כיתות בבית שני

כיתות בבית שני: כיתות בעם ישראל בימי בית שני, אשר ניסו לשנות הלכות במקדש.

בדברי חז"ל נזכרים בכמה מקומות הצדוקים והבייתוסים, אשר כפרו בתורה שבעל פה ופעלו בימי בית שני. כיתות אלו ניסו למנוע את קיומן של חלק מן המצוות המתקיימות במקדש, במיוחד אלו שאינן מפורשות בפסוקי התורה; או שפסוקי התורה היו צריכים לדעתם להתפרש אחרת מכפי שפירשו החכמים.

צדוקים ובייתוסים – הגדרה הלכתית: המקור לצמיחתן של הכיתות האמורות, יסודו במאמר באבות: "אנטיגנוס איש סוכו... היה אומר: אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס, אלא הוו כעבדים המשמשין את הרב שלא על מנת לקבל פרס". וכתבו הראשונים: "אנטיגנוס איש סוכו, היו לו שני תלמידים, שם האחד צדוק ושם האחר בייתוס, וכאשר שמעוהו שאמר זה המאמר [לעבוד את ה' מאהבה בלי לצפות לשכר] יצאו מלפניו [ואמרו]: אין שכר ולא עונש [על המצוות]". לאור מסקנה זו אספו סביבם קבוצות אנשים המאמינים בתורה שבכתב, וכופרים בתורה שבעל פה. חכמים קוראים לקבוצות אלו - צדוקים וביתוסים. "ומיני אז צמחו אלה הכיתות הארורות" צמחו גם הקראים שהלכו בעקבותיהם[1]. עוד כתבו הראשונים: "המינים והצדוקים והבייתוסים לכל שינוי שיטותיהם, הרי כל מי שהתחיל אותה השיטה תחילה, ייהרג לכתחלה כדי שלא יטעה את ישראל ויקלקל את האמונה... אבל אלו אשר נולדו בדעות אלה, וחונכו על פיהן, הרי הם כאנוסים, ודינם דין 'תינוק שנשבה לבין הגוים' שכל עבירותיו שגגה כמו שבארו"[2]. יש מקומות, שבעקבות שינויים בצנזורה הנוצרית, נכתב בדברי חז"ל והרמב"ם 'צדוקים' או 'בייתוסים', בעוד במקור, הכוונה היא לנוצרים, שנקראו בפי חכמינו 'מינים'.

מגילת המקדש – מן המגילות הגנוזות

מגילת המקדש היא אחת המגילות הגנוזות שנמצאו במערות מדבר יהודה, ובה תיאור של המקדש העתיד להגלות באחרית הימים. המגילה לפרטיה מתוארת ומבוארת על ידי הארכיאולוג יגאל ידין בספרו 'מגילת המקדש'.

המאבקים בימי בית שני בין הצדוקים לפרושים: כיתות אלו כפרו בקבלה של התורה שבעל פה, ובהעדר מסורת הלכתית מדורות, קבעו עקרונות לפי פשט הפסוקים וכפי שנראה בעיניהם. כך נוצרו שינויים מרחיקי לכת בין הצדוקים לפרושים, וההנהגות שהנהיגו הרחיקו והבדילו אותם משלומי אמוני ישראל[3]. רבים מישראל נמשכו אחריהם, כך נוצר מצב, שהיו תקופות שהיה צורך לחשוש ממינויים של כהנים גדולים 'צדוקים'[4], שכן אלו קנו את המשרה באמצעות שוחד למלכות רומי. כן קרה דהמלך ואף הסנהדרין התמכרו לשיטת הצדוקים[5]. שומרי התורה, אשר לא היו חלק מכיתות אלו היו נקראים 'פרושים'[6]. מציאות זו גרמה למאבקים על קיום ההלכה במקדש ובארץ ישראל, ופעמים רבות, עמי הארץ היו משתפים פעולה עם הפרושים, במאבק כנגד כיתות אלו[7].

