ספיקות במקדש ופתרונם

ספיקות במקדש ופתרונם: כללי הלכה ופתרונות כשמתעורר ספק בהלכה בעת בניין הבית ובעת חידוש העבודה במקדש.

בדברי חז"ל בתלמוד מצינו דיונים סביב שאלות וספקות, שהתעוררו בעת בניין המקדש. הדברים אמורים הן בימי בית ראשון, כשבאו חכמי הדור לקבוע את מקומו המדויק של המקדש בירושלים, והן בימי בית שני כשבאו חכמים לבנות את המקדש מהריסותיו ולחדש בו את העבודה. מדברי חז"ל מתברר, כי נמצאו פתרונות בשאלות סבוכות, שכן, השיקול המכריע היה, שאין לעכב את העבודה במקדש מכוח ספק, אלא חובה מוטלת על חכמי הדור למצוא פתרון לכל שאלה המתעוררת, וזאת, על פי כללי ההלכה שבידם. בערך זה יובאו דוגמאות אחדות לספקות שהתעוררו בעבר בתהליך בניין הבית, והדרך ההלכתית שנמצאה לפתרון הבעיה. מקורות אלה יש בהם כדי לתת כלים הלכתיים לכל דור, לחדש את העבודה במקדש גם מול בעיות המתעוררות במהלך ההכנות לבניין הבית.

ספקות בעת בניית המשכן: עשיית הכלים במשכן היתה דבר מורכב, במיוחד בתנאי המדבר. להבנת תהליך יצירת הכלים מובא בדברי חז"ל: "ארון של אש, ושלחן של אש, ומנורה של אש ירדו מן השמים וראה משה ועשה כמותן, שנאמר: 'וראה ועשה בתבניתם אשר אתה מראה בהר'"[1]. דעה אחרת במדרש אומרת: "גבריאל חגור כמין פסיקיא היה [כמין סינר] והראה לו למשה מעשה המנורה: שנאמר: 'וזה מעשה המנורה'"[2]. עוד מצינו במדרש, שהקב"ה: "חקקה על פס ידו, ואמר לו: 'וראה ועשה כתבניתה'"[3], וכך נעשו הכלים והמנורה למרות הקשיים. כך גם עניין הכנת הצבעים למשכן בגוון המדויק, אינו דבר מובן מאליו גם לא במהלך הדורות, ומצינו בדברי חז"ל במדרש, שבעניין הצבע יש לעשות עד היכן שהיד מגעת. זה לשון המדרש: "משל למלך שהיה לו איקונין נאה. אמר לבן ביתו: עשה לי כמותה! אמר לו: אדוני המלך איך יכול אני לעשות כמותה? אמר לו: אתה בסממניך - ואני בכבודי. כך אמר הקב"ה למשה: 'וראה ועשה!' אמר לפניו: רבון העולם! אלוה אני שאני יכול לעשות כאלו?! אמר לו: 'כתבניתם!' - בתכלת ובארגמן ותולעת שני!" ונראה מדברי הסיום – 'כתבניתם', שאין צריך לכוון דווקא אל הצבע המדויק, ודי בכך שעושים בסממנים - 'כתבניתם' שראה משה בהר, ועשייה זו נחשבת בעיני ה'מלך' כעשייה מושלמת.

ספקות בהקמת בית ראשון: בימי בית ראשון כאשר נדון מקומו המדויק של המקדש בירושלים על ידי שמואל הנביא ודוד המלך, נפל ספק באשר למקומו המדויק, ומתואר בדברי חז"ל כיצד הגיעו למסקנה באשר למקומו, והשיקולים שהביאו לכך. ומבואר בגמרא, שדוד ושמואל "ישבו בנויות ברמה... שהיו יושבין ברמה ועוסקין בנויו של עולם" - כלומר, באיתור מקום המקדש, ולא ידעו את מקומו המדויק. הביאו את ספר יהושע, ומשם למדו שמקומו גבוה בארץ ישראל ויש להקימו בנחלת בנימין. תחילה חשבו לבנותו ב'עין עיטם', מקום גבוה בראש ההר, אך למסקנה קבעו את המקדש על כתף ההר, ככתוב: "ובין כתפיו שכן". שיקול נוסף היה להם לקבוע את המקדש בסמיכות לנחלת יהודה שהסנהדרין צריכה לקום בחלקו.

