הקהל

הקהל: מצות עשה לכנס את כל ישראל במוצאי שמיטה בחג הסוכות בירושלים לקרוא באזניהם פרשיות בתורה.

מצות עשה מן התורה להקהיל את ישראל בכל מוצאי שמיטה, בעלותם לרגל לחג הסוכות, למעמד 'הקהל'. במעמד זה קוראים באזניהם פרשיות מן התורה, שהתוכן שלהן הוא זירוז לקיום המצוות, וחיזוק באמונה וביראת ה', כך היא לשון המצוה: "מקץ שבע שנים במועד שנת השמיטה בחג הסכות, בבוא כל ישראל ליראות את פני ה' אלהיך במקום אשר יבחר, תקרא את התורה הזאת נגד כל ישראל באזניהם. הקהל את העם האנשים והנשים והטף, וגרך אשר בשעריך, למען ישמעו ולמען ילמדו, ויראו את ה' אלהיכם, ושמרו לעשות את כל דברי התורה הזאת"[1]. המצוה נמנית כמצות עשה במנין המצות[2]. יש מן הראשונים שמנו בהקהל שתי מצות: מצוה על המלך שיקרא באזני כל ישראל, ומצוה על העם, שבעת קריאת המלך בתורה יבואו כולם לשמוע[3]. קריאת 'הקהל' היא אחת מהקריאות בתורה, הנאמרות בלשון הקודש, שנאמר: "תקרא את התורה הזאת" – בלשונה[4].

טעם המצוה: בשונה ממצוות אחרות בתורה, נותנת התורה טעם למצוה זו, ככתוב: "למען ישמעו ולמען ילמדו, ויראו את ה' אלהיכם, ושמרו לעשות את כל דברי התורה הזאת"[5]. וכתבו הראשונים, שהכל חייבים במצוה זו: "להכין לבם ולהקשיב אוזנם, לשמוע באימה ויראה, וגילה ברעדה - כיום שניתנה בו [התורה] בסיני! אפילו חכמים גדולים, שיודעים כל התורה כולה, חייבין לשמוע בכוונה גדולה יתרה. ומי שאינו יכול לשמוע מכוין לבו לקריאה זו. שלא קבעה הכתוב אלא לחזק דת האמת, ויראה עצמו, כאילו עתה נצטוה בה ומפי הגבורה שומעה, שהמלך שליח הוא להשמיע דברי האל"[6]. עוד כתבו מוני המצוות: "לפי שכל עיקרן של עם ישראל היא התורה, ובה יפרדו מכל אומה ולשון, להיות זוכין לחיי עד - תענוג נצחי שאין למעלה הימנו בנבראים, על כן בהיות כל עיקרן בה, ראוי שיקהלו הכל יחד בזמן אחד מן הזמנים, לשמוע דבריה ולהיות הקול יוצא בתוך כל העם, אנשים ונשים וטף לאמור: מה הקיבוץ הרב הזה שנתקבצנו יחד כולנו? ותהיה התשובה: לשמוע דברי התורה שהיא כל עיקרנו והודנו ותפארתנו, ויבואו מתוך כך לספר בגודל שבחה והוד ערכה, ויכניסו הכל בלבם חשקה. ועם החשק בה ילמדו לדעת את השם, ויזכו לטובה, וישמח ה' במעשיו"[7]. עוד כתבו: שה"עובר על זה, בין איש בין אשה, ולא בא במועד הזה לשמוע דברי התורה, וכן המלך אם לא רצה לקרות - בטלו עשה זה. וענשם גדול מאד, כי זאת המצוה עמוד חזק וכבוד גדול בדת"[8].

תקיעת החצוצרות בירושלים לקראת ההקהל

בציור נראים הכהנים עומדים בפינות שונות בירושלים, כדי להודיע להמונים שעלו לרגל לחג הסוכות, להתכנס למקדש - המקום בו מתקיים מעמד הקריאה בתורה.

