התורה חסה על ממונם של ישראל

התורה חסה על ממונם של ישראל: מצוות והלכות במקדש שהקלו בהם חכמים משום הפסד ממון.

חכמינו ז"ל למדו, שיש להקל במקדש בכמה הלכות משום הפסד מרובה, שכך לימדה התורה, לחוס על ממונם של ישראל. מצינו, שהתורה חסה על כלי חרס פשוטים של אדם, שכך נאמר לענין נגעי בתים: "וציוה הכהן ופינו את הבית, בטרם יבוא הכהן לראות את הנגע, ולא יטמא כל אשר בבית"[1]. בכך הורתה התורה, שבית אשר נראו בו סימני 'נגעי בתים', אינו נטמא, אלא לאחר פסיקת הכהן. לפיכך, בטרם יבוא הכהן לראות את הבית, ציותה התורה להוציא את כל אשר בבית, ומתברר, שהכוונה היא למנוע הפסד מיותר מבעל הבית. לו היה הכהן מוצא את הבית טמא כשכל החפצים בפנים, הרי כל החפצים והכלים הנמצאים בבית היו נטמאים בקביעת הכהן, ואף על פי שניתן לטהר את הכלים במקוה, מכל מקום התורה חסה על טרחתו של בעל הבית. כן חסה התורה על כלי חרסו ופכו הפשוטים, שהרי אם נטמאו כלי החרס - "שבירתם מטהרתם" ונמצא מפסיד את כליו. מכאן אמרו חז"ל: "אם כך חסה התורה על ממונו הבזוי - קל וחומר על ממונו החביב..."[2]. עוד מצינו בתורה, שלמרות שאסרה אכילת חלב, התירה אותו בהנאה, וכתבה: "וחלב נבלה וחלב טרפה יעשה לכל מלאכה". כך גם אסרה התורה לאכול נבלה, עם זאת התירה למוכרה לנכרי, ככתוב: "או מכור לנכרי"[3], הרי שחסה התורה על ממונו של אדם גם בדברים אסורים . יסוד זה מובא להלכה גם בהלכות אחרות, כגון בהלכות 'איסור והיתר', לפיכך, פעמים שחכמים הקלו באיסורים בהפסד מרובה משום שהתורה חסה על ממונם של ישראל.

הנחיות לכהנים במקדש - משום הפסד ממון: להלן מספר דוגמאות הנוגעות למקדש, המלמדות, שהתורה חסה על ממונם של ישראל גם במקדש:

א. שופרות של תענית: הלכה היא, שתוקעים במקדש בתענית בשופר מצופה כסף, ומובאת דעה בגמרא, שמשום כך לא ציפו את השופר בזהב[4], משום שהתורה חסה על ממונם של ישראל[5]. ב. קלפי של שעירי יום הכיפורים: הקלפי העשויה להטלת גורל על שני השעירים ביום הכיפורים, היתה עשויה עץ, ולא נעשתה מכסף או זהב מאותה סיבה[6].

קלפי של יום הכיפורים מעץ - לחיסכון

להטלת גורלות על שני שעירי יום הכיפורים, הכינו במקדש קלפי מעץ אשכרוע. ומובא בגמרא, שהקלפי לא נעשתה מזהב, משום שהתורה חסה על ממון ישראל. עם זאת, באשר לגורלות עצמן, אלו נעשו מזהב, כמובא במשנה (יומא ג, ט) שבן גמלא עשאן של זהב ושבחוהו על כך.

ג. מחתה לגחלי הקטורת: הכהן היה נוטל מחתה בכל יום, וחותה בה גחלים מן המזבח החיצון, להניחם על המזבח הפנימי להקטרת הקטורת. חתיית הגחלים נעשתה בעזרת מחתה העשויה כסף ולא במחתה העשויה זהב – חוץ מיום הכיפורים - זאת, משום שמחתה העשויה זהב שמשתמשים בה שנה תמימה, עלולה להשחק הרבה מחום האש במשך הזמן, והתורה חסה על ממונם של ישראל[7].

ד. לחם הפנים: בענין לחם הפנים הנעשה מסולת, דרשו חז"ל, שהותר לכהנים לקחת חיטים מן השוק ללחם הפנים שבהיכל, והכהנים הם שטוחנים את החיטים ועושים מהן סולת. בכך חוסכים הכהנים את תשלום הטחינה שהיו משלמים לסוחר, הגובה שכר על עמלו לטחון ולהכין סולת. לפיכך מפני החיסכון למקדש קונים חיטים, כי אם היו קונים סולת לשנה עבור לחם הפנים הנעשה שבוע בשבוע במשקל עשרים וארבע עשרונות, נמצא שיש בכך הפסד ניכר לציבור. לא כן בשאר המנחות, בהן חייבה התורה לקחת סולת משובחת מן הסוחר, ומסבירים הראשונים, שבאשר למנחות, שהוצאתן מועטת יקנה מן המשובח, כי "הן דבר מועט, ואין באות תדיר [לפיכך] לא הותר לקנות [לצורך הקרבן] כי אם סולת"[8].

ה. שמן למנחות: כך מצינו באשר לשמן שבמנחה, שהתורה חסה על ממון ישראל, וניתן להביא למנחה במקדש שמן רגיל. שכן, לכאורה, היתה התורה צריכה לחייב את עשיית המנחה מ"שמן זית זך", וקל וחומר הוא, אם במנורה העשויה להדלקה, ואין השמן בא לענין אכילה, עם זאת, חייבה התורה "שמן זית זך", על אחת כמה וכמה, לענין מנחות הנאכלות על ידי הכהנים בעזרה, שיהיו טעונות "שמן זית זך"! למרות האמור, אמרה תורה: "'שמן זית זך כתית - למאור' – 'למאור' [אתה מביא] שמן זית זך - ולא למנחות!" זאת, "משום שהמנחות היו מרובות, וצריכות שמן הרבה [לכל מנחה] ואילו היה צריך לחזור במנחות… אחר 'זך' ו'כתית' כמו למנורה - היו [ישראל] מפסידים, שהיו לוקחין אותו ביוקר"[9], והתורה חסה על ממונם של ישראל[10].

