דישון מזבח הפנימי

דישון מזבח הפנימי: איסוף אפר הקטורת ממזבח הקטורת* והנחתו בבית הדשן.

המשנה מתארת את סדר הדברים וההכנות להקטרת הקטורת מדי יום על מזבח הזהב, וכלשון המשנה: 'מי שזכה בדישון מזבח הפנימי והמנורה, היו מקדימין [להכנס להיכל ולפתוח את דלתותיו]. וארבעה כלים בידם: הטני [כלי לצבירת אפר מזבח הקטורת] והכוז [כלי לדישון המנורה] ושני מפתחות [לפתיחת דלתות ההיכל]. הטני דומה לתרקב גדול של זהב, מחזיק קביים וחצי [כתכולת האפר שהצטבר על המזבח]'. אפר זה ניתן בסיום העבודה בבית הדשן שממזרח למזבח[1].

האם דישון המזבח מוגדר כ'עבודה'? אחת העבודות שמנו חז"ל בסדר עבודת התמיד* היא 'דישון מזבח הפנימי', וכלשון הברייתא: 'מערכה גדולה [של עצים על המזבח] קודמת [בסידורה] למערכה שניה של קטורת... ודישון מזבח הפנימי - קודם להטבת חמש נרות'[2], ופירשו הראשונים שם: 'מנה סדר עבודות של כל יום ויום'[3]. חז"ל מוצאים מקור למצות דישון המזבח הפנימי, בפסוק 'אל מקום הדשן'[4], הווה אומר, שעבודה זו היא מן התורה[5]. מצינו בדברי האחרונים, שהגדירו את 'דישון המזבח' כ'עבודה', זאת, למרות שהמדשן אינו אלא אחרון הכהנים העוסקים בהקטרת הקטורת, והם: המקטיר, מביא המחתה, נושא הכף והבזיך, ולבסוף - הכהן המדשן את מזבח הזהב. עם זאת, עבודתו 'עבודה'[6], שכן מצינו עבודות דומות שהן בגדר 'עבודה', והן: תרומת הדשן*, והוצאת הדשן*. אכן, לצורך עבודה זו, עושה הכהן שבמשמרת את כל ההכנות הנדרשות לצורך עבודה כשאר הכהנים: טובל במקוה עם שחר, לובש בגדי כהונה, עומד להמנות בפייס, וכך נכנס להיכל ואל המזבח, עושה את עבודתו ומשתחוה ויוצא, זאת, ככל כהן המסיים את עבודתו[7]. לעומת זאת, יש מן הראשונים האומר, שדישון המזבח הפנימי אינו עבודה מן התורה אלא מדרבנן[8].

המינוי: מינויו של מדשן המזבח מובא בהלכה: אחר שיעלה עמוד השחר היה נכנס יחד עם אחיו הכהנים לפייס* שני, הנערך בלשכת הגזית* כשהוא מלובש בבגדי כהונה. הממונה מטיל פייס, במטרה לקבוע, בין השאר, את הכהן המדשן את המזבח. שלשה עשר כהנים זכו בפייס והתחלקו בעבודת התמיד של שחר, כשהשלישי במנין הזוכים, הוא שנתמנה לדישון מזבח הזהב[9].

סדר הדישון כיצד? משנפתחו שערי ההיכל[10], נכנס הכהן שזכה בדישון מזבח הפנימי כשהטני בידו, ושל זהב היה, ומחזיק קביים וחצי לאיסוף הגחלים שעל גבי המזבח מן הקטורת של אמש[11]. נושא שנתון בדיון בראשונים הוא - הזמן המדויק בו נכנס מדשן המזבח אל ההיכל פנימה; האם בשעת שחיטת התמיד, או לאחר מכן[12]. הכהן מניח את הטני לפניו בארץ, וחופן בידיו את האפר והפחם שבתוך המזבח ונותן לתוך הטני, והיתרה, היינו שאריות האפר שלא התאפשר לו לאסוף בכפות ידיו, מפנה בעזרת מחתה ומברשת, ומניח את הטני שם בהיכל ויוצא[13]. משיצא הכהן מדשן המזבח מן ההיכל, זה הזמן לזריקת הדם, אזי הכהן שקיבל את הדם במזרק זורקו על מזבח-העולה*[14]. בטרם יבוא המקטיר ומלויו להיכל עם האש וכלי הקטורת להקטרה, נכנס להיכל מי שזכה בדישון המזבח, נוטל את הטני מלפני מזבח הזהב ומשתחוה. והוא, יחד עם מי שזכה בדישון המנורה יוצאים שניהם וכליהם בידם מן ההיכל[15], הכל כדי להראות דרך טכס ושירות. שני כהנים אלה נטלו את הטני והכוז שבידם, ירדו במעלות האולם, הקיפו את המזבח והכבש מדרום, והניחו את הדשן בבית הדשן* הסמוך לכבש במזרחו, שם נבלע בבית הדשן[16]. עם הגיע זמן ברכת כהנים, עלו שניהם במדריגות האולם כשהם נושאים בידיהם את הטני והכוז, שם עמדו ובירכו את העם כשכליהם בידיהם, ואילו שאר הכהנים מברכים את העם כשהם נושאים את כפיהם[17].

דישון מזבח הזהב

מדשן המזבח הפנימי נכנס עם שחר להיכל. הכהן אוסף בשתי ידיו את האפר שנשאר מהקטרת הקטורת של בין הערביים, ומניח את האפר בטני שלפניו. לאחר מכן מצחצח את זהב המזבח במברשת שבידו, מניח את הטני במקומו ויוצא.

