הולכה
- יוסי ורדי
- 10 בפבר׳ 2022
- זמן קריאה 7 דקות
הולכה: הבאת הדם ממקום השחיטה אל קיר המזבח.
נאמר בתורה: "והקריבו בני אהרן הכהנים"[1]. הקרבה זו עניינה, השלב, בו מקרב הכהן את הדם ממקום השחיטה אל מקום הזריקה, ומכאן המושג 'הולכה'. ה'הולכה' היא אחת מארבע העבודות המתקיימות בכל קרבן, והן: שחיטה, קבלה, הולכת הדם, ולבסוף זריקתו על קיר המזבח[2]. לאור האמור, מתקיים דיון בהלכה, בענין מחשבת הכהן וכוונתו בעת עבודה זו, איזו מחשבה עליו להתכוין לכתחילה, ואיזו מחשבה עלולה לפסול בעבודה זו. שאלה אחרת היא, במידה שנעשתה העבודה על ידי זר, האם פסל בכך את הקרבן, או שיש דרכים לתקן את ה'הולכה' שלו? כן מתקיים דיון בשאלה, האם ההולכה צריכה להיות ברגליו של הכהן דווקא, או שניתן לקרב את הדם למזבח בהולכה ביד בלבד? זאת, לאור עובדות הנזכרות במקרא ובתלמוד בדבר זריקת הדם על המזבח שלא בהליכה. שאלות אלו ואחרות ב'הולכה' נדונו בדברי חז"ל, ראשונים ואחרונים.
הולכה – אחת מארבע עבודות הקרבן: נאמר בתורה: "ושחט את בן הבקר לפני ה', והקריבו בני אהרן הכהנים את הדם וזרקו את הדם על המזבח סביב"[3]. מן המילה 'והקריבו', הכתובה בין השחיטה לבין הזריקה למדו חכמים את אחת מעבודות ההקרבה על גבי המזבח, והיא ה'הולכה'. ופירשו הראשונים, ש'והקריבו' עניינו – שתים מן העבודות - 'קבלה' ו'הולכה'. ה'קבלה' היא קבלת הדם במזרק, וה'הולכה' היא הולכת הדם, הקרבתו וזריקתו על קיר המזבח[4]. ייחודה של עבודת ההולכה, שהיא מן העבודות הנעשות על ידי כהן דווקא, וכדרשת חכמים: "'והקריבו בני אהרן הכהנים את הדם וזרקו את הדם' – מכאן ואילך מצות כהונה". הווה אומר: השחיטה כשירה בכל אדם, אך מקבלת הדם ואילך, מצוה זו נעשית על ידי בני אהרן בלבד[5], ככל אחת מארבע העבודות המתקיימות בקרבן, שמחשבה שלא כהלכה פוסלת בהן – כך גם ה'הולכה' מחשבה פוסלת בה[6].
הולכה ברגל בקרבן פסח
בציור מימין נראה כהן שקיבל את הדם במזרק, והוא מוליכו ברגל לחבירו. משם והלאה נראית שורת כהנים המעבירה את המזרקים אל המזבח, אל הכהן הזורק את הדם אל קיר המזבח.
ההולכה להלכותיה: ההולכה נעשית על ידי כהן כשר ובכלי שרת[7]. כשהכהן מוליך את הדם אל המזבח, צריך שתהיה כוונתו ומחשבתו לשם הזבח, כגון, לשם עולה ולשם שלמים. כן צריך הכהן להתכוון לשם בעליו של הקרבן, ואם חשב לשם קרבן אחר או לשם אדם אחר הקרבן פסול. מאידך, אם הוליך את הדם, והיתה מחשבתו סתמית, ולא חשב כלל לשם הזבח ולשם בעליו הרי הקרבן כשר[8]. לא היו מטילים פייס* על הולכת דם התמיד, כדרך שהיו מפייסים על שאר עבודות קרבן התמיד, אלא הכהן שזכה בזריקת הדם על המזבח הוא שזכה בהולכה ממקום השחיטה אל קיר המזבח[9].
