ותיקין במקדש
- יוסי ורדי
- 10 בפבר׳ 2022
- זמן קריאה 5 דקות
ותיקין במקדש: הזמן בו היו קוראים קריאת שמע במקדש – 'זמן הנברשת'.
הילני המלכה* עשתה נברשת* של זהב על פתח ההיכל. הנברשת נועדה לסימן, ובשעה שהשמש זורחת ממזרח וקרניה פוגעות בנברשת, ניצוצות יוצאים ממנה, וכך יודעים הנמצאים בעזרה לקרוא קריאת שמע בזמנה[1]. כתבו הראשונים, שהנברשת של הילני המלכה* - "עשתה אותה מזהב טוב - מבריק, שכשהשמש מכה עליה, ייראה עליה ברק ואור בתחילת היום בעלות השמש באופק ירושלים, ואז היו [אנשי ירושלים] קורין קריאת שמע"[2]. יש מן הפרשנים האומרים, ש'ניצוצות' אלה שבנברשת הן קרני שמש שהאירו אל ההיכל פנימה במערב[3]. ממקור זה בתלמוד למדו הראשונים, שזמן קריאת שמע במקדש ובכל מקום בעולם הוא לאחר עלות השמש.
אימתי זמן קריאת שמע – לפני 'הנץ' או אחריו? זמן קריאת שמע נדון בתלמוד: "מאימתי קורין את שמע בשחרית?" - ומשיב על כך אביי בגמרא, שראוי לנהוג "כוותיקין"[4]. ומפרש רש"י: "אנשים ענווים ומחבבין המצוות... שהיו גומרין אותה [עם ברכותיה] עם הנץ החמה". עוד מובא שם בגמרא, שמנהג ה'ותיקין' לקרוא לפני 'הנץ' נסמך על הפסוק האומר: "ייראוך עם שמש ולפני ירח דור דורים"[5], ועניינו, קיום מצות קריאת שמע בהשכמה, וקבלת עול מלכות שמים ביראה 'עם שמש'. מן האמור עולה בבירור, שזמן 'ותיקין' מוקדם, ויש לקרוא קריאת שמע בטרם תעלה השמש. מול סוגיא זו, מצינו תלמוד ערוך, הקובע שזמן קריאת שמע הוא לאחר שעלתה השמש, וכמובא לעיל, שהזמן המדויק הוא, כשהשמש כבר זורחת וקרני השמש פוגעות בנברשת שבמקדש, ועל פי ניצוצות האור - "הכל יודעין [בירושלים] שהגיע זמן קריאת שמע"[6]. לישוב שני מקורות סותרים אלו, יש מן הראשונים שכתב, שהזמן המובחר לקרוא קריאת שמע הוא דווקא הזמן בו קוראים את קריאת שמע במקדש, שהוא זמן מאוחר אחר 'הנץ החמה'[7]. לעומת זאת, באשר למקור האומר ש'ותיקין' פירושו, לקרוא קריאת שמע לפני 'הנץ', שם מדובר על אלו המזדרזים לקרוא את שמע בטרם תעלה השמש, זאת, כדי לסמוך גאולה לתפילה, שתחילת התפילה תהא 'עם שמש'. לשיטה זו, יצא שכרם בהפסדם, שכן, הם קוראים קריאת שמע שלא בזמנה ושלא כדין[8].
זמן קריאת שמע בעזרה
בציור נראים באי העזרה, כהנים וישראלים, עומדים לקרוא קריאת שמע ב'הנץ הנברשת', כלומר, כשקרני השמש מעלות נצנוצים בנברשת הזהב שעשתה הילני המלכה בשער ההיכל.
