ולדות קדשים

ולדות קדשים: קדושת בהמות שנולדו לאם שהוקדשה לקרבן.

נושא הנדון בדברי חכמים הוא, מה דינו של ולד הנולד לבהמה שנתקדשה, שכן, כלל הוא בהלכה: 'גידולי הקדש* – כהקדש'. כן אמרו: "ולדות קדשים - כיוצא בהם"[1], והולד קדוש מבטן וממשיך את קדושת אמו[2]. אכן, יש מהראשונים שכתבו, שקדושת הולדות היא מפני שהם גידולי הקדש[3]. לאור האמור, ולד חטאת נתקדש, כאמו, עם זאת, אין זה בהכרח שיעלה כקרבן חטאת, וכל אחד מן הקדשים דינו המיוחד.

ולד קדשים - קדוש בקדושת אמו: בהמה שנולדה, ולא הוקדשה לקרבן על ידי אדם, כגון, עגל שנולד מפרה שהוקדשה לקרבן, עגל זה נקרא 'ולד קדשים'. עגל זה, למרות שהוא עצמו לא הוקדש במפורש על ידי בעליו, הרי הוא הקדש, שהרי אמו הוקדשה[4]. על כגון זה אמרו חכמים 'ולדות קדשים - כיוצא בהם'[5]. כך גם בהמה שהוקדשה לשלמים, הלכה היא, שגם הולד הנולד לה הרי הוא קרבן שלמים, שמכוח אמו באה לו הקדושה, ולא מחמת עצמו, שהרי לא הקדיש אותו אדם[6].

ולד קדשים – בשלמים ותודה: ולד שלמים הרי הוא כשלמים לכל דבר, ומשום כך טעון סמיכה*, והבאת נסכים*, ותנופת* חזה ושוק - ככל השלמים. כך גם ולד תודה הרי הוא כתודה, אלא שאין ולד תודה טעון לחם כתודה עצמה, כלומר, מקריבים אותו לקרבן, אך אין להביא עליו את ארבעים לחמי התודה. ודרשו חכמים, משום שנאמר: "על זבח התודה", – ב'הא' הידיעה - כלומר, את הלחמים מביאים רק על "התודה", שכן, הוקדשה בידי אדם, לפיכך, התודה עצמה שהוקדשה בידי אדם טעונה לחם - וולדה שנתקדש מכוח אמו אינו טעון לחם[7]. כך גם באשר לבהמה, שהיא עצמה ולד שלמים, שהולידה ולד אחר שהוא דור שלישי, אף הולד הזה דינו כשלמים עד סוף כל העולם[8]. במה דברים אמורים, שהולדות קרבים? - בולדות עצמם, בדור השני, אבל ולדי ולדות – שהם דור שלישי והלאה - אלו אינם קריבים כלל. הלכה זו היא גזירה, שכן, חששו חכמים שמא יגדל אדם עדרי שלמים, ואמרו חכמים, שמתוך מעשיו של בעל הקרבן ניכר, שהוא משהה את ולד הבהמה, שיגדל ויביא ולדות תודה (או ולדות שלמים) ונמצא שהוא מגדל עדרים עדרים של קדשים לאוכלם. לפיכך, קונסים אותו ולא יקריבם[9].

ולד חטאת נועלים בבית סגור

ולד של קרבן חטאת קדוש כאמו, עם זאת אינו עולה כקרבן על המזבח. כך היא 'הלכה למשה מסיני', שאין לו תקנה, אלא נועלו סגור בבית עד אחרית ימיו.

ולד חטאת - כאמו: שונה ולד קרבן חטאת משאר הקרבנות, שכולם 'תולדותיהם כיוצא בהם' וקרבים על גבי המזבח, לא כן ולד חטאת, שאין לו תקנה אלא מיתה. וכתבו הראשונים: "ולד חטאת - 'הלכה למשה מסיני', שאין לו תקנה אלא מיתה. וכיצד מיתתם? - לא שיהרגם בכלי, או בידו, אלא יכניסם לבית, ונועל עליהם עד שימותו. ודברים אלו כולם מפי משה רבינו נשמעו"[10]. מאידך גיסא, השוחט שעירה שהוקדשה והוקרבה כחטאת, ומצא בבטנה ולד בן ארבעה חדשים, והוא חי, קדושתו כקדושת אמו, לפיכך בשרו נאכל כבשר החטאת[11].

ולד תמים שנולד לבעלת מום: ולד שנולד לבהמה שהוקדשה לקרבן, ונולד בה מום קבוע, וטרם נפדתה אמו לחולין, והרי היא בקדושתה, ולד זה ייפדה וייצא לחולין. זאת, אף על פי שבהמה תמימה כמותו אינה נפדית, עם זאת, הלכה היא, שולד זה נפדה ויוצא לחולין למרות שהוא תמים. בטעמו של דבר אמרו חכמים: כדי "שלא יהיה טפל חמור מן העיקר", כלומר: אמו של הולד שהיא עיקר הקדושה - נפדית ואינה קרבה, ואילו בנה - הטפל לקדושתה - נמצא קרב על גבי המזבח! לפיכך ייפדה ויצא לחולין. ואין צריך לומר, שבהמה בעלת מום קבוע, אם נתעברה כשהיא בקדושתה, ונפדתה, ואחר כך ילדה כשהיא חולין, שאף ולדה חולין כמותה, שהרי ה'עיקר' וה'טפל' חולין הם[12]. לעומת זאת, אם הקדיש אדם בהמה בעלת מום עובר, וילדה ולד והוא תמים, הולד קרב על גבי המזבח, שכן, האם שהיא ה'עיקר' ראויה למזבח, והולד, הטפל, הרי הוא תמים, ממילא אף הוא ראוי למזבח[13].

ולד תמים שנולד לבעלת מום

הלכה היא, שעגל שנולד לפרה שהוקדשה לקרבן, ונולד בה מום קבוע, כגון שזנב הפרה נחתך עם חלק מן העצמות (ראה צילום) וטרם נפדתה אמו לחולין, ייפדה וייצא לחולין למרות שהוא תמים. והטעם לכך - כדי "שלא יהיה טפל חמור מן העיקר", כלומר: אמו של הולד שהיא עיקר הקדושה – הרי נפדית ואינה קרבה, ואילו בנה - הטפל לקדושתה – יקריבוהו על גבי המזבח?! - לפיכך ייפדה ויצא לחולין.

---

[1] משנה תמורה יז, ב.

[2] פירוש המשנה לרמב"ם תמורה ה, ב. וכן שם ג, א.

[3] רש"י תמורה לא, ב; ד"ה גידולין, ועיין ערך 'גידולי הקדש'.

[4] עיין תמורה כה, א.

[5] משנה תמורה יז, ב.

[6] רש"י תמורה י, א, ד"ה 'אין קדושה'.

[7] ויקרא ז יב. תורת כהנים ויקרא יא; משנה מנחות עט, ב; רמב"ם פסולי המוקדשין יב, ח.

[8] משנה תמורה יז, ב; רמב"ם תמורה ד, א.

[9] משנה תמורה יז, ב; רמב"ם תמורה ד, א.

[10] רמב"ם פסולי המוקדשין ד, א.

[11] רמב"ם תמורה ד, ג.

[12] רמב"ם איסורי מזבח א, יא

[13] רמב"ם שם.