השתחויה

השתחויה: נפילת אדם על פניו ארצה במקדש, לסימן כניעה והתבטלות לפני ה'.

ההשתויה במקדש - 'עבודה' היא ומצות עשה, וכדברי הראשונים, המסבירים את דברי חז"ל: "עובדהו במקדשו" – "פירושו לומר, שיעבדו אותו במקדשו בעבודת הקרבנות והשיר וההשתחויה"[1]. עוד מצינו, שעבודה זו צריכה להיות מיוחדת לה', וכתבו הראשונים, שההשתחויה היא ההתמסרות לעבודת ה', ככתוב: "'ולעבדו בכל לבבכם', ואמר: 'ועבדתם את ה' אלהיכם', ואמר: 'ואותו תעבודו'... וציונו לעשותן [את העבודות דווקא] לו יתברך, וצוונו לבנות היכל לו... הקרבן לו... ושישתחוו לו... והזהיר מעשות דבר מאלו לזולתו... 'כי לא תשתחוה לאל אחר'"[2]. בפסוקים שונים מוכח, שהשתחויה במקדש היא מן העבודות הנכבדות לפני ה'. כך אומר אברהם לנעריו בעלותו להר המוריה לעבודת ה' בעקידה: "שבו לכם... ואני והנער נלכה עד כה ונשתחוה ונשובה אליכם"[3], וכן באחרית הימים נאמר: "והיה מדי חדש בחדשו ומדי שבת בשבתו יבוא כל בשר להשתחוות לפני אמר ה'"[4]. מטרות שונות נאמרו לענין ההשתחויה: יש השתחויה שהיא 'עבודה' מצד עצמה, כגון, בעת הבאת הביכורים[5]. כן יש השתחוייה הבאה בסיום העבודה בהיכל, שיש מי שפירש, שעניינה - נטילת רשות של העבד מרבו, להפטר ולצאת. עוד מצינו השתחויה המתקיימת לצורך הוידוי, שעניינה, הכניעה בעת הודאה על החטא וקבלה לעתיד[6]. ההשתחויה נעשית בשלבים ויש צורות אחדות של השתחויה, כן מובא בדברי חז"ל, שיש השתחויות במקומות מיוחדים בהר הבית ובמקדש.

סוגי ההשתחויות: צורות אחדות מנו חכמים בענין ההשתחויה, וכולן נלמדו מן המקרא ומן המסורת, והן: כריעה, קידה והשתחויה. מן הפסוקים בתנ"ך עולה, שמדובר בשלבים לקראת ההשתחויה, תחילה האדם קד קידה, לאחר מכן כורע על ברכיו, ולאחר מכן משתחוה ארצה בפישוט ידים ורגלים, ככתוב: "ויקדו - וישתחוו", ופירשו הראשונים: "'קידה' - כפיפת קדקד, 'השתחוויה' - משתטח לארץ"[7]. כן מצינו בהשתחויה במקדש: "וכל בני ישראל רואים ברדת האש... ויכרעו אפים ארצה על הרצפה - וישתחוו"[8].

קידה: נאמר: "ותיקוד בת שבע אפים ארץ"[9], מכאן למדו חז"ל ש'קידה' היא על אפיים[10]. יש מן הראשונים שפירש את המילה 'קידה' מלשון 'קדקד'[11], והוא החלק העליון של הראש. זה מה שנאמר בתלמוד, ש'קידה' עניינה, שהאדם נועץ אגודליו ברצפה ושוחה עד שפניו נוגעות ברצפה[12], כל זאת כאשר רגליו ישרות וזקופות ואינו מכופף את ברכיו[13].

כריעה: על שלמה המלך נאמר: "ויהי ככלות שלמה להתפלל אל ה'... קם מלפני מזבח ה' מכרוע על ברכיו"[14], מכאן למדו חז"ל, שכריעה היא על הברכיים[15]. מדברי הראשונים נראה, שהכריעה יש בה שני שלבים, בתחילה כורע האדם על ברכיו ארצה, בשלב שני, מכופף האדם את ראשו ושוחה ארצה בקשת עד שראשו מגיע לארץ[16].