החייבים בהקהל: הנשים חייבות בהקהל, ואף על פי שזו מצות עשה שהזמן גרמה שהנשים פטורות מהן, בהקהל חייבה אותן התורה בפירוש, שנאמר: "הקהל את העם האנשים והנשים". וכל אשה שלא באה לשמוע בהקהל, ביטלה מצות עשה[9]. אף הטף מצוה להביאם להקהל, כמו שנאמר בתורה: "הקהל את העם האנשים הנשים והטף", וכך דרש רבי אלעזר בן עזריה: "'האנשים' - באים ללמוד, 'הנשים' - באות לשמוע, 'טף' - למה הם באים? - כדי ליתן שכר למביאיהם"[10]. וכתבו הראשונים, כי ה'טף' שמדובר בו, עניינו - "קטני השנים הקרובים להתחנך, ומביאים אותם כדי שישמעו וישאלו, והאבות ירגילום ויחנכו אותם"[11]. עוד כתבו, שלדעת חז"ל מביאים אף ילדים רכים בשנים, וזה שכתוב "ולמדו ליראה", היינו בעתיד[12]. הגר אשר בשעריך שחייבתו התורה במצות הקהל, הוא גר צדק[13]. וכתבו הראשונים: "וגרים שאינם מכירים, חייבים להכין לבם ולהקשיב אזנם, לשמוע באימה ויראה, וגילה ברעדה כיום שניתנה בו בסיני"[14]. כל הפטור מן הראיה פטור ממצות הקהל, חוץ מן הנשים והטף והערל[15]. הטמא פטור ממצות הקהל, שנאמר - "בבוא כל ישראל", וזה אינו ראוי לביאה[16].

המלך קורא בתורה

בציור נראה מלך ישראל בעת הקריאה בתורה בעזרה, ומשני צידיו כהן גדול וסגן כהן גדול. בעזרה נאספים האנשים (למטה) והנשים נראות על הגזוזטראות מסביב. כן נראים ילדים הבאים אף הם לקיום המצוה (יש מהם שנראים על פני הסולמות לאורך עמודי המנורות שבעזרה).

זמן הקהל: הזמן של הקהל מפורש בתורה: "מקץ שבע שנים במועד שנת השמיטה בחג הסכות"[17], ומובא בהלכה, לקיים את ההקהל "במוצאי יום טוב ראשון של חג הסוכות", כלומר, "תחילת ימי חולו של מועד של שנה שמינית"[18]. יום הקהל שחל להיות בשבת, מאחרים אותו לאחר השבת[19].

מקום ההקהל: באשר למקום בו נערך מעמד הקהל והקריאה בתורה, נחלקו תנאים, יש אומרים: "בימה של עץ היו עושים לו בעזרה"[20], ורבי אליעזר בן יעקב אומר: בהר-הבית*, שנאמר: "ויקרא בו לפני הרחוב אשר לפני שער המים מן האור עד מחצית היום... ויעמד עזרא הסופר על מגדל עץ אשר עשו לדבר... ויפתח עזרא הספר לעיני כל העם"[21]. ואף על פי שקריאה זו של עזרא היתה לא ב'הקהל', אלא בראש השנה, מכל מקום יש לומר, שכמו שעזרא קרא בתורה לפני שער המים, במטרה להסביר לכל העם את מצוותיה, כך יש לנהוג בהקהל. בגמרא אמרו שהקריאה היתה בעזרת נשים[22], עם זאת מצינו בדברי האחרונים שכתבו, שעזרת נשים לאו דווקא, אלא שכך תיקנו חכמים[23].

'הקהל' – ההכנות לקראת הקריאה: כיצד היתה קריאת 'הקהל'? - תוקעים בחצוצרות בכל ירושלים כדי להקהיל את העם[24]. כן שנינו: "אותו היום, כהנים עומדים בגדרים ובפרצות וחצוצרות של זהב בידיהם - תוקעים ומריעים ותוקעים. כל כהן שאין בידו חצוצרה – אומרים: דומה שאין כהן הוא. ושכר גדול היה לאנשי ירושלים, שמשכירים חצוצרות בדינר זהב. אף כהן בעל מום תוקע באותו יום, וכן העיד ר' טרפון, שראה חיגר עומד ומתריע בחצוצרות, ומשם אמרו: חיגר תוקע במקדש"[25]. ומביאים בימה גדולה, ושל עץ היתה, ומעמידים אותה באמצע עזרת נשים[26]. וכתבו ראשונים, שהבימה היו בונים מערב יום טוב, בנין של פרקים, ובחולו של מועד לא היו עושים שום בנין, אלא היו מקימים אותה ומחברים הפרקים יחד, ואם לא בנו אותה מערב יום טוב, לא היו בונים אותה אפילו בחול המועד, שאין הבימה מעכבת הקריאה[27].

