הורדוס

הורדוס: מלך - בחסות רומא - בימי בית שני, ומחדש בית המקדש השני.

שמו של הורדוס המלך, אשר משל בארץ בימי בית שני, נקשר לבית המקדש. שכן, זכה לחדש את בית המקדש השני ולהעמידו כבית מפואר ואדיר מימדים. למרות ההסתייגות של החכמים מאישיותו, שכן, עלה לשלטון בחסות הרומאים, והרבה במעשי רשע והרג, עם זאת לא נמנעו חכמים מלשבחו על שבנה מקדש לתפארת, עד שאמרו חכמים: "מי שלא ראה בנין הורדוס לא ראה בנין נאה מימיו"[1].

עלייתו של הורדוס לשלטון שלא כתורה: לפי המתואר במקורות[2], עלה הורדוס לשלטון בהדרגה. תחילה קיבל מאביו אנטיפטרוס את האחריות על הגליל. שם סובבו שודדים שגזלו מאנשי הכפרים את רכושם, ואחד מן התפקידים שהוטל על הורדוס היה להחזיר את הבטחון לתושבים. הורדוס לחם בשודדים באכזריות, וכשנפלו לידיו היה מוציא אותם להורג ללא משפט. בעקבות תלונות שהגיעו לסנהדרין בירושלים זימנו החכמים את הורדוס להתיצב למשפט. במקום לבוא לפניהם כנאשם, הופיע עם גדוד חיילים לירושלים, דבר שאיים על הסנהדרין והם נטו לשחררו. בין חברי הסנהדרין היה חכם בשם שמאי[3], אשר קם והוכיח את חברי הסנהדרין, באומרו, כי אם לא ידונו את הורדוס כראוי לו - סופו שיהרוג אותם. למרות האמור, שוחרר הורדוס וחזר לגליל. משם יצא לרומא והשיג את מלכותו, תוך חנופה ומתן שוחד לאנטונינוס קיסר רומא. אנטונינוס ראה בו בן ברית לרומא, אולם מעמדו של הורדוס נקנה במחיר חירותו של העם היהודי בארצו. לפי המובא בתלמוד, חשד הורדוס בחכמי הסנהדרין שהם מתנכלים למלכותו, בהיותו גר אדומי שאינו ראוי למלוכה, ככתוב: "שום תשים עליך מלך מקרב אחיך[4]..." לפיכך, מיד עם עלייתו לשלטון קם והרג את חברי הסנהדרין כנקמה על שהעמידו אותו למשפט, ומכולם לא השאיר אלא את שמאי בלבד[5]. בהריגת חכמי הסנהדרין, איבד עם ישראל את בית הדין הגדול בלשכת הגזית*, שהיא מערכת המשפט העליונה בעם ישראל. כתוצאה מן הרצח והדיכוי של החכמים והעברת סמכויות מן הסנהדרין למלך, נתמעטה השפעתה של הסנהדרין בהמשך ימי הבית השני. כמו כן, נוצרה מיגבלה מצד התלמידים לקבל תורה מרבותיהם כבעבר. זה מה שמצינו בתלמוד, שמאותה שעה רבו המחלוקות בישראל, ובלשון חז"ל: "מתחילה לא היו מרבין מחלוקת בישראל, אלא בית דין של שבעים ואחד יושבין בלשכת הגזית... ושאר בתי דינין של עשרים ושלשה יושבין בכל עיירות ישראל... ובאין ללשכת הגזית... משרבו תלמידי שמאי והלל שלא שימשו כל צרכן - רבו מחלוקת בישראל, ונעשית תורה כשתי תורות"[6]. כוונת חז"ל לומר, שהתלמידים לא זכו לקבל תורה כשהם יושבים בלשכת הגזית כקודמיהם, ובכך הלכה והתפתחה מחלוקת בישראל[7].

עיטורים שנמצאו על תקרת שערי חולדה

כיפת אבן מעוטרת בתקרת שערי חולדה מימי הורדוס (תעתיק הכיפה כפי שהיא נראית בימינו).

ההחלטה על בנין המקדש מחדש: משעלה לשלטון, הלך הורדוס להוועץ עם בבא בן בוטא[8], משרידי חכמי הסנהדרין. הורדוס השאיר אותו בחיים משום שהעריך את חכמתו. בשיחתו עמו הגיע למסקנה כי שגה במעשה ההרג של חברי הסנהדרין, וביקש מבבא בן בוטא עצה, מהי דרך התשובה הנכונה ככפרה על מה שעשה. אמר לו בבא בן בוטא: "הוא כיבה אורו של עולם [כלומר את הסנהדרין]... ילך ויעסוק באורו של עולם [כלומר במקדש, שהוא אור לעולם]"[9]. ממקורות שונים עולה, שהיו להורדוס סיבות נוספות לבנין המקדש, וביניהן, רצונו של הורדוס להתחבב על העם, ולהנציח את שם המלך לדורות בהקמת בנין לתפארת[10].