כריעה - בריכה – שחייה

מדברי חז"ל עולה, שההשתחויה נעשית שלב אחר שלב, ומדובר בעבודת ה' הנעשית בטכס מסודר. בציור נראה הסדר: תחילה 'בריכה' על הברכיים (בציור מימין). לאחר מכן 'כריעה', כלומר, המשתחוה מתיישב על כרעיו (בציור באמצע). בשלב שלישי באה ה'שחייה', כלומר, האדם מכופף את גופו כקשת עד שראשו נוגע בארץ (בציור משמאל).

השתחויה: בתורה נאמר: "הבוא נבוא אני ואמך ואחיך להשתחוות לך ארצה?!"[17] מכאן למדו חכמים, שהשתחויה היא פישוט ידים ורגלים[18], כלומר, שהאדם משתטח מלא קומתו ארצה עד שנמצא מוטל ופניו דבוקות בקרקע[19].

ההשתחויות בהר הבית: שלוש עשרה השתחויות היו במקדש[20], ונחלקו תנאים במקומן ובטעמן. יש סוברים שהשתחוויות אלו היו כנגד שלשה עשר שערי העזרה: ארבע בצפון, ארבע בדרום, שלש במזרח ושתים במערב. והיו משתחוים כנגד השערים[21], ומודים לה' על נוי הבנין[22]. יש חולקים וסוברים שהשתחויות אלו היו כנגד שלוש עשרה פרצות שפרצו מלכי יון בסורג, וגדרום בני חשמונאי[23], וכנגדם היו משתחוים[24], כאשר היו מקיפים את הסורג סביב העזרה[25], והיו מודים על עקירת מלכות יון הרשעה[26], ועל הנס שזכו החשמונאים לגדור את הפרצות[27]. דעה שלישית נוקטת ששתי הדעות אמת, ותיקנו שחייה כנגד הפרצות והשתחויה כנגד השערים[28]. כל ההשתחויות היו בפישוט ידים ורגלים, והשחייה היא כריעת הראש והחוליות כבתפלה[29]. בית רבן גמליאל ובית רבי חנינא סגן הכהנים היו משתחוים השתחויה נוספת, כנגד דיר העצים*, שכן מסורת בידם מאבותיהם ששם הארון נגנז[30].

אבן משכית*: מצינו איסור בתורה, שלא להשתחוות על 'אבן משכית'* אפילו לה'[31], זאת, מחוץ למקדש. לא כן במקדש, שם המצוה היא להשתחוות על רצפת המקדש ועל 'אבן משכית'. שנאמר: "ואבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחוות עליה"[32], ואמרו חכמים: "'בארצכם' - אין אתם משתחוים על האבנים, אבל משתחוים אתם על האבנים במקדש"[33].

השתחויה על אבן משכית

בציור נראה השלב האחרון בהשתחויה, כשהמשתחוה משתטח ארצה בפישוט ידים ורגלים ופניו כבושות בארץ. מתחת למשתחוה נראית 'אבן משכית', שעליה מתקיימת מצות ההשתחויה במקדש, כלומר, אבן מעוטרת הנעשית במיוחד לצורך המשתחוים במקדש. מצידו של המשתחוה נראה סל הביכורים, שכן כל מביא ביכורים מצווה להשתחוות לפני ה' בעזרה – מול ההיכל.