ו. קרבן פסח: מצינו במדרש מקור המלמד ש"התורה חסה על ממונם של ישראל", שנאמר: "'ואם ימעט הבית מהיות משה' - שאם בני הבית מועטים להיות להם שה אחת, ואינם יכולים לאוכלה [בשלמותה] ויבוא [הקרבן] לידי נותר [לפיכך] - 'ולקח הוא ושכנו... במכסת נפשות'", ובכך יאכלו שתי המשפחות את השה בשלמות, ונמצא, שאינם צריכים לשרוף את יתרת הקרבן עם בוקר[11], הרי שחסה התורה על ממון ישראל שלא להשחיתו לשווא.

ז. חצוצרות כסף: מצינו בראשונים, שלמדו מן הכתוב: "'עשה לך שתי חצוצרת כסף' - ולא של זהב, אף כאן, משום שהתורה חסה על ממונם של ישראל"[12].

אין עניות במקום עשירות: הכלל האמור לעיל, ש"התורה חסה על ממונם של ישראל", ומתחייב ממנו, שגזברי ההקדש צריכים לצמצם בהוצאות המקדש, עומד בסתירה, לכאורה, לכלל אחר שאמרו חז"ל: "אין עניות במקום עשירות"*[13], ומתחייב ממנו ההיפך, שכל דבר שהוא לצורך העבודה, ניתן לפזר עליו ממון הרבה? תירצו האחרונים, שכל מקרה לגופו, והדבר תלוי בדעת החכמים, ופעמים שכבוד העבודה מחייב לפאר אותה ולהוציא ממון, ופעמים שאין הפרוטה מצויה ויש הפסד מרובה אזי מצמצמים בהוצאות[14]

שופר של תענית מכסף - לחיסכון

בתקיעת שופר במקדש נקבעו שני מיני שופרות, וכלשון המשנה: "שופר של ראש השנה... פיו מצופה זהב... בתעניות [תוקעים] בשל זכרים [והשופרות] כפופין, ופיהן מצופה כסף" (משנה ראש השנה ג, ג). לפי האמור בגמרא הציפוי נעשה מכסף ולא מזהב, מפני שהתורה חסה על ממון ישראל.

מן המדרש

התורה חסה על ישראל וצמצמה בהבאת קרבנות לכפרה

"היה ר' שמעון אומר: קשה טומאת מקדש וקדשיו מכל עבירות שבתורה, שכל עבירות שבתורה מתכפרות בשעיר אחד [בשעיר המשתלח לעזאזל] וטומאת מקדש וקדשיו מתכפרת בשלשים ושנים שעירים... הקריבין לציבור בכל שנה ושנה... 'שנים עשר' [שעירים] בשנים עשר חדשי השנה [מדי ראש חודש]... שנים בעצרת: אחד בגלל הלחם [לכפר] ואחד בגלל היום [סך הכל שלושים ושנים]. ואם כיפר [השעיר] הראשון [של עצרת] - על מה השני מכפר? - על טומאה שאירעה בין זה לזה. אמור [מעתה]: כל ישראל צריכין להביא שני שעירים בכל יום [אחד לכפר על עבירות שנעשו ביום זה, והשני – על טומאת מקדש וקדשיו]! אלא שחס הכתוב על ממונם של ישראל [שלא יצטרכו להביא שני שעירים מדי יום ביומו]"[15].

---

[1] ויקרא יד, לו.

[2] משנה נגעים יב, ה. ספרא מצורע פרשה ה. ויש שלמדו זאת מהפסוק: 'והשקית את העדה ואת בעירם', ראה תנחומא חקת ט; ובמדבר רבה פרשה יט, ה.

[3] 'מדרש שלשה וארבעה'.

[4] כדין שופר בראש השנה, עיין שם בגמרא.

[5] ראש השנה כז, א. לפי טעם אחד בגמרא שם.

[6] יומא לט, א. במשנה.

[7] משנה תמיד ה, ה. וראה יומא מג, ב. ורש"י שם, שביום הכיפורים היה הכהן הגדול חותה במחתה של זהב ומכניס להיכל בשל זהב, זאת, משום חולשתו של הכהן הגדול, הקלו לו להשתמש במחתה אחת של זהב.

[8] רש"י מנחות עו, ב.

[9] רש"י מנחות פו, ב.

[10] מנחות פו, א. במשנה ובגמרא שם 'מפני החסכון', כלומר מפני שהתורה חסה על ממונם של ישראל.

[11] 'מדרש שלשה וארבעה'.

[12] פירוש רבנו גרשום חולין מט, ב.

[13] עיין מנחות פט, א. מחלוקת בגמרא לגבי שיעור הדלקת נר המנורה, האם אמרינן "התורה חסה על ממונם של ישראל" או "אין עניות במקום עשירות".

[14] תפארת ישראל תמיד ה, אות כז. ועי' שם שקלים ח, אות לד. ועיין תשובות הנודע ביהודה שבספר תשובה מאהבה סי' ז. שם פירט כל כלי לגופו, וכגון, בשופר וקלפי אמרו חז"ל - "התורה חסה על ממונם של ישראל" משום שאינם כלי שרת ואינם קדושים בקדושת הגוף... עיין שם.

[15] תוספתא שבועות א' ב - ג.