קריאת התורה בפרשיות מ'משנה תורה': קריאת התורה ב'הקהל' היא קריאת פרשיות מספר דברים, וקורא מתחילת "אלה הדברים" עד "שמע ישראל", ומדלג לפרשת "והיה אם שמוע", ומשם מדלג ל'פרשת המלך' – "שום תשים עליך מלך"[28], ואחר כך ברכות וקללות עד שגומר כל הפרשה[29]. בטעם קריאת פרשיות אלו, כתבו ראשונים, שקורא את 'שמע' - שהיא קבלת מלכות שמים, 'והיה אם שמוע' - שהיא קבלת עול מצוות, ובאשר לברכות וקללות - שהן קבלת בריתות של תורה. וכן משמיע לרבים 'עשר תעשר', מפני שהוא זמן אסיף ומתנות עניים והפרשת תרומות ומעשרות[30].

הקמת הבימה

כחלק מן ההכנות לקריאת התורה, הכינו בימה גבוהה של עץ, עליה עומד המלך בעת הקריאה וקורא, ובכך נשמע קולו באופן ברור יותר בעת הקריאה. בציור, נראים אנשים העוסקים בהכנת סוכה על הבימה, זאת, כחלק מן החיוב בחג הסוכות, לעשות כל דבר בסוכה, כגון, אכילה, תלמוד תורה ועוד.

קריאה בתורה על ידי המלך: המלך עולה ויושב על הבימה, כדי שישמעו קריאתו, וכל ישראל העולים לחג מתקבצים סביביו[31]. וחזן הכנסת נוטל ספר תורה ונותנו לראש הכנסת, וראש הכנסת נותנו לסגן, וסגן - לכהן גדול, וכהן גדול - למלך, משום כבודו של מלך, כדי להדרו ברוב בני אדם[32]. ובספר עזרה, שכתב משה, בו היו קוראים בפרשת הקהל[33]. והמלך מקבלו כשהוא עומד, ואם רצה – יישב, וקורא כשהוא יושב. ואגריפס המלך עמד וקיבל, וגם קרא מעומד, ושיבחוהו חכמים. וקורא הפרשיות עד שהוא גומר, וגולל, ומברך לאחריה כדרך שמברך כל קורא בתורה בבית הכנסת. ומוסיף שבע ברכות, ואלו הן: 'רצה ה' אלהינו בעמך ישראל', 'מודים אנחנו לך', 'אתה בחרתנו מכל העמים'... עד – 'מקדש ישראל והזמנים' - כדרך שמברכים בתפלה. ברכה רביעית - מתפלל על המקדש שיעמוד, וחותם: 'ברוך אתה ה' השוכן בציון'. ברכה חמישית - מתפלל על ישראל שתעמוד מלכותם, וחותם בה 'הבוחר בישראל'. ברכה ששית - מתפלל על הכהנים שירצה האל עבודתם, וחותם בה: 'ברוך אתה ה' מקדש הכהנים'. ברכה שביעית - מתחנן ומתפלל בה כפי מה שהוא יכול, וחותם בה: 'הושע ה' את עמך ישראל שעמך צריכים להוושע. ברוך אתה ה' שומע תפלה'[34].