מגילת בית המקדש ניתנה להידרש: מבואר במדרש, שדוד ושלמה החזיקו בידם את 'מגילת בית המקדש' שמסר הקדוש ברוך הוא למשה, שם הובאו תוכניות המקדש והכלים, ואמרו חז"ל שמגילה זו "ניתנה להידרש"[4]. 'להידרש' עניינו, באמצעות המידות שהתורה נדרשת בהן, כך גם מגילה זו ניתנת להידרש. נמצא, שבמידה שנפלו ספקות במהלך בניין המקדש היה בידי בוני המקדש מקור, לדרוש ולפסוק הלכה על פיו, וניתן ללמוד דבר מתוך דבר, ולהסיק מסקנות והלכות שאינם כתובים במפורש[5].

פתרון ספקות בעת הקמת המקדש בימי דוד ושלמה

בציור נראים שמואל ודוד יושבים ב'נויות ברמה', בעת שביררו את הספקות השונים הכרוכים בקביעת מקום המקדש. השאלות שעמדו בפניהם היו, האם לבנות המקדש בראש הר המוריה או על כתף ההר. כמו כן, האם המקדש יקום בנחלת שבט בנימין או בנחלת שבט יהודה. ספקות אלו ואחרים נפתרו באמצעות דרשת הפסוקים, וכן מכוח סברות שונות אשר הביאו לכלל החלטה על המקום המדויק.

ספק בעניין מקום ה'אמה טרקסין' בבית שני: בבית ראשון, היה כותל בעובי אמה שהבדיל בין הקודש וקדש הקדשים, כותל זה נקרא 'אמה טרקסין'[6]. בכותל היה פתח, וממנו נכנסו מן הקודש לקדש הקדשים, כשעל הפתח פרוסה פרוכת[7]. מאוחר יותר, כשבאו עולי בבל לבנות את הבית השני, התעורר אצלם ספק באשר למקום האמה טרקסין: האם עובי הכותל נכלל ברוחבו של קדש הקדשים שהוא עשרים אמה, או שנכלל בקודש שהוא ארבעים אמה?

ספק שנפל בעניין מקום כותל 'אמה טרקסין' בימי בית שני: בימי בית שני, נפלו ספקות באיתור מקומות שונים במקדש ומצאו דרך לפותרם. מתואר בגמרא, שכאשר באו לבנות את הבית השני מהריסותיו, והתלבטו באשר למקומו המדויק, חפרו את היסודות ובכך ניכרה צורת הבית ומידותיו כפי שהיו בימי שלמה[8]. כן מובא בגמרא, שהביאו מומחים לריח, ואלו הריחו את שרידי ריח הקטורת בפינות ההיכל[9], וכך נקבע מקומו. כך גם באשר למקום המזבח הבחינו המומחים במקום על ידי שהריחו ריח אברים. כן נעזרו בעדויות של חכמי ישראל אשר העידו על מקום המזבח כפי שראוהו במקומו לפני החורבן[10]. עוד מובא בגמרא, שבימי בית שני נפל ספק בעניין מקומו המדויק של כותל 'אמה טרקסין'. שכן, כשבנו את הבית הראשון בימי שלמה, בנו כותל המבדיל בין הקודש לבין קדש הקדשים* בעובי אמה הנקרא 'דביר'*[11], בכותל זה נקבע פתח לקדש הקדשים ועליו היתה פרוסה פרוכת אחת כבמשכן[12]. ומבואר בגמרא, שכאשר באו לבנות את הבית השני מהריסותיו, עלה הספק אצל בוני הבית, בשאלה, האם עובי הכותל נכלל במידת קדש הקדשים שרוחבו עשרים אמה, או שנכלל במידת ההיכל שאורכו ארבעים אמה, וחששו חכמים, שמא יכנסו הכהנים בעבודתם לתחום קדש הקדשים[13]. לפיכך, עשו את קדש הקדשים ברוחב עשרים אמה שלימות, כמו כן, עשו את ההיכל ארבעים אמה שלימות, ומספק הוסיפו אמה יתירה למידת האורך של הבניין. במקום כותל פרסו שתי פרוכות וביניהן אמה, זאת, בגובה ארבעים אמה, אחת מצד קדש הקדשים, ואחת מצד הקודש, כדי 'לקלוט' את קדושת הכותל[14]. יש שנתנו פירושים אחרים לספק שנפל בימי בית שני, כמו כן הציעו פתרונות אחרים לבעיה[15]. דרכה של הגמרא במקרים אלו, לשאול: "הכתיב: 'הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל!"[16] ואין לשנות דבר במקדש אלא אם כן נמצאת ראיה בכתובים. במקרה שלפנינו שאלה זו לא עלתה, למרות השינוי המהותי במקדש, דהיינו, תוספת אמה באורך הבניין, שכן, ההחלטה מסורה לחכמי הדור לפתור את הספק על פי הכללים שבידם. מעיון בדברי חז"ל בתלמוד, נראה שאכן יש כללים בהלכה, שעל פיהם יש לפעול בעת בניין הבית, וכדלהלן.