מצוות במקדש שכיתות הצדוקים ניסו למנוע את קיומן:

קרבן התמיד – מתרומת הציבור או משל יחיד? אחד הנושאים שהיו במוקד הויכוח, היה עניין הקרבת התמיד עם שחר ובין הערביים[8]. הצדוקים טענו שכל יחיד יכול להביא את הקרבן מעדרו, להקרבת התמיד. להוכחת דבריהם דרשו את הפסוק - "את הכבש אחד תעשה בבוקר, ואת הכבש השני תעשה בין הערביים"[9], המילה "תעשה" נאמרה בלשון יחיד, הרי שיחיד יכול להביא את קרבן התמיד של הציבור משלו[10]. חכמים השיבו להם, כי מאחר שנאמר בלשון רבים "תשמרו"[11], הרי שהקרבנות אינם באים אלא משל ציבור, מתרומת הלשכה[12]. משניצחו חכמים בויכוח, קבעו לרגל הניצחון על הצדוקים ימי שמחה, האסורים בהספד החל מראש חודש ניסן ועד שמיני בו[13].

תאריך חלותו של חג השבועות: אחת מטענות הבייתוסים היתה, שחג השבועות צריך תמיד לחול ביום ראשון[14]. טענה זו התבססה על לשון הכתוב "וספרתם לכם ממחרת השבת"[15], כלומר, ספירת העומר מתחילה למחרת השבת, וכשסופרים חמישים יום נופל יום החמישים ביום ראשון. לפי מסורת החכמים כוונת הביטוי 'שבת' שבפסוק זה, היא ליום טוב ראשון של פסח, וראיות רבות לדבר[16]. משניצחו חכמים את הבייתוסים בויכוח, קבעו חכמים כמה ימי שמחה האסורים בהספד ובתענית, מן השמיני בניסן ועד אחרי פסח[17]. במקרה שחג השבועות חל להיות בשבת, שיש קרבנות המוקרבים למחרתו ביום ראשון, לא היה הכהן הגדול לובש בגדי כהונה, כדי להדגיש שאין נוהגים כמו הבייתוסים[18].

קצירת העומר: לשיטת הבייתוסים גם קצירת העומר בפסח צריכה להיות תמיד במוצאי יום טוב ראשון שהוא גם מוצאי שבת, ולא ביום אחר בשבוע. וכדי להוציא מדעתם, הנהיגו חכמים שקציר העומר יערך בהתכנסות המונית במוצאי יום טוב, תוך הדגשה לעין כל כי זה זמן הקצירה האמור בתורה. לפיכך היה הקוצר פונה בשאלות לקהל שלוש פעמים: "בא השמש?" וענו לו: "הן!" "מגל זו?" וענו לו: "הן!" "קופה זו?" וענו לו: "הן!" וכך שלוש פעמים. התכנסות זו היתה מתקיימת אף אם הדבר היה בשבת, והיו מוסיפים שאלות: "שבת היום?" "שבת היום?"; "האקצור?" "האקצור?" זאת, כדי להדגיש, שקצירת העומר מתקיימת אפילו בשבת, ובניגוד לדברי הבייתוסים[19].

הגבה ידיך – בניסוך המים

בציור נראה כהן על המזבח, כשהוא מתכופף ומנסך את היין אל ספל הכסף (בציור מימין). לעומתו כהן אחר עומד ישר (בציור משמאל) מגביה את ידו ומנסך את המים. הדבר נעשה בעקבות אותו כהן צדוקי שניסך מים על רגליו, דבר שגרם למהומה במקדש, לפיכך הנהיגו לומר לכהן המנסך מים בחג הסוכות – 'הגבה ידך' (יומא כו, ב) כדי שהכל יראו שהוא מנסך מים אל תוך ספל הכסף.

קידוש החודש: כאמור, רצו הבייתוסים שקציר העומר יתקיים ביום ראשון, לפיכך ניסו להטעות את החכמים, על מנת שראש חודש יחול בזמן הרצוי להם, ולשם כך הם היו שוכרים עדי שקר המעידים שראו את הלבנה בתחילת החודש, כדי להטעות את החכמים בנוגע לזמן ראש החודש[20]. בעקבות זאת התקינו החכמים, שיהיו מקבלים עדות החודש, רק מהאנשים אותם החכמים מכירים[21].

