דיחוי

דיחוי: בהמה שהוקדשה לקרבן, וכן דם או אברי קרבן הראוים להעלותם למזבח - אימתי נידחים מהקרבה?

דבר הראוי למזבח ונדחה מלהעלותו כקרבן, אפילו לזמן קצר, אף על פי שחלפה לה הסיבה שבעטיה נדחה הקרבן מלהקרב, הרי שקרבן זה הוא דחוי, ונדחה עולמית מלהקרב על גבי המזבח. מצינו מקרים שונים בדיחוי בקדשים, כגון: בתערובות, בדמים, בבעלי חיים, בעבודות פסולות, בפגמים במזבח, יש מהם שנידחים ויש מהם שאינם נידחים.

תערובת אברים: אבר של קרבן בעל מום, שנתערב באברים של בהמות אחרות שהובאו כקרבן בעזרה, כגון, ראש כבש, והראשים האחרים מיועדים להקרב על גבי המזבח, אפילו נתערב הראש של בהמה בעלת מום באלף ראשים אחרים הראויים להקרבה, ייצאו הכל לבית השריפה. יתירה מזו, אפילו קרבו כולם חוץ מאבר אחד - ישרף[1].

דם קרבן שנתערב: דם המונח במזרק ומיועד לזריקה על גבי המזבח, ונפלו מים לתוך הדם שבמזרק, ראשון ראשון מן המים בטל בדם, וכל עוד יש מראה דם במזרק, ניתן להזות מהדם על המזבח. מאידך, אם היה מזרק ובו מים, ונפל מן הדם למים שבמזרק, ראשון ראשון מן הדם שנפל למים בטל במים שבמזרק, והרי דם זה נדחה מהקרבה. מעתה, אף על פי שיש מראה דם במזרק, אסור להזות מהדם למזבח[2].

דיחוי מחמת עבודה פסולה: הלכה היא, שצריך לקבל את הדם בכלי-שרת*, לפיכך, אם קיבל הכהן את הדם בכלי חול נעשתה העבודה שלא כהלכתה, ודם זה נדחה ואינו ראוי יותר לזריקה על גבי המזבח, וממילא הזבח נפסל. מאידך, אם קיבל הכהן את הדם בכלי שרת שנתקדש כראוי, ואחר כך העביר את הדם לכלי חול, אין בכך כדי לדחות את הדם, ורשאי הכהן לחזור וליתנו לכלי שרת, כך יוכל להזות ממנו על גבי המזבח[3]. באשר לדין קבלת הדם במזרק, אם קיבל הכהן את הדם במזרק שביד שמאלו, נדחה הדם ונפסל הקרבן כיון שעבודה בשמאל פוסלת. לא כן אם קיבל את הדם בימין תחילה, אם העביר את המזרק לשמאל אין זה פוסל את הדם, ויחזור ויטול בימין[4].

דיחוי מחמת פגם במזבח: מזבח שבניינו נפגם, פסול להקרבה, וכדרשת חז"ל: 'בזמן שהוא שלם ולא בזמן שהוא חסר'[5]. ממילא, אם היו קרבנות העומדים להקרב על המזבח, כגון, שנשחטו, ועדיין לא נזרק דמם על קיר המזבח, הרי הם נפסלים להקרבה, ככתוב: וזבחת עליו את עולותיך ואת שלמיך, כלומר, תזבח זבחים כל עוד המזבח עומד בתיקונו ושלימותו ולא נפגם. לשיטה זו, אפילו תיקנו את המזבח בו ביום, הקרבן נדחה ונפסל[6]. ויש מי שאומר, שאם תיקנו את המזבח באותו יום, אין הקרבן נדחה, אלא חוזר להכשרו הראשון, ולשיטה זו, אם היו הקרבנות שנדחו נאכלים לכהנים ולישראל, ניתן לאכול את הקרבנות מיד עם תיקון המזבח[7].