כשנופל ספק בעניין הדיוק - יש לקיים את המצוה גם אם אין המידה מדויקת: שאלת הדיוק במקדש נדונה בגמרא, השואלת, האם 'אפשר לצמצם'? כלומר, האם אדם יכול לדייק במעשה ידיו דיוק מוחלט? ומביאה הגמרא ראיה ממידת הכלים, וממידת מזבח, משם מוכח, שלא ניתן לדייק במידות. מסקנת הגמרא היא, שלכתחילה יש לדייק בכל פרט במקדש, אך אם לא ניתן לדייק, אין זה מעכב את קיום המצוה, שכך היא גזירת הכתוב במהלך בניית המשכן, שנאמר בו פעמים רבות: "ועשית!" – "ועשית קרשים", "ועשית מנורה", "ועשית שלחן", "ועשית מזבח", מלשון זו למדו חכמים, שכך רצון ה', שעיקר הדבר הוא – התוצאה: שהמשכן והכלים ייעשו! ומוסיפה הגמרא, שיש להתאמץ להוציא דבר מדויק אך גם אם לא עלה הדבר בידי האומנים אמרה תורה: "ועשית!" היינו: בכל דרך שתוכל להוציא את הדבר לפועל ולמעשה – אפילו אינו מדויק - כך נוח לפני ה'. לאור האמור מסקנת הפרשנים היא, שפעמים אירע במשכן שלא 'צמצמו' ולא דייקו במידות הכלים, ובכל זאת הכלים כשרים[17]. מצינו כעין זה בדיני עגלה ערופה, שכך היא ההלכה, שאפילו מדדו מן החלל לשתי ערים סמוכות, ונמצא ההרוג מכוון בדיוק בין שתיהן, אין מביאים שתי עגלות לכפרה על שתי הערים, אלא עגלה אחת בלבד, שכן, הלכה היא, ש"אי אפשר לצמצם [ולדייק] ואפילו בידי אדם"[18]. כלומר, ברור, שההרוג קרוב לאחת הערים, מעתה, שנמצא מכוון באמצע, סימן שהמדידה אינה מדויקת, שכן, כאמור, אי אפשר לבן אנוש לדייק במדידה.

'הכל בכתב מיד ה' - עלי השכיל': מדברי הראשונים[19] נראה, שאחד הכללים שהנחו את בוני המקדש במקרה של ספק, היה הפסוק שאמר דוד לשלמה המלך, כשציוה אותו לבנות את המקדש. שכן, כשמסר לשלמה את 'מגילת בית המקדש*, אמר לו: "הכל בכתב מיד ה' - עלי השכיל"[20]. פירוש הדברים: הנני מוסר בידך את מידות המקדש ואת תוכניתו במגילה מיוחדת – "הכל בכתב מיד ה'", לפיכך יש להקפיד ולדייק במידות על פי הכתוב במגילה. וממשיך דוד: "עלי השכיל", כלומר, דע! כי ה' נתן בי שכל להבין ולהסביר לך את תוכן המגילה – "את כל מלאכת תבנית". כן ישכיל ה' אותך, ועשה כמיטב יכולתך. כעניין זה פירשו הפרשנים: "רחמנא אמר: עביד [מנורה ושולחן]! כי היכי דיכלת – כמו שאתה יכול לכוון, ואף על גב דלא הווי צמצום גמור [אף על פי שאין מידת השלחן מדויקת לגמרי]. דלא יהב מידה [בתורה] אלא בציווי בעלמא"[21]. כלומר, המידות שבתורה בעניין הכלים, כגון אמה או זרת, ניתנו להערכת האומנים, וכל אשר תצליח להוציא מתחת ידך - כך נוח בעיני הקב"ה. אכן, כתבו האחרונים, שממידות כלי המקדש, המזבח וההיכל, יש ללמוד לשאר המצוות שקיימת בהן חובה לדייק, כגון תפילין, שלכתחילה יש 'לצמצם' "שיהיו מרובעות, ותפירתן בריבוע, ואלכסונן בריבוע", עם זאת, הביצוע המעשי נעשה עד היכן שיד האדם מגעת[22].