קטורת של יום הכיפורים: תחום נוסף שבו ניסו הצדוקים להנהיג מנהג אחר מן המקובל במקדש, הוא, שהכהן הגדול יכנס ביום הכיפורים לקדש הקדשים כשהקטורת כבר בוערת ומעלה עשן. כך דרשו הצדוקים את הפסוק - "כי בענן אראה על הכפורת"[22], שיש לתת את הקטורת על גבי הגחלים בעוד הכהן הגדול בהיכל, וכך יכנס אל קודש הקדשים כאשר ענן העשן כבר קיים[23]. לדעת הפרושים המצוה היא להקטיר את הקטורת רק בהיות הכהן הגדול בתוך קודש הקדשים. זקני הסנהדרין היו משביעים את הכהן הגדול, בעת שבא ללמוד את חפינת הקטורת מזקני הכהונה, שלא ישנה מכל מה שמלמדים אותו[24]. החשד של הזקנים שמא הכהן הגדול הוא צדוקי גרם לכהן הגדול לבכות, ואילו הזקנים היו בוכים, על כך שנאלצו להשביע את הכהן הגדול מחשש שהוא צדוקי[25].

ניסוך המים: מצות ניסוך המים* אף היא נושא בו חתרו הצדוקים נגד המקובל במקדש, שכן, ניסוך המים אינו מפורש בתורה, ולפיכך ניסו הצדוקים לבטלה. ואכן, פעם אחת היה כהן צדוקי אשר ניסך את המים על גבי רגליו, העם, באי העזרה, הרגישו בכך ורגמו אותו באתרוגיהם[26]. בעקבו מקרה זה תיקנו חכמים, שהכהן שמנסך את המים יגביה את ידו, כך יראו הכל שהכהן מנסך את המים כהלכה לתוך ספלי הכסף שעל גבי המזבח.

ערבה: מצות ערבה* הנוהגת במקדש בכל שבעת ימי חג הסוכות, אינה מפורשת בתורה, והלכה היא, שכאשר חל היום השביעי של סוכות בשבת, היתה נטילת הערבה דוחה את השבת[27]. פעם אחת, חל היום השביעי של ערבה להיות בשבת, וכדי לקיים את המצוה כהלכתה הביאו החכמים ענפי ערבה מלפני שבת למקדש, כדי שהעם יוכל ליטלם בשבת. הבייתוסים אשר התנגדו לקיום מצות ערבה, מאחר שאינה מפורשת בתורה, לקחו את הערבות הללו וטמנו אותם מתחת לאבנים, זאת, כדי שהחכמים לא יוכלו לקחת את הערבות משם בשבת משום איסור מוקצה[28]; אולם עמי הארץ אשר ראו זאת, קינאו את כבוד המצוה, והוציאו משם את הערבות ונתנום לכהנים[29].

קציר העומר – 'בעסק גדול'

קציר העומר היה מתקיים 'בעסק גדול' וברוב עם, וכל העיירות היו מתכנסות למעמד שהתקיים במוצאי יום טוב ראשון של פסח עם רדת החשכה. הקציר התנהל גם בשבת, בניגוד לדעת הבייתוסים, שטענו כי יש לקיים אותו ביום ראשון. וכדי להוציא מליבם את שיטתם היו שואלים את הקהל: 'אקצור'? והיו אומרים - 'הן', שלש פעמים. וכן – 'שבת היום'? והיו אומרים - 'הן'. בציור נראה הכהן מחזיק מגל בידו ושואל: 'מגל זה'? והקהל עונה לו - 'הן'.