הולכה בכהן והולכה בזר: כתבו הראשונים בענין הולכת הדם לקיר המזבח, וכן בענין הולכת אברי הקרבן מבית המטבחיים אל כבש המזבח, שאינה כשירה אלא בכהן הכשר לעבודה[10]. מאידך, זר שהוליך דם ואברים למזבח - הקרבן פסול[11]. אמנם מצינו בתיאור פסח יאשיהו, שהכהנים זרקו את הדם מידיהם של זרים, ככתוב: "וישחטו הפסח, ויזרקו הכהנים מידם, והלוים מפשיטים[12]" - והרי הלויים 'זרים' לעבודה ואיך זרקו מידם? - אמרו בגמרא בתשובה לשאלה זו, שעשו "מעשה איצטבא". פירוש: שלא היו הזרים מתקרבים לצד המזבח, לא בהולכת רגל ולא בהושטת יד, אלא היו עומדים במקומם אצל הכהן המקבל. באשר לכהן שקיבל את הדם במזרק, זה נותנו לזר והזר אוחזו בידו כשהוא עומד במקומו, עד שבא הכהן שזורק את הדם ונוטלו מידו. נמצא הזר הרי הוא כאיצטבא זו שמניחים עליה חפץ ואינה זזה ממקומה[13]. ויש מי שפירש, שהזרים היו כולם עומדים בשורה, זה מושיט לזה וזה מושיט לזה, והולכה כגון זו אינה הולכה[14]. זר פסול לעבודה, לפיכך, אם הוליך את הדם שבמזרק ממקום שחיטתו לכיוון המזבח, הולכה זו פסולה. נחלקו בני רבי חייא ורבי ינאי בשאלה, אם בא הכהן והחזיר את המזרק למקום השחיטה לתקן את מעשה הזר, ועתה הכהן מוליך מחדש את הדם לזורקו על המזבח, האם הולכה זו כשרה? יש אומרים, שההולכה כשרה והקרבן כשר, שהרי נעשתה ההולכה בידי כהן כשר, ויש אומרים – פסול, ואי אפשר לתקנו[15]. הלכה היא, שהקרבן פסול ואי אפשר לתקנו, שהרי הזר עשה מקצת עבודה והוא פסול לעבודה. ואף על פי שהחזיר הכהן את הדם למקום השחיטה והוליך מחדש, אי אפשר לתקן, שהרי נעשתה מקצת מן העבודה על ידי פסול וכבר נפסל הזבח[16]. כיוצא בכך אם הוליך הכהן תחילה והיתה ההולכה בכשרות, ולבסוף בא הזר וסיים את הולכת הדם, הקרבן פסול, "הואיל והוליכו הפסול, בין בתחילה בין בסוף נפסל הזבח, שהרי אי אפשר לתקן דבר זה"[17]. אף על פי שהזר פסול לעבודת הולכה ועבודתו פסולה, אינו חייב עליה מיתה, שאין הזר חייב מיתה אלא על עבודה תמה*, שאין אחריה עבודה, ואינו חייב על עבודה שיש אחריה עבודה, ואילו ההולכה יש אחריה עבודה אחרת, דהיינו – זריקה. עם זאת עובר הזר באיסור לא תעשה, שנאמר: "וזר לא יקרב אליכם"[18].
'הולכה שלא ברגל'
בציור נראית שורת כהנים משמאל, ושנים מהם מעבירים את דם קרבן פסח אל המזבח. השנים נראים כיצד הם מעבירים את המזרק מיד ליד, והעברה זו נקראת 'הולכה שלא ברגל'.
מחשבת פסול בהולכה: מובא בתלמוד, שיש שלש מחשבות הפוסלות את הקרבן, והן: מחשבת שינוי השם, מחשבת המקום ומחשבת הזמן. כהן שחשב מחשבות הפוסלות באחת מארבע עבודות הקרבן, וביניהן 'בהילוך'[19] - הקרבן פסול[20]. ומחלוקת היא בתורת כהנים, יש מן התנאים האומר, שאין מחשבה פוסלת בהילוך, שכן, אפשר לקיים את עבודת הקרבן "שלא בהילוך", כיצד? – הכהן שוחט את הקרבן כשהוא עומד בצד המזבח וסמוך לו, וזורק את הדם על קיר המזבח בלא הליכה[21]. ויש מי שאומר, שהמחשבה פוסלת גם בעבודת הולכה, בהיותה אחת מעבודות הקרבן שאי אפשר בלעדיה, וכך נפסק להלכה[22]. מחשבה הפוסלת בהולכה כיצד? כגון, בשינוי השם, דהיינו, שהכהן המוליך את הדם ממקום השחיטה אל קיר המזבח, שינה בכוונת שם הקרבן, וסבר, שהקרבן שהוא מביא אינו קרבן עולה אלא שלמים, הרי זה פוסל את הקרבן. כך גם אם שינה את שם הבעלים, והוליך את הדם שלא לשם ראובן אלא לשם שמעון, הקרבן פסול[23]. חשב מחשבת פסול ב'הולכה שלא ברגל'[24], כגון, שפשט ידו לזרוק את הדם על קיר המזבח, ובעת שפשט את ידו לכיוון המזבח חשב מחשבת פסול ב'הליכה' זו, אין המחשבה פוסלת, שכן, הרי זו 'הולכה שלא ברגל' ואינה הולכה. מאידך גיסא, המהלך ברגליו למקום אחר בעזרה, הרי זו הולכה, והמחשבה פוסלת בה. כגון, שקבל את הדם בעזרה, ולא הלך עמו לכיוון המזבח, אלא הלך עם המזרק לכיוון היציאה, לשער ניקנור, וחשב בשעת הילוכו לחוץ במחשבת הזמן וכיוצא בה, מחשבה זו פוסלת[25].