בעלי חיים – אינם נידחים: הלכה היא, שבהמות חיות העומדות בעזרה כדי לעלות כקרבן, ונפגם המזבח בטרם נשחטו - לא נפסלו מהקרבה. שכן, המושג 'דיחוי' נאמר רק באשר לבשר הקרבן לאחר שחיטה, שאם נדחה הבשר ונפסל מלהעלותו על גבי המזבח, שוב אינו עולה. מאידך, באשר לבעלי חיים, משיתוקן הפגם במזבח יעלו כקרבן, זאת, על פי הכלל: 'אין בעלי חיים נידחים'[8]. גוי שהפריש בהמה לקרבן פסח עד שלא נתגייר, ואחר כך נתגייר, הרי זה מקריבו לשם פסח, שאף על פי שהיה גוי בשעה שהקדיש את הקרבן לפסח, כלל הוא בהלכה, ש'אין בעלי חיים נדחין'[9]. כך גם קטן שהקדיש בהמה לקרבן פסח, עד שלא הביא שתי שערות, משהגדיל, ובא ארבעה עשר בניסן הבהמה קריבה לפסח, זאת על פי הכלל 'אין בעלי חיים נידחים'[10]. המפריש את פסחו, ומת לאחר חצות של ארבעה עשר בניסן, אף על פי שכבר הוקבע הקרבן בחצות לשם פסח, עתה שמת הבעלים, נדחית הבהמה מקרבן פסח במיתתו, מכל מקום יביאנו בנו אחריו בפעם אחרת לשם שלמים, לפי שאין בעלי חיים נדחים[11].

דחוי מעיקרו: אדם שהקדיש בהמה בטרם נבנה המזבח בירושלים, כשייבנה המזבח, ניתן להקריבה על המזבח שנבנה ככל קרבן, זאת, מכוח שני כללים: האחד, כאמור לעיל - 'בעלי חיים אינן נידחין'; השני - 'דיחוי מעיקרו אינו דיחוי'. כלומר, כדי לפסול דבר למזבח, צריך שתחילה יהיה ראוי למזבח, ונדחה מחמת פסול מסוים, ממילא שוב אינו חוזר להכשרו. אך בהמה, שהקדישוה לקרבן, אלא שלא היה המזבח בנוי, וקרבן זה 'דחוי מעיקרו' ומתחילתו, שהרי לא היה מזבח בעולם כדי להכשירו לקרבן, לפיכך אין זה בגדר 'דיחוי' שאינו חוזר להכשרו, אלא ראוי הוא מתחילתו לקרבן, על כגון זה נאמר הכלל: 'הדחוי מעיקרו אינו דיחוי'[12].

---

[1] זבחים עז, א. דעת חכמים שם. וכן כתב הרמב"ם הלכות פסולי המוקדשים ו, כא. ועיין כסף משנה הלכות ע"ז ז, י. שכתב בדעת חכמים החולקים על ר' אליעזר, שאותו אחד הנשאר, אף על פי שניתן להקריבו עתה, אסור להקריב, זאת מטעם 'דיחוי', שהרי כבר נדחה מהקרבה לזמן מה. ואולם הראב"ד שם, כתב את הסיבה בדעת חכמים לאסור, שיתכן ואותו אבר הנותר, הוא האבר הפסול של בעל המום. לעומת זאת, דעת ר' אליעזר במשנה זבחים עז, א. שאם כבר קרב אחד האברים על גבי המזבח, ניתן להקריב את כולם, מכיוון שאפשר לתלות ולומר, שאותו אבר הקרב תחילה, הוא האבר של בעל-המום שנפסל.

[2] זבחים עז, ב. עח, א. רמב"ם הלכות פסולי המוקדשים ב, כב.

[3] זבחים טו, ב. לב, א. רמב"ם הלכות פסולי המוקדשים א, כד.

[4] רמב"ם שם.

[5] זבחים ס, א.

[6] תוספות זבחים סא, ב. ד"ה 'ולאחר שיפרקו'.

[7] כך משמע בהלכה כה, שם ברמב"ם, שכתב 'עד שייבנה', ומשמע, שמשנבנה המזבח הקרבן חוזר להכשרו. וכן כתבו משנה למלך בשם התוספות, וכן מהר"י קורקוס.

[8] פסחים צח, א. וכן רמב"ם פסולי המוקדשים ג, כג. וכן שם ד, כד. ו – ו, יז. בענין שעירי יום הכיפורים שמת אחד מהם, שאף שם חל הכלל 'אין בעלי חיים נידחים' ראה יומא סד, א. ורמב"ם עבודת יום הכיפורים ה, טו.

[9] זאת, מכיון שבידו להתגייר, ממילא כבר עם הקדשת הכבש לקרבן ראוי הוא לקרבן ולפיכך אין הקרבן דחוי.

[10] רמב"ם הלכות קרבן פסח ד, ט.

[11] רמב"ם קרבן פסח ד, ה. אם היה הבן ממונה יחד עם אביו על הקרבן, ומת האב קודם חצות, יביא הבן קרבן זה בפסח שני.

[12] רמב"ם פסולי המוקדשין ג, כד.