מנורת החשמונאים העשויה שפודים של ברזל – פתרון הספקות: אחת הדוגמאות לשימוש במידות שהתורה נדרשת בהן לעשיית כלי מקדש בשעת הדחק, אלו דברי חז"ל בתלמוד, שם מתואר שמלכי בית חשמונאי עשו מנורה משפודים של ברזל. מנורה זו נעשתה, כדי לקיים את מצות הדלקת הנרות במקדש מיד עם שחרור המקום מידי היוונים. ומובא בגמרא: "מנורה היתה באה מן העשת מן הזהב". זאת, לכתחילה, אך במקרה שמנורת הזהב נשברה או נשדדה – כפי שאירע בימי החשמונאים, אזי יש פתרון לעשותה מכל מתכת, על פי מידת 'כלל ופרט וכלל'. זה לשון הגמרא: "רבי דריש כלל ופרט [וכלל]: 'ועשית מנורת'[23] – כלל. 'זהב טהור' – פרט. 'מקשה תיעשה המנורה' - חזר וכלל; 'כלל ופרט וכלל' - אי אתה דן אלא כעין הפרט: מה הפרט מפורש של מתכת - אף כל של מתכת... [לפיכך] אין לו זהב - מביא אף של כסף, של נחשת, של ברזל, ושל בדיל, ושל עופרת"[24], וכך עשו החשמונאים.

גניזת אבני המזבח בימי החשמונאים: ספק נוסף התעורר אצל החשמונאים בתקופת בית שני, בעניין כשרותן של אבני המזבח לאחר שחרור מקום המקדש. מול המזבח המשוקץ בידי היוונים התלבטו החשמונאים, שכן, הבינו שהמזבח שהקריבו עליו היוונים מוגדר כשרץ, כדברי המשנה בעניין כותל משותף לבית עבודה זרה, שהלכה היא, ש"אבניו עציו ועפרו מטמאין כשרץ, שנאמר בעניין זה: "שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו כי חרם הוא"[25]. כמו כן נאמר בכגון זה: "ובאו בה פריצים וחללוה"[26]. הספק שהתלבטו בו היה: מחד גיסא אפשר לשבור את האבנים ולשלב אותן מחדש במזבח, אולם אם יעשו כן - אין אלו "אבנים שלמות" כנדרש בתורה[27]. מאידך קיימת אפשרות לנסר את האבנים ולקבוע אותן מחדש במזבח, אולם בכך ייפסלו האבנים מכוח הפסוק – "לא תניף עליהם ברזל". ונפלה ההחלטה לגנוז אותן, שכן, כאמור, מזבח כזה מוגדר כשקץ וכדבר מאוס. כך מתוארת העובדה ב'מגילת תענית': "כשתקפה יד בית חשמונאי... מצאו שם [במבנה המזבח] אבנים טובות [ושלמות] ונמנו עליהן וגנזו אותן, והן מונחות עד היום הזה, עד שיבוא אליהו ויעיד עליהן אם טמאות הן [ומשוקצות] אם טהורות"[28]. בעניין גניזת האבנים מובא במשנה, שבלשכה "מזרחית צפונית - בה גנזו בית חשמונאי את אבני המזבח ששקצו אנשי יון"[29]. מן האמור יש ללמוד, שכאשר נופל ספק אודות חפץ במקדש שמא השתמשו בו עובדי עבודה זרה, מן הראוי שלא להשתמש בו למרות קדושתו, ועדיף לגנוז אותו ולעשות כלי חדש.

בניין המזבח מול ספקות בהלכה

בניין המזבח עורר בכל הדורות שאלות רבות, כגון באשר למקומו המדויק, כמו כן באשר למידותיו, והיו דורות בהם הרחיבו את מידות המזבח משיקולים שונים. כך גם בימי החשמונאים נפלו ספקות מה לעשות באבני המזבח ששיקצו מלכי יוון. בכל המקרים התקבלו החלטות לקיום המצוה ולהקמת מזבח, זאת, למרות הספקות, ובלבד שהעבודה במקדש תתחדש.