כותרת מעוטרת

עמוד מימי הורדוס, מעוטרת בסיגנון קורינתי (דוגמה אחת מרבות המצויה כיום בהר הבית).

דיון הלכתי סביב הקמת מקדש הורדוס: ההחלטה על בנין המקדש היתה כרוכה בהחלטה נוספת, והיא, שיש להרוס את המבנה הישן שהוקם בראשית ימי הבית השני. בגמרא עוסקים בשאלה זאת, שכן יש חשש שאחרי שייהרס המקדש ישאר בחורבנו ולא ייבנה מחדש, זאת, בהעדר מימון להקמת מבנה כה גדול. כן קיימת אפשרות של רשלנות מצד המלך או הציבור, כמו כן קיים חשש שלא יקום מאימת מלכות רומא. ומסקנת הגמרא, שמאחר שניבעו סדקים בבנין, אשר עמד כבר כשלש מאות שנה מאז שנבנה בידי עולי בבל, ממילא, במצב של סכנת התמוטטות אין מנוס מלהרוס את הקיים, אך יש לבנות את הבית בזריזות מחדש. כמו כן, מאחר שהורדוס התחייב להקים את המקדש, הרי זה דבר מלכות, ואין דרכה של מלכות לחזור בה מהתחייבותה[11]. כן העסיקה את החכמים שאלת החומרים שראוי להשתמש בהם בעת הקמת הבית השני, ואומרים חז"ל, שהורדוס בנה אותו - "באבני שישא כוחלא ומרמרא", פירוש: מאבני שיש, בצבעים שונים: לבן, כחול ואדום, אבנים אלו הובאו בספינות ממרחקים[12]. כשאמר הורדוס לחכמים שהוא מתכנן לצפות את קירות הבית בזהב, אמרו לו, שעדיף להשאיר את הצבע הטבעי של אבני השיש, שכן, הצבע הכחול נראה כמו גלי הים, ומאחר שתכלת הים מזכירה את הרקיע ואת כסא הכבוד[13], עדיף להשאיר את השיש כמות שהוא[14]. מתברר, שנושא נוסף העסיק את הורדוס וחכמי הדור, זו העובדה שההיכל בזמנם היה נמוך, שכן בית ראשון הגיע לגובה מאה ועשרים אמה[15], ואילו בית שני* הגיע לחצי גובהו של בית ראשון. זאת, לאור קביעתו של כורש, שהיה לו ענין לצמצם את מידות הבית מאלו שהיו לו תחילה, וקבע, שמידות הבית לא יעברו את ששים אמה אורך וששים אמה גובה[16]. מתברר, ששאיפתו של הורדוס היתה להגביה את הבית מעבר לגובה ששים אמה וכך עשה, כלשון חז"ל: "ההיכל מאה על מאה [אמה] על רום מאה"[17].

ההכנות לבנין הבית: לפי המתואר במקורות, חשש הורדוס שמא העם לא יסכים להצעתו לבנות את המקדש מחדש, מחשש שמא ייהרס ולא ייבנה עוד, לכן שיכנע את העם בנאום מיוחד שנשא בפני הציבור. לאחר נאומו של הורדוס ניגש להכנות בקנה מידה גדול. וציוה להכין אלף עגלות שבעזרתן יביאו את אבני הבנין הגדולות מן המחצבות בהרי ירושלים אל רחבת ההר. כן בחר עשרת אלפים פועלים מומחים ואנשי מקצוע להקמת המבנה הגדול. הורדוס שיתף את הכהנים בעבודה, מתוך רצון שחלקים מקודשים במקדש ייעשו על ידי כהנים בלבד. מתוך אלפי הפועלים הכשיר אלף כהנים במקצועות הבנין השונים, ואף הכין להם בגדים מיוחדים לכך.

