וידוי

וידוי: מצות וידוי שאדם מקיים במקדש, מתקיימת בעת הבאת קרבנו על חטאו.

מצות התשובה כוללת בתוכה שלבים אחדים, כגון, עזיבת החטא, החרטה, הכניעה במעשה ועוד[1], כשהוידוי הוא המסכם את תהליך התשובה. עיקר הוידוי הוא בדיבור, כלומר, אחר שעוזב החוטא את חטאו ומתחרט בלבו על שחטא, יאמר בשפתיו דברים אלו שגמר בלבו[2]. מצות הוידוי עיקר קיומה במקדש לפני ה', כשהיא מתקיימת עם הבאת הקרבן, ככתוב: "והתודה אשר חטא עליה - והביא את אשמו לה' על חטאתו אשר חטא"[3]. ומצינו במדרש, שהיה מקום לומר, שעיקר הוידוי הוא בארץ ישראל... "כי שם עיקר הכפרה, ושם הקרבנות, ועיקר הכל בה", עם זאת, דרשו חז"ל, שיש חיוב להתוודות על חטא, הן בארץ והן בחוץ לארץ, אף במקום שאין האדם מביא קרבן[4].

וידוי על הקרבנות: כל חייבי חטאות ואשמות, כשמביאים קרבנותיהם כדי להתכפר, אין מתכפר להם עד שיעשו תשובה. כגון, אדם שחילל שבת בשוגג, יעשה תשובה, ויביא קרבן חטאת למקדש, כלומר, כבשה, ובעומדו בעזרה – בבית המטבחיים – שם ישלים את תשובתו ויתודה וידוי דברים על קרבנו[5]. וכן שנינו: "ומתודה על חטאת - עוון חטאת, ועל אשם - עוון אשם"[6]. המביא עולה מתוודה על חטאים שעולה מכפרת עליהם, וכגון, שאכל מקרבן הפסח שלא בזמנו, היינו שאכל כזית צלי בארבעה עשר מבעוד יום עבר על מצות עשה, של "ואכלו את הבשר בלילה הזה"[7], וחייב להביא כבש או עז לעולה, ולהתוודות על חטאו[8]. עבר אדם על לאו הניתק לעשה, כגון, שלא נתן לקט שכחה ופאה, ולקחם לעצמו, וכתוב: "ולקט קצירך לא תלקט... לעני ולגר תעזוב אותם"[9], אף כאן, כיון שמצוה זו מוגדרת כעשה, יביא קרבן עולה. על קרבן שלמים אין אומרים וידוי אלא דברי שבח והודאה[10], כגון 'מזמור לתודה'[11]. ויש אומרים שמתוודים גם על קרבן שלמים[12].

וידוי כהן גדול לפני ה' במקדש

בציור נראה הכהן הגדול כשהוא מתודה על הפר לפני ה' ביום הכיפורים, ככתוב: כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם, ואתם - לפני ה' תיתוודו על פשעיכם ותטהרו – אזי יכפר עליכם (על פי תרגום יונתן ויקרא טז, ל).

סדר הוידוי: כיצד מתודה? - אומר: חטאתי עויתי פשעתי, ועשיתי כך וכך, וחזרתי בתשובה לפניך, וזה הקרבן לכפרתי[13]. יש מן הראשונים שכתב, שבחטאת ואשם שחטאם מוגדר בתורה, מתוודה וידוי מיוחד על חטא זה שחטא בו, ואינו פותח בוידוי כללי על חטאיו. ואילו בעולה, מתוודה קודם דרך כלל: 'חטאתי עויתי פשעתי' ואחר כך מפרט את חטאו הפרטי[14]. הוידוי נאמר על הקרבן בעודו חי, קודם שחיטתו, שנאמר: "והתודה אשר חטא עליה"[15], ודרשו חז"ל: "'עליה' - כשהיא קיימת ולא משנשחטה"[16]. וכן מפורש בשעיר המשתלח, שיש להתוודות עליו כשהוא חי, ככתוב: "וסמך... על ראש השעיר החי והתודה עליו את כל עוונות בני ישראל"[17].

מעולם המחשבה

הוידוי - המצוה וטעמה

"משרשי המצוה, לפי שבהודאת העוון בפה, תתגלה מחשבת החוטא ודעתו, שהוא מאמין באמת, כי גלוי וידוע לפני האל ברוך הוא כל מעשהו, ולא יעשה עין רואה כאינה רואה. גם מתוך הזכרת החטא בפרט [בבואו לפרט את חטאו] ובהתנחמו עליו, יזהר ממנו יותר פעם אחרת, לבל יהיה מכשול נכשל בו. אחר שיאמר בפיו: כזו וכזו עשיתי, ונסכלתי במעשי [אזי המתודה] יהיה נגדר שלא ישוב לעשות כן, ומתוך כך יירצה לפני בוראו. והאל הטוב החפץ בטובת בריותיו הדריכם בדרך זו - יזכו בה" (ספר החינוך שסד).