פתרון ספקות באמצעות מסורת: ספיקות שונים במקדש ניתן לפתור באמצעות מסורת מדורות. כגון, באשר לזיהוי מקום המקדש, כמו כן לזיהוי סממני הקטורת ועוד. מצינו בתלמוד שמשפחת בית אבטינס העבירה במסורת את זיהוי סממני הקטורת, וכלשון חז"ל: "אמר רבי יוחנן בן נורי: פעם אחת מצאתי זקן אחד ומגילת סממנין בידו [שם נרשמו אחד עשר סממני הקטורת וסימניהם]. אמרתי לו: מאין אתה? אמר לי: מבית אבטינס אני. ומה בידך? אמר לי: מגילת סממנין. - הראהו לי! - אמר לי: כל זמן שבית אבא היו קיימין - לא היו מוסרין אותו לכל אדם, ועכשיו - הרי הוא לך והזהר בה"[30]. אכן מצינו מסורת בראשונים בעניין סממני הקטורת, וכתבו, שהזיהוי של חלק מהם "מפורסם" וידוע[31], דהיינו: "'נטף' האמור בתורה הוא עצי הקטף שיוצא מהן הצרי. וה'שחלת' היא הצפורן שנותנין אותה בני האדם במוגמרות. וה'חלבנה'... הוא שרף אילנות בערי יון. וזהו שמות הסמנים בלשון ערבי: עוד בלסאן, ואצפאר טיב, ומיעה, ולכאן, ומוסקי, וקציעה, וסנבלי אלנטורין, וזעפרן, וקושט, ועוד הירדי, וקסבר סליכה, וענבר"[32]. עוד מוצאים בדברי חז"ל מסורת אודות זיהוי ערים מוקפות חומה בארץ ישראל, ואמרו: "כל שתעלה לך מסורת בידך מאבותיך [אודות עיר בארץ ישראל] שמוקפת חומה מימות יהושע בן נון - כל מצות הללו נוהגות בה"[33], הווה אומר למסורת יש משמעות מעשית לעניין קיום המצוות, לאור האמור ניתן לזהות את מקום קודש הקדשים ומקום המזבח[34].

פתרון ספקות מכוח חזקה: כלל גדול בתלמוד: "העמד דבר על חזקתו"[35], כלומר, כל זמן שלא נודע לנו שנתהווה שינוי בדבר מכפי שהיה, אנו מניחים שלא נשתנה. חזקה זו נאמרה לגבי ספקות שונים במקדש, כגון כהן; האם אנו מחזיקים אותו כמיוחס? וכתבו הפרשנים הראשונים, שכל 'כהן כשר' - הוא 'מיוחס'[36]. המקור לכך אלו דברי הגמרא: "גדולה חזקה!"[37], ופירשו הראשונים "שאין בית דין יכולין להוציא דבר מחזקתו [אלא בעדים]"[38]. כך גם 'כהן מוחזק' העובד על המזבח - אין בית דין רשאי להוציאו מחזקתו, אלא אם יצא עליו ערעור בעדים. אף זאת על פי ההלכה, המדברת על כוחה של החזקה, דהיינו: "מלקין על החזקות, סוקלין ושורפין על החזקות"[39]. פתרון נוסף באמצעות 'חזקה' מצינו, באשר לכשרותה של בהמת נכרי לקרבן, זאת, כשיש חשש שמא נרבעה ונפסלה למזבח. למרות זאת קבעו הראשונים להלכה, שיש להעמיד את הבהמה בחזקת כשרות, וכתבו: "לוקחין כל הקרבנות מן העכו"ם, ואין חוששין להם, לא משום רובע ונרבע ולא משום מוקצה ונעבד, עד שיוודע בוודאי שזה נפסל"[40]. 'חזקה' זו נלמדת מפסוק מפורש, כאמור בשלל הבהמות שהביאו ישראל ממלחמת עמלק: "הרי הוא אומר: 'מעמלקי הביאום, אשר חמל העם על מיטב הצאן והבקר למען זבוח לה' אלהיך'"[41], כלומר, עד שלא הובאה ראיה ודאית הפוסלת את הבהמה הרי היא כשרה.