חידושים במקדש הורדוס: הורדוס השתמש ביידע הנדסי שהיה קיים בימיו להקמת מיבני ציבור, כן נעזר במומחים במקצועות שונים מבני אומות העולם. הורדוס פיתח שיטות חציבה שאיפשרו להביא למקדש אבני ענק ועמודים המתנשאים לגובה של עשרות אמות. כן נקבעו שערים סביב המקדש בגובה אחיד, כל שער עשרים אמה[18], ועליהם נפרסו פרוכות רקומות בצבעים שונים[19]. מעל כל שער בראש החומה נקבעה גפן של זהב עם אשכולות ענבים עשויים זהב, דבר שהשאיר רושם רב על כל הרואים. הורדוס פרץ את חומות ההר והכפיל את שטח הרחבה שבראש ההר, בכך שיישר את שטח ההר למעלה. כן בנה חומות חדשות, אשר התרוממו מן העמק לגובה אל פסגת ההר. בצפון ההר בנה הורדוס מצודה גדולה ובה אולמות וחצרות. כן בנה שם מרחצאות ומקום מגורים לאנשי המשמר, שכן, מצודה זו נעשתה לצפות ממנה על הנעשה במקדש ולשמירת הסדר במקום. הורדוס קרא למצודה אנטוניה על שם אנטונינוס קיסר, ובפי חז"ל נקרא המקום 'בירה'*[20]. מן המצודה הזו נחצבה מנהרה תת קרקעית, שחצתה את ההר והובילה מתחת לפני הקרקע אל מגדל גבוה סמוך לשער המזרח. מחילה זו נעשתה לצורכו של הורדוס, שהוא עצמו לא נכנס לחצרות המקדש בהיותו ממשפחת גרים בני אדום, אך הקים מגדל זה לתצפית על המקדש, וכן כמקום מוגן עבור המלך. מצד דרום בנה הורדוס את הסטיו המלכותי, כלומר, אולם ענק שתקרתו מוגבהת ומתרוממת על גבי עמודי אבן. העמודים היו רחבים, ומתואר במקורות, כי נדרשו שלשה אנשים לחבוק עמוד אחד, כשהם נותנים ידים זה לזה. בראש העמודים היו כותרות אבן מעוטרות עלים, המסתעפים בעושר רב בשיטת הגילוף הקורינטית. הורדוס ציפה את הבית זהב, וכגון, את כותרות העמודים, וכן את הדלתות והשערים, וכך גם את הכתלים. לפי המתואר במקורות, בעת שזרחה השמש על כתלי המקדש היה אדם צריך לכסות את עיניו מפני הזהב הנוצץ. הכתלים שלא היו מצופים זהב היו עשויים משיש לבן, ונראו מרחוק כהר שלג גדול הבולט ביחס לסביבתו. בדברי חז"ל נקרא המקדש 'לבנון', הן בגלל הצבע הלבן הבוהק של המקדש, והן בגלל המשמעות הפנימית של צבע זה, "שהיה מלבין את עוונותיהם של ישראל"[21].

אמצעי תובלה קדומים

גלגלת ענק מעץ, ובה אבן מאבני המקדש. זו אחת השיטות בהן העביר הורדוס אבנים מן המחצבות בהרי ירושלים לבניית כתלי המקדש.

סדרים חדשים במקדש בימי הורדוס: מתוך יצר שליטה חסר מעצורים, הנהיג הורדוס במקדש סדרים חדשים, אשר הקשו על הכהנים את העבודה, ושיבשו את סדרי המקדש. אחת הדוגמאות לכך, היא, הפקדת בגדי הזהב של הכהן הגדול במבצר אנטוניה. הנוהג שנקבע היה, שכאשר הכהן הגדול רוצה לעבוד במקדש, ובעיקר בחגים ובמועדים, היו הכהנים מבקשים רשות מן המלך להשתמש בבגדים אלו לצורך העבודה. הבגדים נמסרו לשומרי המבצר, כשהם חתומים בחותמו של כהן גדול, להבטיח, שלא ייפגעו ולא ייטמאו בידי אדם זר. להוצאת הבגדים נדרש אישור מיוחד מן המלך, המתיר להשתמש בהם בימי החג, בתנאי שיחזרו תוך זמן קצוב להפקדה מחדש. כך יכול היה הורדוס לשלוט בעם, כי עבודת הקודש היתה תלויה במלך ומותנית בהתנהגות העם, ורק אם היה הציבור ראוי לכך בעיניו, ניתנו להם הבגדים לצורך העבודה במועדים וברגלים. כמו כן הרגיל את העם למציאות חדשה, שהמלך, הוא הקובע מי יתמנה לכהן גדול, זאת, בניגוד להלכה הקובעת, כי כהן גדול מתמנה על ידי בית דין של שבעים ואחד[22]. בהתאם לכך היה מדיח כהן גדול שלא נשא חן בעיניו, וממנה כהן כראות עיניו, דבר שהביא לתחרות, לחנופה, ולקניית הכהונה הגדולה בכסף ובשוחד[23]. הרגל זה עבר אחר מותו לנציבים הרומאים ששלטו בארץ, דבר שהביא לירידת ערך הכהנים הגדולים בעיני הציבור, ולשיעבוד רוחני למלכות רומא.