פרה אדומה: נושא שהצדוקים יצאו כנגד החכמים, זו ההלכה, שהפרה האדומה איננה נעשית על ידי מי שהוא טבול יום, עד שיעריב שמשו ויטהר לגמרי[30]. הצדוקים התבססו על הפסוק - "ואסף איש טהור"[31], ופירשו שהכוונה היא, למי שטהור לגמרי מכל הטומאות[32]. אבל לדברי החכמים, פירש המילה "טהור", עניינה, שיצא מכלל טומאה[33], אפילו חלקית, וכגון טבול יום, שטהור לאכילת מעשר ביום טבילתו, ולתרומה בלילה לאחר שהעריב שמשו[34]. לפיכך, בבוקרו של יום בו היו שורפים את הפרה האדומה, היו מטמאים בכוונה את הכהן השורף אותה עם בוקר, כדי שיטבול, ובשעת שריפת הפרה, יהיה לכהן דין 'טבול יום'*. בכך ביטלו את דעת הצדוקים שצריך אדם טהור לגמרי. מאידך כדי שלא יאמרו שחכמים מקילים יתר על המידה בענייני טהרה, החמירו חכמים, והנהיגו מעלות טהרה רבות בפרה האדומה, וכל מעשי הפרה היו נעשים בכלי אבן, שאינם מקבלים טומאה[35].

המאבק בבייתוסים - מעשה שהיה

הצדוקים והבייתוסים לא בחלו באמצעים כדי להכשיל את חכמים בקיום מצוות התורה כמאמרן. בגמרא מתואר כיצד התכוונו להטעות את חכמים בקבלת עדות קידוש החודש, וכיצד התגלתה התרמית: "מה קלקול קלקלו הבייתוסים? פעם אחת ביקשו בייתוסים להטעות את חכמים. שכרו שני בני אדם בארבע מאות זוז, אחד משלנו [מן הפרושים] ואחד משלהם. שלהם העיד עדותו ויצא. שלנו - אמרו לו: אמור כיצד ראית את הלבנה? אמר להם: עולה הייתי במעלה אדומים, וראיתיו שהוא רבוץ בין שני סלעים. ראשו דומה לעגל, אזניו דומות לגדי, קרניו דומות לצבי, וזנבו מונחת לו בין יריכותיו. והצצתי בו ונרתעתי ונפלתי לאחורי. ואם אין אתם מאמינים לי - הרי מאתיים זוז צרורין לי בסדיני. אמרו לו: מי הזקיקך לכך? אמר להם: שמעתי, שבקשו בייתוסים להטעות את חכמים. אמרתי: אלך אני ואודיע להם, שמא יבואו בני אדם שאינם מהוגנים, ויטעו את חכמים. אמרו לו: מאתיים זוז נתונים לך במתנה, והשוכרך ימתח על העמוד [וילקה]. באותה שעה התקינו, שלא יהו מקבלין אלא מן [העדים] המכירין".

מן המחקר

כיתות מדבר יהודה הניחו את היסוד הרעיוני של מקדש משמים

נושא רחב לדיון, הן הכיתות השונות שקמו לעם ישראל בימי בית שני, כגון כת האיסיים, וכיתות ים המלח ומדבר יהודה, כיתות שהתבדלו מעם ישראל ומן המקדש. ההתרחקות מן המקדש נבעה מסיבות שונות, בין השאר בגלל סכסוך עם כהני המקדש בירושלים. כיתות אלו אימצו לעצמן לוח עברי שונה מן הלוח המקובל בזמן הבית. כן אימצו לעצמן מנהגים מיוחדים בעניין צניעות, טהרה, סיגוף, מזון פשוט, תפילות מיוחדות, חיי שיתוף מלאים בלא רכוש פרטי ועוד. נושא המקדש העסיק כיתות אלה, אך העמידו אותו כנושא עתידי שאינו נוגע לחיי ההווה. בהקשר לכך, נמצאו במגילות הגנוזות תיאורים של מקדש בעל מבנה מיוחד העתיד להגלות באחרית הימים. פיסקאות שלימות בדבריהם עוסקות בתיאור מקדש שיבנה בידי שמים ולא בידי אדם. עד להופעת המקדש העתידי הקרבנות בטלים, והאדם משמש כבית מקדש מהלך בו שרויה השכינה.