תקנות חז"ל בעת הרגל: אין לחשוש לספק טומאה: אחת הבעיות הקשות בירושלים בעת העלייה לרגל היתה, כיצד ניתן להסתדר ברגל בירושלים כשידוע שרבים מעמי הארץ אינם בקיאים בענייני טומאה וטהרה, ואינם מקפידים לקיים הלכות אלו במהלך השנה. מציאות זו היתה יכולה לגרום לפירוד ברגל בין קרובי משפחה וחברים מחשש טומאה. כן יכול היה להיווצר מצב שאנשים יראי ה' יימנעו מלעלות לרגל, מחשש שמא מישהו יטמא את קרבנם בעת אכילתו וכד'. מול ספקות אלו ודומיהם, אשר יכלו לשבש את העלייה לרגל, תיקנו חכמים תקנות מיוחדות בירושלים, להסיר חשש טומאה, וקבעו, שכל עולי הרגל הבאים העירה, וכן הכלים והמאכלים שלהם כולם טהורים. על כך אמרו חז"ל: "'ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו' - עיר שעושה כל ישראל חברים"[42]. כלומר: טומאת עמי הארץ ברגל כטהורה היא חשובה. וכתבו הראשונים - "שכל ישראל חברים הן ברגלים, וכליהם כולם ואוכליהם ומשקיהן טהורים ברגל, מפני שהכל מטהרין עצמן ועולים לרגל", והם נאמנים כל ימות הרגל על בשר הקרבנות, ועל התרומה. למרות תקנה זו קבעו חכמים כי "משעבר הרגל - חוזרין לטומאתן"[43]. המקור לכך הוא בדרשת חז"ל: "הכתוב עשאם כולם 'חברים' הנאמנים על הטהרות[44], שנאמר: 'ויאסף כל איש ישראל אל העיר כאיש אחד חברים'"[45], שבזמן שישראל נאספים למקום אחד – לעיר ירושלים - נקראים 'חברים'[46]. כן אמרו, שאף החנויות לממכר לחם ויין בירושלים הרי הן בחזקת טהרה ברגל, ואילו בתום הרגל הרי הן בחזקת טומאה[47]. ניתן להאריך ולהרחיב בדוגמאות וכללים בהכרעה ופתרון הספקות במקדש, ודי בדוגמאות אלו להראות כי העיקר הוא קיום המצוה, ואילו הספקנות המוגזמת - אין זו דרכה של תורה. וכבר גינו חכמים מידה מוגזמת של ספקנות באומרם: "ענוותנותו [התלבטותו וספקנותו] של רבי זכריה בן אבקולס, החריבה את ביתנו, ושרפה את היכלנו, והגליתנו מארצנו"[48].

חנות יין המוכרת ברגל – האם הכדים והחביות טהורים?

בציור נראים מוכר ולקוחות בחנות לממכר יין בירושלים בעת העלייה לרגל, ומתעורר ספק שמא נטמאו כדי היין על ידי עמי הארץ. נקבעה הלכה על ידי חכמים שכולם 'חברים' ברגל, לפיכך, היין שעל השולחן, וכן חבית היין שעל הרצפה - הכל טהור בחג. מאידך גיסא למחרת החג הכלים וכל אשר בהם טמאים, כי נגעו בהם עמי הארץ במהלך החג.

מעולם ההלכה

זיהוי מקום המזבח

שאלה: ידועים דברי הרמב"ם (בית הבחירה ב, א) שם כתב, שיש לבנות את המזבח במקומו המדויק, ובלשונו: "המזבח מקומו מכוון ביותר, ואין משנין אותו ממקומו לעולם... ובמקדש נעקד יצחק אבינו... בארץ המוריה... ושלמה בנה את בית ה' בירושלים בהר המוריה. ומסורת ביד הכל, שהמקום שבנה בו דוד ושלמה המזבח בגורן ארונה - הוא המקום שבנה בו אברהם המזבח ועקד עליו יצחק". לאור האמור, שאלה היא כיצד ניתן לחדש את העבודה במקדש, שהרי מקומו המדויק של המקדש מוטל בספק.

תשובה: שאלה זו היא דוגמא לשימוש בכמה מכללי ההלכה לפתרון שאלות במקדש. כפתרון לבעיה, תחילה יש ללמוד מעולי בבל בראשית ימי הבית שני, שכמתואר לעיל, עמדו וחפרו את מקום המקדש, ולאור הממצאים שמצאו ביסודות הבית בנו את המזבח. כן השתמשו במומחים שונים, כגון, בעלי חוש ריח מיוחד, או בעדויות שונות. לא היה דבר שמנע בעדם מלחדש את העבודה, למרות שאין וודאות מוחלטת באמצעים שנקטו. לפיכך, בדורות האחרונים, כשהתפתחו אמצעים משוכללים לבירור אתרים עתיקים, ויש באמצעים מדעיים אלה רמת וודאות גבוהה מן האמצעים שהיו בעבר, בוודאי שבירור זה תופס מבחינת ההלכה.