הורדוס חייו ומותו: חייו של הורדוס רצופים מעשי רשע והרג, וכן מעשי בגידה בקרוביו, בידידיו, בעמו ובארצו, כשכל מעייניו נתונים לכבודו ולהאדרת שמו ושלטונו. מסיבה זו מצא לנכון לבוא בברית הנישואין עם אשה מבית חשמונאי, דבר שיחזק את מעמדו כשליט בישראל. כך נשא נשים אחדות וביניהן את מרים מבית חשמונאי. עוד מובא בתלמוד, שהרג רבים מבית חשמונאי, והשאיר אחת מבנות המשפחה לשאת אותה לאשה. הבת העדיפה את המוות על פני החיים כאשתו של הורדוס, עלתה לגג והכריזה: כל מי שיאמר שהוא מבית חשמונאי, הרי הוא עבד, ונפלה ומתה[24]. בבית הורדוס שירתו מלשינים ונוכלים, דבר שעורר חשדות הדדיים בין בני המשפחה מפני תפיסת השלטון, והורדוס באכזריותו לא נמנע מלהוציא להורג בדרכים שונות את אשתו מרים וכמה מבניו. לפי המתואר במקורות השונים, הכין הורדוס את יום מותו, תוך שימוש בכל מעשה הנוכלות והאכזריות שאיפינו את מהלך חייו, כך מתואר במדרש: "מעשה כשחלה הורדוס ששנא את החכמים, ציוה לתפוס כל תלמידי חכמים ולחבשן בבית האסורין. אמר לו לשומר בית האסורין: אם אמות הרוג את תלמידי החכמים, ועד שהיהודים שמחים עלי [במותי] ידוו על רבותיהם. כיון ששמעו זאת גדולי ירושלם היו הולכין ומתחננין לשומר האסורין, וכשמת הורדוס, התירן לתלמידי החכמים ושלחם לבתיהם לשלום"[25]. כן מובא בדברי חז"ל שחכמים קבעו את יום פטירתו ליום טוב, וכלשון חז"ל: בשבעה בכסליו – יום טוב: "יום שמת הרודוס. מפני שהיה הרודוס שונא את ישראל ואת החכמים. ששמחה היא לפני המקום כשהרשעים מסתלקין מן העולם, שנאמר: 'וגם יד ה' היתה בם להומם ולאבדם...' ואותו היום שמת הורדוס עשאוהו יום טוב[26]. מלכות בית הורדוס התמשכה, ומובא בתלמוד, שמלכו על יהודה אחרי בית חשמונאי משך מאה ושלש שנים[27].

אבן רבה

אחת האבנים הגדולות הקבועות בכותל המערבי של הר הבית (מצויה סמוך לרחבת הכותל המערבי) האבן באורך ששה עשר מטר, ושוקלת כחמש מאות טון.

מן המדרש

בימי הורדוס היו עוסקין בבנין בית המקדש, והיו יורדין גשמים בלילה, למחר נשבה הרוח ונתפזרו העבים וזרחה החמה, ויצאו העם למלאכתן, וידעו שמלאכת שמים בידיהם[28].

---

[1] סוכה נא, ב.

[2] הדברים כאן ובהמשך בנויים על המובא בקדמוניות היהודים, ספרים יד – יז.

[3] יש משערים שמדובר בשמאי הזקן חברו של הלל, שכן, מדובר בתקופה מקבילה לקיום בתי המדרש של הלל ושמאי בירושלים.

[4] בבא בתרא ג, ב.

[5] קדמוניות יד' ט, ד. קדמוניות ספר טו, א, א.

[6] סנהדרין פח, ב.

[7] ראה רמב"ם בהקדמה למשנה.

[8] אולי הוא 'שמאי' הנזכר לעיל.

[9] בבא בתרא ג, ב.

[10] קדמוניות היהודים ספר טו, יא, א.

[11] בבא בתרא שם.

[12] ידוע ים באזור יוון הנקרא 'ים השיש' משם הובאו עמודי שיש ולוחות שיש לבניין המקדש ושאר ארמונות המלכים. שם גם נמצא האי מרמרא, שהתפרסם בשיש האדום המובא ממנו, לארמונות המלוכה, ובכלל זה למקדש.

[13] מנחות מג, ב.

[14] בבא בתרא ג, ב.

[15] ראה ערך 'בית ראשון'.

[16] עזרא ו, ג.

[17] מידות ד, ו.

[18] מידות ב, ג.

[19] יומא נד, א.

[20] ראה ערך 'בירה'.

[21] יומא לט, ב.

[22] רמב"ם כלי המקדש ד, טו.

[23] עיין יומא ט, א. וירושלמי יומא א, א. ועיין ערך 'בית שני'.

[24] בבא בתרא ג, ב.

[25] אוצר המדרשים מדרש 'עשר גליות' עמוד 439. וראה קדמוניות היהודים יז' ח, א –ב; תיאור נרחב.

[26] מגילת תענית, שבעה בכסלו.

[27] עבודה זרה ט, א. ראה ערך 'אגריפס' מצאצאי הורדוס, וראה ערך 'הורקנוס'.

[28] תענית כג, א.