מור

מור: אחד מן הסממנים שעושים מהם את שמן המשחה, כמו כן נמנה על סממני הקטורת.

שמן המשחה* האמור בתורה מורכב ממיני בשמים, וביניהם המור, ככתוב: "ואתה קח לך בשמים ראש - מר דרור חמש מאות"[1]. כן מוזכר המור בברייתא בגמרא כאחד מסממני הקטורת*: "מור וקציעה שיבולת נרד וכרכום"[2].

המור בדברי חז"ל: מן הכתובים עולה, ש'שמן המור' נחשב כבושם יקר שהיו מתבשמות בו הנשים, כמבואר במגילת אסתר: "ששה חודשים בשמן המור"[3]. מור זה נלקח משרף עץ ידוע בתקופת חז"ל. הגמרא שואלת - מהו 'שמן המור'? ומשיבה - "סטכת", ויש אומרים: "שמן זית שלא הביא שליש"[4]. ופירשו הראשונים את המושג 'סטכת' - "והוא בלשון ארמית 'שומנא דמורא', ובלשון ישמעאל 'לבן אל נאמן'... והוא הנקרא עוד בלשון ארמית 'מירא', והוא תרגום - 'מר דרור'"[5] לשיטה האומרת שהמור הופק מצמח, יש אומרים, שהמור מופק מאילן, או מין עשב ונקרא שמו 'אנמרנין'[6].

המוסק – אחד מסממני הקטורת

המוסק הוא בעל חי ממשפחת הצבאים, המפריש ליחה בעלת ריח טוב, ומכונסת בכיס מיוחד בגופו. מקום גידולו בהודו, בסיביר וארצות אחרות. לדעת רבים מן הראשונים חומר זה שימש כאחד מסממני הקטורת.

זיהוי ה'מור' בראשונים: רבים מהראשונים מזהים את המור כבושם המופק מדם חיה ושמה 'מוסק', חיה זו דומה לצבי ומקום הגידול שלה בהודו[7]. כך למעשה נראה מדברי הגמרא, האומרת: "כל המוגמרות מברכין עליהן בורא עצי בשמים, חוץ מ'מושק' שמין חיה הוא, שמברכין עליו 'בורא מיני בשמים'"[8]. וכתבו הראשונים בהסברת סממן זה: "ה'מור', הוא הדם הצרור בחיה שבהודו, הידוע לכל, שמתבשמין בה בני אדם בכל מקום"[9]. יש מי שתמה על כך, באומרו: "אין דעתי מקבלת שיכנסו במעשה הקודש דם שום חיה בעולם, כל שכן דם חיה טמאה. אבל ה'מור' הוא האמור בשיר השירים [והוא מן הצומח]: 'אריתי מורי עם בשמי', והוא ממין עשב או ממין אילן וריחו נודף"[10]. הראשונים דחו את דבריו, שכן, אין מדובר בחיה טמאה אלא בחיה טהורה ממין הצבאים. כמו כן אין מדובר בדם החיה, אלא בחומר ריחני הנצרר בכיס מיוחד מחוץ לגוף ה'מוסק'[11]. עוד כתבו האחרונים, שידוע על חומר ריחני המופק מבעל חי בשם 'זבידא' החי באפריקה, המפריש ליחה ריחנית לתוך כיס מיוחד, והראשונים מזכירים אותו, כחומר שממנו הביאו לצורך הקטרת הקטורת[12].

מעולם האגדה

אברהם אבינו – 'ראש לכל הבשמים' – נמשך אל מקור הקדושה – 'אל הר המור'

חכמינו זה המשילו את אברהם אבינו לצדיק המעלה ניחוח טוב בעולם במעשיו הטובים, ומשום כך שם אברהם את דרכו אל הר המור – הר המוריה – שהוא מקום הקטרת הקטורת העולה לפני ה' במקדש. ראה שיר השירים רבה (פרשה ג): "'מקוטרת מור ולבונה' - זה אבינו אברהם: מה המור הזה ראש לכל הבשמים, אף אברהם אבינו היה ראש לכל הצדיקים... מה המור הזה אינו מעלה ריחו אלא באור - כך לא הודיע אברהם את מעשיו הטובים [ומסירות נפשו על קידוש השם] אלא בכבשן האש". בבראשית רבה (פרשה נה) מוסברת מטרת ההליכה: "'ולך לך אל ארץ המוריה'... למקום שהוראה יצאה לעולם... למקום שיראה יצאה לעולם... למקום שהאורה יוצאה לעולם... רבי שמעון בן יוחאי אמר: למקום שהוא ראוי [ומכוון] כנגד בית המקדש למעלה... רבנן אמרי: למקום שהקטורת קריבין [ומעלה ריח ניחוח, שנאמר]: 'אלך לי אל הר המור ואל גבעת הלבונה'".

מור חבשי

בציור נראה שיח המור הגדל באפריקה, ומובא מארץ חבש ומכאן שמו – 'מור חבשי'.

---

[1] שמות ל, כג.

[2] כריתות ו, א.

[3] אסתר ב, יב.

[4] שבת פ, ב.

[5] רבנו חננאל שבת פ, ב. וראה רד"ק תהילים מה, ט.

[6] השגות הראב"ד על הרמב"ם הלכות כלי מקדש א, ג.

[7] רס"ג על התורה שמות ל, כג. רמב"ם הלכות כלי מקדש א, ג. ראב"ע על התורה שמות ל, כג. וראה רמב"ן על התורה שם בשם רוב המפרשים.

[8] ברכות מג, א.

[9] רמב"ם כלי המקדש א, ג.

[10] ראב"ד שם.

[11] רמב"ן שמות ל, כג.

[12] הרב יוסף קאפח הלכות ברכות לרמב"ם ט, ב. וראה 'ספר הקטורת מאת ד"ר זהר עמר עמ' 102.