בשאלת מקום המזבח, יש לברר את עצם הקביעה שמקומו של המזבח מדויק לנקודה אחת ויחידה במקדש, שלא ניתן לשנותה, שכן, מדברי חז"ל והרמב"ם נראה שיש שטח נרחב בהר הבית להקמת המזבח[49]. כך גם באשר למסורת הדורות אודות מקום המזבח וקודש הקדשים קיימת מסורת מסודרת, ולפי הרמב"ם דלעיל, כשיש "מסורת ביד הכל" יש ללכת אחר המסורת המקובלת. כך הם גם דברי חז"ל: "כל שתעלה לך מסורת בידך מאבותיך [אודות עיר בארץ ישראל] שמוקפת חומה מימות יהושע בן נון - כל מצות הללו נוהגות בה"[50]. לאור האמור, משעה שיש מסורת אודות מקום קודש הקדשים, נמצא, שניתן למדוד ממנו את מקום המזבח, על פי המידות שמסרו חכמים במסכת מידות, שם נאמר, שבין האולם למקום המזבח יש עשרים ושתים אמה[51]. כן פועל בעניין זה כלל נוסף, כדלעיל: "העמד דבר על חזקתו", שכך מוחזק מקום המקדש בעם ישראל מדורות. על כך יש להוסיף את הכלל שקבעו חז"ל, ש"אי אפשר לצמצם", ואחרי שנעשו המדידות המתבקשות חובה להתחיל את העבודה, כי "רחמנא אמר עביד!" וכך "ניחא ליה" - גם אם אין המידה מדויקת. כלל אחר קבעו חכמים בענייני ספק: "שני חכמים, או שני בתי דינין שנחלקו שלא בזמן הסנהדרין, או עד שלא היה הדבר ברור להן... אם אינך יודע להיכן הדין נוטה, בשל תורה - הלך אחר המחמיר [ותקיים את המצוה כדעת המחמיר] בשל סופרים - הלך אחר המיקל [ופטור אתה מלקיים]"[52]. כלל זה נאמר באשר לקיום מצוה אחת בתורה, וכגון, אדם המסתפק בשאלה; האם הבגד שהוא לובש חייב בציצית, ובא לפני חכמים ונפלה מחלוקת ביניהם, יש מהם מי שפטר את הבגד מציצית, ולעומתו היו חכמים שחייבו את הבגד בציצית. ההלכה במקרה זה היא: "בשל תורה - הלך אחר המחמיר", ויטיל ציצית בבגדו. יתר על כן כשעוסקים בשאלת הקמת המזבח, אם נפל ספק בין חכמים בשאלה זו, ויש מי שסבור שנמצאו סימנים מספיקים ומסתברים להקמת המזבח במקומו, ולעומתם יש מי שמסתפק בדבר, ולדעתו אין להקים מזבח עד שיימצאו ראיות נוספות. במקרה זה אין מדובר בביטול מצוה אחת לאדם יחיד, אלא בביטול מאתיים המצוות המתקיימות במקדש. כמו כן, מניעת בניין המזבח מעכבת את כלל ישראל מקיום מצות קרבן פסח ושאר המצוות שבמקדש, נמצא, שהמטיל ספק באשר למקום המזבח, מקל בקיום המצוות שבמקדש לאלפים ולרבבות. נמצא, שבכגון זה וודאי שקיים הכלל: "בשל תורה - הלך אחר המחמיר", ויש להכריע כדעת אותם חכמים הסבורים שמקום המזבח התברר בסבירות רבה על פי המסורות והממצאים בשטח, ויש להקים את המזבח ולחדש את העבודה כדעת המחמירים.

---

[1] מנחות כט, א.

[2] ילקוט שמעוני תורה רמז שסט.

[3] מדרש ילמדנו, ילקוט תלמוד תורה - פרשת בהעלתך.

[4] מדרש שמואל פרק טו. ירושלמי מגילה א, א; עיין שם, שביטוי זה נאמר גם לעניין מגילת אסתר שלשון המגילה ניתנה להידרש.

[5] קרבן העדה מגילה א, א.

[6] ראה מלכים א' ו, יט - כ. וברש"י שם.

[7] פירוש המשנה לרמב"ם מדות ד, ז.