בגדי כהונה בעת דישון המזבח: מצינו דיון באחרונים בשאלה, האם מדשן המזבח הפנימי לובש בגדי כהונה? מפשט המשנה המתארת את הטלת הפייס בין הכהנים לצורך עבודת התמיד, עולה, כי שלשה עשר הכהנים הניגשים לעבודת התמיד, כולם התכנסו לצורך הפייס כשהם מלובשים בגדי כהונה[18], ובסיום הפייס היו נכנסים איש לעבודתו בבגדיו שלבש תחילה. התיאור במשנה פותר שאלה אחרת, והיא, האם הכהן שזכה בדישון המזבח, פושט את בגדי הכהונה ולובש בגדים פחותים, כדרך שעושה הכהן המרים את תרומת הדשן[19]? במשנה, על כל פנים, לא מצינו שהורו למי שזכה בדישון המזבח או המנורה, לחזור ללשכת פנחס המלביש ולהחליף את בגדיו. בניגוד לאמור לעיל, יש מן האחרונים, מי שכתב, כי הכהן המדשן את המזבח הפנימי נכנס להיכל בבגדי חול, ולא נחוורו דבריו[20].

מעילה בדשן המזבח: באשר למעילה באפר הדשן נאמר במשנה: 'דישון מזבח הפנימי לא נהנים ולא מועלים'[21]. יש שפירשו, שדין זה נאמר כל עוד לא הובא דשן הקטורת ל'בית הדשן', אבל משהניחו אותו שם מועלים בו.[22] ויש שאמרו, שדווקא לאחר הנחת הדשן במקומו, שם נאמר דין המשנה[23]. להלכה מובא, שאפר זה אין נהנים ממנו ולא מועלים בו, הן לפני הנחתו בבית הדשן והן לאחר הנחתו שם[24].

---

[1] תמיד ג, ו.

[2] יומא לג, א.

[3] רש"י שם.

[4] ויקרא א, טז.

[5] ראה ירושלמי יומא ב, א.

[6] רדב"ז תמידין ומוספין ג, ד.

[7] ראה משנה תמיד ג, ט. ו, א.

[8] רמב"ן מלחמת ה', יומא, דף א בדפי הרי"ף.

[9] משנה תמיד ג, א. רמב"ם תמידין ומוספין ד, ו.

[10] באשר לפתיחת שערי ההיכל יש מקום לומר שמדשן המזבח הוא הפותח, וכך נראה מדברי הרמב"ם תמידין ומוספין ו, א. אולם מן המשנה בתמיד ג, ו – ז. נראה שבנוסף למדשן המזבח ומדשן המנורה שעלו במדריגות ההיכל, עלו עוד שני כהנים: 'אחד יורד לאמת השחי, ואחד פותח כיון'.

[11] רמב"ם תמידין ומוספין ו, א. תמיד ג, ט.

[12] ראה רמב"ם הלכות תמידין ומוספים ו, ב. כן ראה שם בהלכה א, ומשמע שדישון מזבח הפנימי נעשה לאחר שחיטת התמיד. וראה הגר"א למשנה ו, א. שלפי סדר המשנה לא נראה שדישון מזבח הפנימי היה בעת שחיטת התמיד. כן ראה ראב"ד תמיד ד, א. וראה הרחבת דברים ב'יאיר נתיבות' תמיד ל, א. ד"ה 'מי מדשן'.

[13] מה שאמרו שיכבד בידיו את הפיח, הרי זה משום חיבוב המצוה ומפני שאין גבהות לפני המקום, ראה ערוך השולחן תמידין ומוספין, קה, יא.

[14] יומא יד, ב. רמב"ם שם ו, ב.

[15] תמיד ו, א.

[16] תמיד א, ד. ויומא כא, א. וראה תפארת ישראל פרק ו, א. אות ז. אולם ברמב"ם תמידין ומוספין ו, ד. נאמר: 'ואחר כך נכנס זה שזכה בדישון המנורה ומטיב שתי הנרות, ויוצא זה שהקטיר [את הקטורת] עם מדשן המנורה, ועומד על מעלות האולם הוא ואחיו הכהנים'. וראה בפירוש המשנה לרמב"ם תמיד ו, ג. שהמקטיר יוצא אחרון ואז מברכים ברכת כהנים. וצריך ליישב את דברי הרמב"ם בין הסדר המתואר בהלכה לבין מה שכתב בפירוש המשנה.

[17] כך נראה מפשט לשון המשנה תמיד ו, ה. (ז, ב) ומפירוש הרמב"ם שם. ועיין בבאורי הגר"א למשנה שם, שלדעתו הניחו את הכלים ובירכו את העם, וכן דעת המאירי שם.

[18] תמיד ג, א. וכן ברמב"ם תמידין ומספין ו, א.

[19] ראה רמב"ן מלחמות ה' יומא א, א.

[20] ראה משנה למלך תמידין ומוספין ג, יב. שכך הבין בתוספות יומא נט ב. סוף ד"ה 'והרי'. אולם המדקדק בדברי התוספות יראה, שחילקו בין 'מצות דישון' שדינה כתרומת הדשן וצריכה בגדים כדין 'הרמה', לבין הנחת הדשן אצל המזבח, שאינה צריכה בגדים, עיין שם. וראה במקדש דוד סימן כא, אות ב ד"ה 'וראיתי', המביא ראיה מדברי התוספות יומא ה, ב. שם מובא שמחוסר בגדים אינו נכנס להיכל.

[21] מעילה יא, ב.

[22] רש"י מעילה יא, ב. ד"ה 'המקדיש'.

[23] רבנו גרשום שם.

[24] רמב"ם הלכות מעילה ב, טו.