דבש

דבש: דבר מאכל מתוק שנאסר להעלותו כקרבן על מזבח הזהב או על מזבח הקטורת.

נאמר בתורה: 'כי כל שאור[1] וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה'[2]'. מכאן למדו חז"ל, שאסור להקריב דבש, עם קרבן העולה על המזבח החיצון, ועם הקטורת העולה על מזבח הזהב שבפנים[3].

סוג הדבש האסור: הדבש שאסרה תורה כולל את כל סוגי הדבש, הן דבש הפירות והן דבש דבורים. וכתבו הראשונים, שהדבש הוא שם כולל לדבש הידוע, שהוא דבש דבורים, וכן דבש תמרים שהוא ה'דבש' הנזכר סתם בתורה, ככתוב: 'ארץ זבת חלב ודבש'. כן נאסר 'מוהל היוצא מן הפירות המתוקין'[4].

האיסור: הדבש אסור בהקרבה בכל צורה שהיא, הן בפני עצמו הן כשהוא בא בתערובת עם הקרבת הקרבן. האיסור נאמר אפילו בשיעור מועט, ככתוב: 'לא תקריבו ממנו' - אפילו כלשהו[5]. עוד אמרו חכמים: 'אין לי [לאסור דבש] אלא דברים שאין הדבש יפה להן, דברים שהדבש יפה להם מנין [שהם אסורים]? - שהפטמין [רוקחי הבשמים] אומרין: יפה הדבש לקטורת! – מנין [שהוא אסור]? – תלמוד לומר: וכל דבש'[6]. כהן שהקטיר דבש שלא לשם הקרבן אלא לשם עצים, כלומר, כדי להרבות את אש עצי המערכה – הדבר מותר[7]. באשר לשימוש בדבש לצורך לישה או טיגון שיירי המנחות* לאכילת הכהנים, הדבר מותר כשאר מיני תבלין[8].

דבש פירות – אסור למזבח

קיים איסור מן התורה להקריב דבש על גבי המזבח. איסור זה כולל דבש הבא מן הפירות המתוקים, כגון: תמרים, תאנים, ענבים ורימונים (ראה ציור).

חיוב מלקות: באשר לחיוב מלקות, הלכה היא, שכיון שהפסוק דן בשני דברים - 'שאור' ו'דבש', ככתוב: 'כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו', יש מקום לומר, שאם יקטיר הכהן את שניהם על המזבח ילקה פעמיים, האחת – על השאור, והשניה – על הדבש. כתבו הראשונים, שכיון שמדובר ב'לאו שבכללות', כלומר, לאו הכולל בתוכו איסורים אחדים, לא ילקה אלא פעם אחת. דהיינו: כהן שעלה על המזבח והקטיר שאור, לוקה אחת. אם עלה כהן אחר אחריו והקטיר דבש, ילקה אף הוא אחת. אם עלה אחריהם כהן שלישי והקטיר שאור ודבש כאחד, לא ילקה שתים אלא אחת, כיון שהכל איסור אחד[9]. לעומת זאת, יש מן הראשונים שכתב, שהמביא שאור ודבש גם יחד לוקה שתים[10].

נתן דבש בקטורת - פסלה: אמרו חכמים בתלמוד: 'אם נתן בה דבש – פסלה'[11], זאת, למרות שהדבש יפה לקטורת ומבשם אותה יותר משהיתה, כדברי חכמים: 'אילו היה נותן בה מעט דבש לא היה כל העולם כולו יכול לעמוד בריחה', עם זאת פסולה[12].

הקטרת דבש על מזבח הזהב שבהיכל: קיים הבדל בהלכה בין המקטיר דבש על מזבח העולה שבחוץ לבין מקטיר דבש על מזבח הזהב שבהיכל. כי בענין מזבח הזהב גופו קיים איסור לאו מיוחד: 'לא תעלו עליו קטרת זרה'[13]. נמצא, שהמקריב דבש על גבי המזבח החיצון עובר על לאו אחד בלבד, והוא – 'כל דבש לא תקטירו'. לא כן המקריב על המזבח הפנימי, שם ילקה שתים, האחת - על הלאו של 'כי כל דבש לא תקטירו', והשניה - על הלאו של - 'לא תעלו עליו קטרת זרה'. ומובא בהלכה, שאינו חייב אלא אם הקטיר קטורת ודבש גם יחד, שיש בשניהם לפחות כזית, כי 'אין הקטרה פחותה מכזית'[14].