להלן מובאות אחדות מכיתבי כיתות אלו: "ואקדשה את מקדשי בכבודי אשר אשכין עליו... אשר אברא אני את מקדשי, להכינו לי כל הימים, כברית אשר כרתי עם יעקב בבית אל" ('מגילת המקדש' מאת יגאל ידין עמ' 116). כך מובא ב'ספר היובלים' (א, טו - יז) ספר שנתחבר אף הוא על ידי כיתות מדבר יהודה, שם נאמר: "ואספתים מבין כל הגויים... ובניתי את מקדשי בתוכם, ושכנתי עמהם, והייתי להם לאלהים והם יהיו לי לעם באמת ובצדק". בדומה לכך ב'ספר חנוך' (ד, כט) מחיבורי אותה תקופה, שם נאמר: "וארא [חזון] עד אשר הביא אדוני הצאן, בית חדש גדול וגבוה מן הראשון, ויקימהו במקום הראשון". כתבי כיתות אלו, היו יסוד לעולם מושגים רחב שהתקבל בנצרות. כמה מהשקפות אלה, ואמונות חסרות שחר, העומדות בסתירה לתורה שניתנה מסיני, השתרבבו לעולם המושגים המקובל בין יהודים מאמינים אף בימינו.

---

[1] אבות א, ג.

[2] פירוש המשנה לרמב"ם חולין א, ב. אבות דרבי נתן פרק ה. וראה בספר הכוזרי מאמר ג אות סה.

[3] וראה בהקדמת האבן עזרא לתורה, ובתפארת ישראל למהר"ל פרק סט.

[4] כמופיע במשנה ביומא יח,ב, וכמבואר להלן.

[5] ראה בסנהדרין יט, א.

[6] ראה בקידושין סו, א.

[7] ראה בסוכה מג, ב וברש"י שם ד"ה עמי הארץ.

[8] מגילת תענית, מובא במנחות סה, א.

[9] במדבר כח, ד.

[10] רש"י במנחות שם ד"ה תעשה.

[11] במדבר כח, ב.

[12] מנחות שם וברש"י בד"ה תשמרו.

[13] כך הגרסה בגמרא במנחות דלהלן, ולזה מסכימים בתוספות שם ד"ה מריש, אם כי לדעת רש"י שם ד"ה דלא, האיסור הוא רק להתענות אבל בהספד מותרים.

[14] מגילת תענית ומנחות שם.

[15] ויקרא כג, טו.

[16] ראה בהרחבה במנחות סה, ב.

[17] משנה בחגיגה יז, א.

[18] כך היא ההבנה הפשוטה על פי הירושלמי חגיגה פ"ב ה"ד, וכפי שמביאים התוספות בחגיגה דלהלן ד"ה אין כהן. אמנם, רש"י (בד"ה אין כהן) מפרש, כי אין המדובר בבגדי כהונה, אלא בבגדים נאים לכבוד היום.

[19] משנה במנחות סה, א.

[20] ראש השנה כב, ב וכמבואר ברש"י שם ד"ה להטעות. אמנם, במקום הנוסח במשנה שבגמרא 'הבייתוסים', בנוסח המשניות שלפנינו (ראש השנה ב,א) מופיע "המינים".

[21] ראש השנה שם.

[22] ויקרא טז, ב.

[23] יומא יט, ב וברש"י שם ד"ה מבחוץ.

[24] משנה יומא יח, ב.

[25] יומא שם.

[26] סוכה מח, ב.

[27] משנה בסוכה מב, ב.

[28] רש"י במקור להלן ד"ה תחת האבנים, וראה פירוש אחר בערוך לנר שם.

[29] סוכה מג, ב.

[30] משנה פרה ג, ז.

[31] במדבר יט, ט.

[32] ר"ש פרה שם.

[33] רש"י יומא מג, ב ד"ה מכלל.

[34] רמב"ם בפירושו למשנה פרה ג, ו.

[35] יומא ב, א.