הוידוי על הקרבן נעשה בשעה שהאדם סומך את שתי ידיו על ראש הקרבן[18]. גם דין זה מפורש בשעיר המשתלח: "וסמך אהרן את שתי ידיו על ראש השעיר החי והתודה"[19]. מי שאינו סומך מתוודה בפיו, כגון נשים[20], שהרי מפורש בכתוב: "איש או אשה... והתודו", ופסוק זה המחייב את האיש והאשה להתוודות, נאמר בקשר עם הבאת הקרבן, ופשוטו של פסוק הוא: "'והתודו' - האיש או האשה"[21]. הסמיכה בידים בעת הוידוי צריכה להיות, כששתי ידיו של המתוודה מונחות בין קרני הקרבן בלא חציצה[22]. ויש מי שכתב שהווידוי נאמר, כשאין ידי המתוודה ממש על הקרבן, אלא כשידיו כפופות וקומתו כפופה, כבשעת התפילה[23]. כל היום כשר למצוות וידוי, שכל דבר שמצותו ביום כשר כל היום[24]. גרים מתודים על קרבנם ככל ישראל, אך גוים וגרי תושב אינם מתודים על קרבנם[25].

סמיכת ידים על ראש הבהמה בעת הוידוי

בציור נראה מביא הקרבן כשהוא סומך ומתוודה על קרבנו, וכפות ידיו נתונות על ראש הפר ובין קרניו.

מעולם המוסר והמחשבה

הבאת קרבן על השוגג - ולא על המזיד - על שום מה?

הוידוי בא על חטא שאדם חטא בשגגה, והאדם מביא עליו קרבן במקדש ומתוודה. ודרשו חכמים (מדרש פנחס בן יאיר): "למה גזר המקום בתורה לכל אדם העושה החטא בשגגה להביא קרבן בעד עצמו, ואין אותו האיש נקי עד שיקריב קרבן על שגגתו? - אלא [קרבן על השוגג בא למנוע את האדם] שלא יעשה אדם חטא לפני המקום בזדון". וכתב בספר שערי תשובה לרבינו יונה (שער ד, ב) להסביר את חומרת העבירה בשוגג: "ואמרו רבותינו זכרונם לברכה, כי החטאת תבוא על השגגה בדבר שחייבים על זדונו כרת, ומפני עוון הכרת כי רב הוא, לא תשלם כפרת החוטא בו גם [אם חטא] בשגגה - עד שיביא חטאת, ואף על פי שהתודה על חטאו... והתבונן מזה: אם השוגג בלתי טהור הוא [גם] אחרי התשובה, עד שיביא קרבן - מה עז עונש המזיד! אכן [בהעדר קרבן על המזיד] יתכפר עוונו ביסורים". עוד כתב רבנו יונה בשער ד, טו: "ודע כי השוגג ענוש יענש, כאשר הקדמנו לבאר, אף כי הפושע [בזדון]... ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (מדרש תהלים מח): בפירוש מה שכתוב (תהלים מח, ג): 'יפה נוף משוש כל הארץ הר ציון ירכתי צפון קרית מלך רב': כאשר היה אדם עובר עבירה בשוגג היה לבו דואג עליו, וחרד ומפחד לחטאו, עד שהיה עולה לירושלים. [וכאשר] היה מקריב קרבן החטאת - היה אך שמח! על זה נאמר: 'יפה נוף משוש כל הארץ'. ומה שכתוב: 'ירכתי צפון' [ביטוי שמכוון] על המזבח, 'ירכתי צפון' [של המזבח] היה 'משוש כל הארץ', כי החטאת היתה נשחטת על ירך המזבח צפונה [ומכאן השמחה בצפון דווקא על כפרת החטא]".

---

[1] ראה רמב"ם הלכות תשובה פרקים א – ב. וראה שערי תשובה, שער א, שם מנה עשרים שלבים עיקריים בתהליך התשובה.

[2] רמב"ם הל' תשובה ב, ב.

[3] ויקרא ה, ה – ו.

[4] ספר החינוך מצוה שסד.

[5] רמב"ם תשובה א, א.

[6] יומא לו, א; תוספתא מנחות י, יב. וראה רמב"ם מעשה הקרבנות ג, יד.

[7] רמב"ם קרבן פסח ח, ה.

[8] רמב"ם כלי מקדש ב, ט.

[9] ויקרא כג, כב; וראה מאירי יומא לו, א.

[10] רמב"ם מעשה הקרבנות ג, טו; ועיין רש"י דה"י ב ל, כב.

[11] אור שמח שם; אבני נזר או"ח לט, ג.

[12] רש"י תענית כג, ב. ובמהרש"א.

[13] רמב"ם מעשה הקרבנות ג, טו.

[14] מאירי יומא לו, א.

[15] ויקרא ה, ה.

[16] ספרי זוטא נשא ה, ה.

[17] ויקרא טז, כא. ועיין ספרא דבורא דחובה ריש פרשה י שמפסוק זה למדו בגזרה שווה לכל חטאת.

[18] יומא שם; רמב"ם מעשה הקרבנות ג, יד.

[19] ויקרא שם.

[20] שאין האשה סומכת.

[21] אחרונים, ועיין אבן עזרא במדבר ה, ו.

[22] משמעות הגמרא ביומא שם והרמב"ם מעשה הקרבנות ג, יד. (עיין עבודת ישראל לר"י קמחי דף ק).

[23] עבודה תמה לר"י בנבנישתי על סדר 'אתה כוננת'.

[24] משנה מגילה כ, ב. על וידוי הפרים, ועיין טורי אבן שם שכתב שהוא הדין לוידוי כל הקרבנות.

[25] ספרי זוטא נשא ה, ה.