מטעמי המצוה

לא המתוק עיקר אלא הטוב והמועיל

טעמים שונים נאמרו למצוה זו. יש אומרים, שכך דרכם של עובדי עבודה זרה לשים דבש בקרבנותיהם, לפיכך הרחיקה התורה את ישראל מללכת בחוקותיהם[15]. ויש שכתבו: 'שרשי מצוה זו נעלמים מאד למצוא אפילו רמז קטן מהן. ואולם מפני שכבר הודעתי בפתח דברי שכוונתי באלו הטעמים שאני כותב, להרגיל הנערים ולהטעים להם בתחילת בואם לשמוע דברי ספר, כי יש לדברי התורה טעמים ותועלות... ובענין הרחקת הדבש נאמר אל הילדים רכים כדי לייסרם, שהוא סיבה לדמיון, שימעט האדם מלרדוף אחר המאכלים המתוקים לחיכו כמנהג הזוללים והסובאים, יימשכו לעולם אחר כל מתוק. אלא יתן לבו אל המאכלים המועילים לגופו, וצריכים למחייתו, ושומרים בריאות איבריו. ולזה ראוי לכל בעל שכל לכוין במזונו ושתייתו, לא לכוונת הנאת מישוש הגרון. ולו חכמו בני אדם ישכילו זאת, כי כל עניין חוש המישוש חרפה היא להם. כל שכן שאין ראוי להם לכוין אליו וליהנות בו, רק הצריך אל הטבע בהכרח. ועוד ראיתי בפירוש הרמב"ן זכרונו לברכה... [שהקרבנות] לא יבואו מן הדברים המתוקים לגמרי כמו הדבש, רק מן המזוגים. כאשר אמרו זכרונם לברכה בבריאת עולם שיתף מידת רחמים במידת הדין ובראו'[16].

'דבש' האמור בתורה - מהו?

במכילתא דרבי שמעון בר יוחאי (שמות יג, ה) קיימת מחלוקת באשר למושג 'דבש' שבתורה. דעת ר' אליעזר היא, שהדבש הוא דבש תמרים. ואילו לדעת ר' עקיבא הכוונה היא לדבש היערות, ככתוב (שמואל א' יד, כו): "ויבא העם אל היער והנה הלך דבש".

---

[1] שאור הוא בצק המחמיץ בחימוצו את העיסה כולה. להשלמת הערך עיין ערך 'שאור'.

[2] ויקרא ב, יא.

[3] מנחות נח, א. רמב"ם הלכות איסורי מזבח ה, א. חינוך מצוה קיז.

[4] רש"י על התורה ויקרא שם. חינוך מצוה קיז.

[5] רמב"ם איסורי מזבח ה, א.

[6] ספרא ויקרא ה, ד.

[7] כדעת חכמים זבחים עו, א. רמב"ם הלכות איסורי מזבח ה, ג. מנחת חינוך קיז ד"ה ובחול.

[8] תו"כ על התורה שם. מנחות נח, א. רמב"ם שם הלכה ד.

[9] ספר המצוות לרמב"ם לא תעשה צח. וראה שם בהשגות הרמב"ן

[10] עיין בהשגות הרמב"ן שם.

[11] כריתות ו, א.

[12] ירושלמי יומא ד, ה. רמב"ם איסורי מזבח ה, ב. וראה כסף משנה שם, שהדבש שאמרו חכמים, לא נקטו אלא כדוגמה, לומר, אם הדבש משביח את הקטורת – פסלה, על אחת כמה וכמה שאם יתן בה שאור שאינו משביחה שפסלה.

[13] שמות ל, ט. ועיין ספר המצוות לרמב"ם לא תעשה פב.

[14] רמב"ם איסורי מזבח ה, ב.

[15] רמב"ם מורה נבוכים ג, מו.

[16] חינוך מצוה קיז, מדרש לקח טוב.