הולכה שלא ברגל: מצינו דיון בגמרא בשאלה, האם 'הולכה שלא ברגל' נחשבת 'הולכה', כגון, שהושיט הכהן את המזרק בידו ממקום השחיטה אל קיר המזבח במקום להוליך ברגליו, ומסקנת הגמרא שאינה הולכה[26]. וכתבו הראשונים, שלפיכך, כהן שקיבל את הדם במזרק, ועמד וזרק את הדם ממקומו אל קיר המזבח נפסל הזבח[27], שכן אין זו 'הולכה'. וכתבו האחרונים לשיטה זו, שגם אם שחט הכהן את הקרבן סמוך למזבח, והרי הוא ליד המזבח, צריך הילוך כל שהוא לפחות, ואפילו נשחט הקרבן בצד המזבח, אין הכהן יכול לעמוד במקומו ולזרוק את הדם, אלא צריך להלך מעט לכיוון המזבח, כדי לקיים מצות 'הולכה', ואם זרקו בהושטת יד בלבד בלא הולכת רגל נפסל הזבח[28].
ה'הולכה' לצורותיה
בציור נראים כהנים שקיבלו את דם הקרבן במזרק, ומוליכים אותו כדי לזרוק את הדם על קרן המזבח (הכהן משמאל). הכהן במרכז מוליך את הדם וזורקו אל קיר המזבח כנגד היסוד.
'הולכה שלא ברגל' בקרבן פסח: מצינו תיאור מפורש בתלמוד בענין 'הולכה שלא ברגל' בעת הקרבת קרבן פסח, והילוך זה נחשב כהולכה וכשר לכתחילה: "הכהנים עומדים שורות שורות ובידיהם בזיכי כסף ובזיכי זהב, שורה שכולה כסף - כסף, ושורה שכולה זהב – זהב... שחט ישראל וקבל הכהן, נותנו לחבירו, וחבירו לחבירו... כהן הקרוב אצל המזבח זורקו זריקה אחת כנגד היסוד"[29], נמצא, שבניגוד לאמור לעיל, 'הולכה שלא ברגל' כשרה, שהרי לא היתה הולכה ברגלים אלא רק בידים? תיאור זה מובא בראשונים הלכה למעשה, בתוספת הסבר, שהדבר נעשה "כדי שיתעסקו רבים במצוה"[30], ככתוב: "ברוב עם הדרת מלך"[31]. הווה אומר, כך היא המצוה לכתחילה, ומדוע נאסרה הולכה שלא ברגל? יש מן הפרשנים שתירץ, שעמידת הכהנים בקרבן פסח, להעברת המזרק מיד אל יד לכיוון המזבח, נעשית, כשהכהנים אינם ניצבים במקומם, אלא הולכים מעט וניידים ברגליהם. נמצא, שאין זו 'הולכה שלא ברגל' שהיא פסולה, אלא 'הולכה' ברגל כנדרש בהלכה[32]. ויש שתירצו, שאמנם הכהנים העומדים בשורה אינם ניידים ברגליהם, אך מצות 'הולכה' מתקיימת על ידי זורק הדם העומד בסמוך למזבח, שהיה מתרחק מעט מן המזבח, כדי "שילך שתי פסיעות או שלש בבזך שבידו למזבח", ובכך מתקיימת מצות הולכה ברגל[33]. ויש מי שפירש, שכיון שיש כהן המקבל את הדם מיד במקום השחיטה, ולעומתו כהן העומד ליד המזבח לזרוק את הדם, שורת הכהנים העומדת ביניהם ומעבירה את המזרקים מיד ליד, נקראת 'הולכה ניכרת', ובכך מתקיימת מצות 'הולכה' למרות שאינה נעשית ברגל[34]. מאידך, יש מן הפרשנים המסבירים, כי מצות ההולכה ברגל מחוייבת, רק כאשר הדבר הכרחי במציאות, כגון, שמקבל הדם נמצא במקום השחיטה רחוק מן המזבח, והכהן צריך ללכת לזרוק את הדם, ובמקום ללכת עומד במקומו וזורק את הדם בכוח אל המזבח, בענין זה דווקא נאמר הכלל, ש'הולכה שלא ברגל' פסולה, שכן, זריקת הדם למרחק, היא 'הולכה' שלא כדרכה, ולכן היא פסולה[35]. לא כן כשהכהן שוחט והוא עומד ליד קיר המזבח, עתה, כך היא ה'הולכה', לזרוק ממקום עמידתו את הדם על קיר המזבח, ובכך דווקא ה'הולכה' כדרכה וכשרה[36]. כך גם הכהנים העומדים בשורה בפסח, כיון שהם עומדים במזרקיהם כדי להוסיף כבוד ו'הדרת מלך' למצוה, וברצונם ליטול חלק בה ואף לזרז את העבודה, שהרי העם צפופים בעזרה, ושורת המזרקים מזרזת את העברת הדם אל המזבח, נמצא, שכך ראוי, וזו 'הולכה' כדרכה בתנאים המיוחדים של קרבן פסח. לשיטה זו, אין הכהנים צריכים להלך ולנוד ממקומם, וכל שה'הולכה' נעשית כדרכה, אפילו שלא ברגלים, גם הזורק אינו צריך לצעוד צעדים שאינם הכרחיים לזריקה, וקרבן זה כשר[37].