[8] זבחים סב, א; וראה שם ברש"י, שכתב: "'שניכרים צורתו' - יסודות החומות".

[9] ראה שבת פה, א; שהיו מומחים לריח ולטעם: "'חורי' - שמריחים את הארץ, 'וחוי'... שהיו טועמין את הארץ".

[10] עיין בזבחים סב, א; שם.

[11] ראה מלכים א' ו, יט - כ. וברש"י שם.

[12] פירוש המשנה לרמב"ם מדות ד, ז.

[13] יומא נא, ב. ותוספות ישנים ד"ה 'מספיקא'. רמב"ם בית הבחירה ד, ב.

[14] רמב"ם פירוש המשנה למדות ד, ז. רמב"ם הלכות בית הבחירה ד, ב. רש"י יומא נא, ב.

[15] ראה יומא נא, ב, ברש"י ובתוספות.

[16] זבחים סב,ב; שם לג,א; סוכה נא,ב, עירובין קד,א.

[17] וכלשון הגמרא בבכורות יז, ב: 'דרחמנא אמר: עביד! ובכל היכי דמצית למיעבד ניחא ליה'. וראה שם ברש"י.

[18] רמב"ם הלכות רוצח ושמירת הנפש ט, ח.

[19] רבנו גרשום בכורות יז.

[20] דברי הימים א כח, יא.

[21] רבנו גרשום בכורות יז, בסוגיא.

[22] ראה ערוך השולחן אורח חיים לב, עה; עיין ערך 'דיוק במידות'.

[23] שמות כה, לא.

[24] מנחות כח, ב.

[25] משנה עבודה זרה ג, ו; דברים ז, כו.

[26] יחזקאל ז, כב.

[27] עבודה זרה נב, ב.

[28] ראה תיאור דומה בספר חשמונאים א' (ד,מג-מז).

[29] מידות א, ו.

[30] יומא לח, א.

[31] פירוש המשנה לרמב"ם כריתות א, א.

[32] רמב"ם כלי המקדש ב, ד; הרמב"ם למד את הזיהי של חלק מן הסממנים מתרגום רבנו סעדיה גאון.

[33] ערכין לב, ב; וברש"י שם. וראה ערך 'תולדות המקדש'.

[34] עיין ערך 'תולדות המקדש'.

[35] נדה ב, א; חולין י, ב.

[36] ראה רש"י כתובות יב, ב; על המשנה האומרת: "ראוה מדברת עם אחד בשוק... מה טיבו של זה? [והשיבה]: איש פלוני וכהן הוא!... נאמנת!" מפרש רש"י: "'וכהן הוא' – כלומר: מיוחס הוא!" וכן רש"י קידושין עד, א.

[37] כתובות כד, ב.

[38] רש"י שם.

[39] קידושין פ, א. עיין ערך 'כהן מוחזק', ו'כהן מיוחס'.

[40] רמב"ם איסורי מזבח ג, טו.

[41] רמב"ם איסורי מזבח ג, טו.

[42] ירושלמי חגיגה ג, ו.

[43] רמב"ם מטמאי משכב ומושב יא, ט.

[44] חגיגה כו, א.

[45] שופטים כ, יא.

[46] רש"י חגיגה שם.

[47] עיין ערך 'טהרת עולי רגלים'.

[48] גיטין נו, א. ועיין שו"ת אגרות משה יורה דעה חלק א סימן קא; שכתב: "אף אם הכרעתו לפעמים נגד איזה גאונים מרבותינו האחרונים - מה בכך, הא ודאי שרשאין אף אנו לחלוק על האחרונים וגם לפעמים על איזה ראשונים כשיש ראיות נכונות, והעיקר גם בטעמים נכונים. ועל כיוצא בזה אמרו: 'אין לדיין אלא מה שעיניו רואות' כמפורש בבבא בתרא קל"א עיי"ש ברשב"ם... ואסור לנו להיות מהענוים ולעגן בת ישראל או לגרום להכשיל באיסורין... ועיין בגיטין נ"ו: 'ענותנותו של ר' זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו', שקשה, למה אמר 'ענותנותו' מה שייך זה לענוה!... ומוכרחין אנו להורות גם למעשה, כשנראה לנו בראיות ובהבנה ישרה".

[49] ראה ערך 'מקום המזבח'.

[50] ערכין לב, ב; וברש"י שם. וראה ערך 'תולדות המקדש'.

[51] מידות ה, א.

[52] רמב"ם ממרים א, ה.