זמן קריאת שמע במקדש – 'זמן הנברשת': מצינו בדברי הרמב"ם שיטה מיוחדת, המסבירה את המיוחד בשעת 'הנץ' שבמקדש, ולשיטתו הזמן הוא אחר עלות השמש[9]. הרמב"ם מביא בכתביו 'דבר נפלא', וכתב: "ידוע, כי עובדי עבודה זרה היו משתדלים לבנות היכליהם ולהעמיד פסיליהם במרומי המקומות שמוצאים שם - 'על ההרים הרמים'. לפיכך קידש אברהם אבינו הר המוריה מפני שהוא ההר הגבוה ביותר שם, ופירסם בו את הייחוד. וקבע הרוח שמתפללים נגדה והגבילה לפאת מערב, לפי שקודש הקדשים במערב. והוא ענין אמרם: 'שכינה במערב'[10]. וכבר בארו [חכמינו] ז"ל... שאברהם אבינו קבע את הרוח שמתפללים אליה בתפילה - כלומר: בית קודש הקדשים. וטעם הדבר לדעתי, כיון שהיתה ההשקפה המפורסמת בעולם אז - עבודת השמש ושהיא האלוה... והיו כל בני אדם פונים למזרח, ולפיכך פנה אברהם אבינו למערב בהר המוריה, כלומר במקדש, כדי שיהו אחוריו לשמש. הלא תראה, ישראל בזמן רשעם וכפירתם... מה עשו? - 'אחוריהם אל היכל ה' ופניהם קדמה, והם משתחויתם קדמה לשמש'[11], והבן דבר נפלא זה. [והוסיף:] אין ספק לדעתי, כי אותו המקום אשר קידש אברהם אבינו בחזון... ציוה אותם [אברהם] שיהא זה בית עבודה [לה']"[12]. נמצא, לפי שיטת הרמב"ם, שהמעשה שעשה אברהם בהר המוריה, בהכריזו, כי יש להפנות עורף לעבודת השמש, זה מקור מנהגם של ה'ותיקין' לקרוא קריאת שמע ולהתפלל דווקא ב'הנץ', וזה המקור למה שהנהיגו במקדש לקרוא קריאת שמע בעת עליית השמש, שכן, קבלת עול מלכות שמים בשעה זו דווקא, יש בה הכרזה על ביטול עבודה זרה - מחד, ועל מלכות ה' - מאידך. לא בכדי, אפוא, בחרה הילני המלכה – הגיורת – לתרום דווקא נברשת של זהב, לצורך קריאת שמע במקדש, אלא, כדי להוסיף יראה במקדש, בירושלים ובארצות עולם[13].
הכוונת שער ההיכל למזרח - לביטול עבודת השמש: מצינו בדברי חז"ל הלכות המתקיימות במקדש, שמטרתן - ביטול עבודת השמש, כגון, כיוון המקדש בין מזרח למערב. מובא בירושלמי: "כמה יגעו הנביאים הראשונים, לעשות שער מזרחי [במקדש] כדי שתהא החמה מצמצמת בו [ומכוונת פנימה] - באחד בתקופת טבת, ובאחד בתקופת תמוז"[14]. הכוונה זו של שער המקדש למזרח, נועדה להדגיש, שהשכינה בקדש הקדשים במערב, וכי השמש משתחוה למערב המקדש. בכך מבטלים ישראל את העבודה לשמש, כי הכל נוכחים, שאינה אלא אחד המשרתים לפני ה' במרום. ל'דבר נפלא' זה התכוון הרמב"ם באומרו את דבריו דלעיל.
קריאת שמע של שחרית בהר המשחה
בציור נראים עולי רגל הבאים לירושלים, כשהם צופים בהשכמת הבוקר אל מקום המקדש. ההיכל נראה חציו העליון באור השמש, ואילו חצר הר הבית שרויה עדיין באפלולית הבוקר. העומדים בהר הזיתים רואים את נצנוץ קרני השמש ב'נברשת', עוצרים לקרוא קריאת שמע, ומקבלים עליהם עול מלכות שמים יחד עם באי המקדש ושאר אנשי ירושלים.
שחיטת התמיד כנגד הזריחה והשקיעה – לביטול עבודת השמש: כתבו הראשונים, להסברת ההלכה הנוהגת בעת עבודת התמיד במקדש, לכוון את שחיטת הקרבן כנגד השמש, שמטרת מנהג זה לביטול עבודה זרה. חז"ל דרשו את הפסוק האמור בקרבן התמיד: "שנים ליום עולה תמיד"[15] - "כנגד היום... הא כיצד? - תמיד של שחר נשחט על קרן צפונית מערבית - על טבעת שניה, ושל בין הערביים על קרן מזרחית צפונית על טבעת שניה". ומתוך ששוחטים את קרבן התמיד בזמן זריחת השמש וכנגדה, וכן בזמן נטיית השמש לערוב ולשקוע – שוחטים כנגדה, מעשה זה נועד להביע התנגדות לעובדי השמש, ולהשפיל את עובדיה[16].