'הקהל' בזמן הזה: קיום מצות 'הקהל' בזמן הזה, כש"ישראל על אדמתם" – כלשון בעל ספר החינוך, מעורר שאלות אחדות, וכגון: האם החובה לקיים את המצוה היא דווקא כשיש מלך בישראל, או שמא אף גדול בדורו קורא בתורה, כגון, נשיא או כהן גדול? וכתבו האחרונים שיש מקום לומר, שאף גדול בדורו יכול לקרוא[35]. כן יש מקום לדון בשאלת המקום בו מתקיימת המצוה, האם בעזרת נשים, או בהר הבית, שכן, עזרת נשים צרה מהכיל את "כל ישראל... האנשים הנשים והטף וגרך..." ושמא ניתן לערוך את ההקהל אף בירושלים, שכן לא נאמר במפורש היכן מתקיימת המצוה. עוד דנים האחרונים בשאלה, על מי מוטלת האחריות להקהיל את ישראל, האם על המלך, האם על הסנהדרין או על הכהנים. שאלות אלו ואחרות מהוות נושא לדיון באחרונים[36].

נשים במעמד הקהל

מצות הקהל מחייבת את כלל הציבור להשתתף במעמד, לפיכך גם הנשים מצוות לבוא למקדש ולשמוע את הקריאה. בציור נראות הנשים כשהן עומדות על ה'גזוזטרא' בעזרת נשים כדי לצפות במעמד, ולשמוע את קריאת התורה מפי המלך.

---

[1] דברים לא י - יב. רמב"ם הלכות חגיגה ג, א.

[2] ספר המצוות לרמב"ם עשה טז; סמ"ג עשין רל; החינוך מצוה תריב; ועוד.

[3] בעל הלכות גדולות עשה קסב, ופרשיות סה; יראים השלם רסו ותלג.

[4] משנה סוטה לב, א; רמב"ם חגיגה ג, ה.

[5] דברים לא י - יב.

[6] רמב"ם הלכות חגיגה ג, ו.

[7] ספר החינוך מצוה תריב.

[8] ספר החינוך מצוה תריב.

[9] רמב"ם הלכות חגיגה ג, א – ב. החינוך תריב.

[10] ברייתא בחגיגה ג, א.

[11] רמב"ן על התורה דברים לד. ומשתמע מדבריו שם שלדעת חז"ל צריך להביא גם ילדים למטה מגיל חינוך.

[12] רמב"ן שם.

[13] פסיקתא זוטרתא דברים שם.

[14] רמב"ם חגיגה ג, ו.

[15] רמב"ם חגיגה ג, ב.

[16] רמב"ם חגיגה ג, ב; ועיין ירושלמי חגיגה א, א; שלמדו מפסוק זה שהטמא פטור מן הראיה.

[17] דברים שם.

[18] רמב"ם חגיגה ג, ג.

[19] משנה מגילה ה, א; רמב"ם חגיגה ג, ז.

[20] סוטה מא, א.

[21] נחמיה ח, ג - ה. תוספתא סוטה פרק ז.

[22] סוטה מא, ב; וכך מובא ברמב"ם חגיגה ג, ג.

[23] מנחת חינוך תריב. עיין מחזור המקדש לחג הסוכות פרק טז.

[24] רמב"ם חגיגה ג, ד.

[25] תוספתא סוטה פרק ז.

[26] סוטה מא, א.

[27] תוספות סוטה מא, א.

[28] דברים יז יד - כ.

[29] משנה סוטה מא, א; ורש"י ומאירי.

[30] רש"י סוטה מא, א.

[31] רמב"ם חגיגה ג, ד.

[32] סוטה מא, א; ורמב"ם חגיגה ג, ד.

[33] רש"י סוטה מא, א.

[34] רמב"ם חגיגה ג, ד; והגמרא בסוטה מא, א.

[35] מנחת חינוך תריב, וכן כתב בהעמק דבר להנצי"ב על התורה שם, וכן כתב בתפארת ישראל למשניות סוטה שם. וכן משמע מאברבנאל ורלב"ג על התורה שם. ועיין ר"י פרלא לרס"ג עשה טז ופרשה י, ועיין 'זכר למקדש' לאדר"ת שם.

[36] ראה 'זכר למקדש' לאדר"ת שדן בצדדים השונים של קיום המצוה בזמן הזה, כן ראה 'הקהל' במחזור המקדש לסוכות.