

[1] משנה שבת צ, א.

[2] תוספתא מגילה פרק ב. רמב"ם בית הבחירה א, טו. וראה ערך 'לשכת הפרוכת'.

[3] מידות א, ו.

[4] דברי הימים ב' כט, יט. ראה רד"ק בפירושו שם בשם הגמרא בעבודה זרה נב, א.

[5] יומא כד, א. רמב"ם הלכות כלי מקדש ח, ה.

[6] רש"י בפירושו על התורה ויקרא א, טז סבור שתרומת הדשן נבלעת במקומה. רבנו תם, וכן רבנו האי גאון אומרים בתוספות יומא כא, א. ד"ה 'נבלעין', שמאחר שכתוב: 'ושמו אצל המזבח' ודרשו חכמים: 'ושמו - בנחת, ושמו - שלא יתפזר', משתמע, שתרומת הדשן טעונה גניזה.

[7] מסכת מדות ד, ז.

[8] ירושלמי יומא ג, ח. ויש מן הפרשנים שפירשו מלשון 'חלף' בערבית.

[9] רש"י יומא לו, א. ד"ה 'אבל', ולפי זה ה'גניזה' ענינה שמירה והפקדה לעת הצורך.

[10] רמב"ם כלי מקדש א, טו.

[11] שלטי הגבורים פרק כד וכה. ויש להעיר על דבריו, שעשרים וארבע החלונות חולקו לפי המשמרות, והחלוקה שהציע שנים עשר לסכינים הכשרות ושנים עשר לסכינים פסולות, אינה מתיישבת עם הסידור הקבוע לעשרים וארבע משמרות במקדש.

[12] רמב"ם הלכות ערכין וחרמין א, יא.

[13] סוטה ט, א. תוספתא שם יג, א.

[14] רד"ק מלכים א' יח, סד.

[15] דעת ריש לקיש יומא נג, ב. וכך נראה מלשון הרמב"ם בית הבחירה ד, א.

[16] דברי הימים ב לה, ג. ועיין ברד"ק שם.

[17] יומא נב, ב. רמב"ם הלכות בית הבחירה ד, א.

[18] דעת חכמים יומא נד, א. שקלים ו, ב.

[19] ויש מקום לומר, שאין סתירה בין שני המקורות, שכן, הארון נגנז עמוק מתחת לבית קדשי הקדשים, ואילו מקום הפתח שדרכו ניתן להכנס אל מקום הארון הוא שנקבע בדיר העצים, ובית רבן גמליאל השתחוו שם לבל ישתכח פתח המחילה המוליכה אל הארון.

[20] במדבר רבה, פרשה טו.

[21] אוצר המדרשים, כונן, עמ' 260.

[22] גיטין נו, ב.

[23] מלחמת היהודים ספר ששי פרק ח.

[24] מלחמת היהודים ספר שביעי סוף פרק ה.

[25] סוכה ה, א.

[26] יומא נז, א.

[27] ספרי זוטא פרק ח.