מנהג ההשתחויה בשמחת בית השואבה - לכפרה על העבודה לשמש: הלכה אחרת במקדש, הנהיגו חכמים בחג הסוכות, בטכס מיוחד שהתקיים כנגד עבודת השמש, הייניו, מנהגם של עולי הרגל בעת שמחת בית השואבה - כמובא במשנה: "היו תוקעין והולכין עד שמגיעין לשער היוצא למזרח. הגיעו לשער היוצא למזרח, הפכו פניהם למערב, ואמרו: 'אבותינו שהיו במקום הזה - אחוריהם אל היכל ה' ופניהם קדמה, והמה משתחותים קדמה לשמש - ואנו ליה עינינו"[17]. וכתבו הראשונים, שכשיצאו ישראל להר הבית - "הפכו פניהם למערב לצד העזרות וההיכל והיו אומרים: 'אבותינו שהיו במקום זה בבית ראשון היו הופכים אחוריהם אל היכל ה'... שהיו מעובדי החמה, אבל אנו - ליה עינינו"[18]. במעשה ההשתחויה למערב, והפניית עורף למזרח, רצו עולי בבל לכפר על חטאם של אבותיהם במקדש בימי בית ראשון.
מעולם ההלכה
קריאת שמע בירושלים – ב'הנץ הנברשת' בזמן הזה
הדיון בענין זמן קריאת שמע במקדש ובירושלים יש לו השלכות הלכתיות בזמן הזה. שכן, זמן קריאת שמע איננו נוגע לבנין המקדש או לחורבנו, אלא זו הלכה כללית שיסודה מימות אברהם ומתקיימת לדורות.
יש להוסיף בענין זה, שמדובר בהבדל משמעותי מבחינת הקריאה בזמנה המדויק, שכן, מירווח הזמן, שבין שעת הופעת השמש באופק המזרח של ירושלים, לבין זריחת קרני השמש בהר הבית, והתנוצצות קרני השמש ב'נברשת' הוא כחצי שעה לערך. הסיבה להבדל זמן זה פשוטה, שכן, המקדש שוכן בין ההרים, ככתוב: "ירושלים הרים סביב לה", וההיכל בנוי על כתף ההר, שהוא נמוך מסביבתו, ככתוב: "ובין כתפיו שכן". מאידך, הר הזיתים גבוה כשמונים מטר מעל מקום המקדש, וההר חוסם את קרני השמש הבאים ממזרח. נמצא, שאין קרני השמש נראות בהר הבית אלא כעבור זמן מן הזריחה, רק אז קרניה מאירות וזוהרות על פני ה'נברשת' שבפתח ההיכל.
מאחר שבגמרא (יומא לז, ב) נאמר, שהנברשת נעשתה כדי להודיע לציבור את זמן קריאת שמע ל"שאר עמא דבירושלים", הווה אומר, שזמן קריאת שמע של כלל אנשי ירושלים תלוי בנברשת שבמקדש.
יש מקום להציע, שחכמי הדור ידונו בשאלה זו, שכן, יש בה צדדים שונים, כגון, הבדלים בין החורף והקיץ בהופעת קרני השמש בהר הבית וכד', ובהתאם לכך יקבעו את לוח הזמנים של קריאת שמע בירושלים, היינו – 'הנץ הנברשת'.
[1] משנה יומא לז, א. גמרא לז, ב.
[2] הרמב"ם בפירוש המשנה ליומא ג, יא.
[3] רש"י יומא לז, א.
[4] ברכות ט, ב.
[5] תהילים עב, ה.
[6] יומא לז, ב. ועיין ביומא ובברכות, שאביי, הוא הקובע את זמן ותיקין לפני הנץ, והוא הקובע את זמן קריאת שמע בירושלים שהוא אחר הנץ, והתמיהה ברורה.
[7] רבנו תם בתוספות ד"ה 'אמר' יומא לז, ב.
[8] רבנו תם שם.
[9] פירוש המשנה לרמב"ם יומא ג, יא. וראה מאמר נרחב בנושא הנדון ב'סידור המקדש' ''הנץ החמה בירושלים ובמקדש' עמ' 36.
[10] בבא בתרא כה, א.
[11] יחזקאל ח, טז.
[12] מורה נבוכים ג, מה.
[13] ראה ערך 'הילני המלכה'.
[14] עירובין ה, יא.
[15] במדבר כח, ג.
[16] מאירי יומא סב, ב. וראה תמיד ד, א; ובפירוש המשנה לרמב"ם שם.
[17] סוכה ה, ד.
[18] מאירי סוכה נג, ב.