[1] ויקרא א, ה.
[2] רמב"ם פסולי המוקדשין יג, ד.
[3] ויקרא א, ה.
[4] רש"י שם.
[5] תורת כהנים שם.
[6] רמב"ם פסולי המוקדשין יג, ד.
[7] ויקרא א, ה; ראה תרגום יונתן שם, וכן רמב"ן.
[8] רמב"ם מעשה הקרבנות ד, י.
[9] תוספות ישנים יומא כה, א; ד"ה מי; מאירי שם בבאור המשנה.
[10] רמב"ם פסולי המוקדשין א, כב.
[11] יומא מט, א.
[12] דברי הימים ב' לה, יא.
[13] רש"י יומא מט א.
[14] יומא מט, א. וזבחים יד, א.
[15] זבחים טו, א; ורש"י שם.
[16] רמב"ם פסולי המוקדשין א, כז; וקרית ספר שם.
[17] רמב"ם שם.
[18] רמב"ם ביאת המקדש ט, א - ב.
[19] זבחים יג, א.
[20] ראה זבחים ב, א; במשנה, ורמב"ם פסולי המוקדשין יג, א.
[21] ספרא צו פרשה ח; וזבחים יג, ב.
[22] ספרא צו פרשה ח: "רבי מאיר אומר: פוסלת בהילוך שאי איפשר בה לעבודה בלא הילוך". וראה רמב"ם פסולי המוקדשין יג ג – ד. וראה בזבחים יג, א; שאף לדעת רבי שמעון, כשצריך להביא את דם החטאות הפנימיות ממקום השחיטה להיכל, כדי להזות על פרוכת קדש הקדשים, שם בודאי מחשבה פוסלת, כי אי אפשר להזות בלי 'הולכה' בהיכל.
[23] רמב"ם פסולי המוקדשין טו, א. ועיין ערך 'מחשבה'.
[24] ראה להלן.
[25] רמב"ם פסולי המוקדשין יג, ט. וראה זבחים טו, ב; את המחלוקת בענין זה. כן ראה את דעות הראשונים שם, כי הדבר תלוי בגירסאות בגמרא, וכאן הבאנו את דעת הרמב"ם.
[26] זבחים יד, ב.
[27] רמב"ם פסולי המוקדשין א, כג.
[28] משנה למלך שם.
[29] פסחים סד, א; זבחים יד, ב.
[30] רמב"ם קרבן פסח א, יד.
[31] משלי יד, כח.
[32] כדברי המשנה למלך לעיל, וכן מובא במדרש שכל טוב, שמות פרק יב. זאת, על פי הגמרא בפסחים וזבחים לעיל, האומרת: 'דניידי פורתא'.
[33] בית הבחירה למאירי פסחים סד, א.
[34] 'קרן אורה' זבחים טו, א; בדעת הרמב"ם.
[35] ליקוטי הלכות זבחים יד, ב; ב'זבח תודה' שם ד"ה 'איתמר הולכה שלא ברגל'.
[36] ליקוטי הלכות שם. ויתכן לשיטה זו, שאם הלך ברגליו ממקומו הליכה מיותרת כדי לזרוק, אין בכך 'מצות הליכה' כדברי המשנה למלך, אלא הליכה שלא כדרכה וצריך בירור.
[37] מסיבה זו כנראה, השמיט הרמב"ם את התירוץ בגמרא 'דניידי פורתא', ועיין בזבח תודה שם שהרחיב בענין זה.