ההשתחויות בעזרה בעת הקרבת התמיד: הלכה היא, שכאשר הלויים שרים שיר של יום* על הדוכן*, בשעת ניסוך היין*, יש לחלק את המזמור לשלושה. ובעת שהיו הלויים שרים ומגיעים לסוף כל פרק משלשת חלקי המזמור, היו שני הכהנים העומדים משני צידיו של בן ארזה תוקעים בחצוצרות*[34]. כך מובא להלכה: "שחה המנסך לנסך, מניף הסגן בסודרין, הקיש זה בצלצל, ותקעו אלו [שני הכהנים] בחצוצרות, ודיברו הלוים בשיר. הגיעו [הלויים] לפרק - תקעו [שני הכהנים] והשתחוו כל העם שבעזרה. על כל פרק – תקיעה, ועל כל תקיעה - השתחויה, וכל התקיעות שעל התמיד - תשע"[35]. בשעת התקיעה היו כל העם שבעזרה משתחוים בפישוט ידים ורגלים[36]. וכן הוא אומר: "וכל הקהל משתחוים והשיר משורר והחצוצרות מחצרים, הכל עד לכלות העולה"[37]. השתחויות אלו הנעשות בסיום העבודות שבהיכל, ובתקיעות המתקיימות במהלך הקרבת התמיד, כולן חובה וקבע הם[38].

התקיעות וההשתחויות בעת הקרבת התמיד

בציור נראים שני כהנים העומדים משני צידי 'בן ארזה', המחזיק בידיו את הצלצל. עם תקיעת החצוצרות שבידיהם בעת שירת הלויים, בין פרק לפרק, היו קהל ישראל שבעזרה משתחוים ארצה – כמתואר במשנה - "על כל תקיעה – השתחויה".

השתחויה ברגלים: ההשתחויה היא חלק בלתי נפרד מעבודת המקדש, והיא ביטוי לכניעה וביטול האדם כלפי בוראו[39]. ומצאנו שעולי רגלים היו משתחוים בבואם למקדש, כפי שנאמר אצל אלקנה: "ועלה האיש ההוא מעירו מימים ימימה להשתחות ולזבוח לה' צבאות בשלה"[40]. וכן אמרו חז"ל בתלמוד: "בשעה שישראל עולין לרגל, עומדין צפופין ומשתחוים רווחים, ונמשכין אחת עשרה אמה אחורי בית הכפורת"[41]. הצורך להצטופף בעזרה, והנס שנעשה להם בעת ההשתחויה, מלמדים, שעולי הרגל השתחוו דווקא בעזרה, כי כך היא מצות ה'עבודה'* לפני ה' במקדש, וכחלק ממצות הראיה* לפני ה' ברגלים. ומובא במדרש, שבשעה שהיו ישראל כורעים ארצה היו מתפללים על צרכיהם[42]. ואכן לאחר החורבן תיקנו חז"ל, להזכיר בתפילת הרגל את ענין ההשתחויה, וכך היא לשון התפילה: "ואין אנחנו יכולים לעלות ולהיראות ולהשתחוות לפניך", ומוסיפים: "ושם נעלה ונראה ונשתחוה לפניך בשלוש פעמי רגלינו"[43].

בעת הבאת הביכורים*: נאמר בתורה: "ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתתה לי ה', והנחתו לפני ה' אלקיך, והשתחוית לפני ה' אלקיך"[44]. מכאן החובה לכל מביא בכורים למקדש, שלאחר הנחתם בצד המזבח, משתחוה האדם לפני ה' בעזרה, ובכך קיים מצות 'עבודה' לפני בוראו[45]. ויש אומרים, שכיון שמדובר בסיום המצוה, נמצא, שהשתחויה זו, היא "כאדם שנוטל רשות מרבו קודם שהולך"[46].

מדברי חז"ל

קידתו של רבן גמליאל בשמחת בית השואבה

"אמרו עליו, על רבן שמעון בן גמליאל, כשהיה שמח שמחת בית השואבה... וכשהוא משתחוה, נועץ שני גודליו בארץ - ושוחה, ונושק את הרצפה וזוקף, ואין כל בריה יכולה לעשות כן. וזו היא 'קידה'"[47].

קידה

הקידה היא אחת מצורות ההשתחויה, וגם היא שלב לקראת השתחויה ארצה. הקד קידה נועץ אגודליו בארץ, ושוחה עד שקדקדו מגיע לרצפה. הקידה בשלימותה ובהידורה, היא ענין ליחידים כדוגמת רבן גמליאל במקדש (סוכה נג, א).

ביום הכיפורים: בשעה שהכהן הגדול מתוודה על הפר והשעיר ומזכיר את השם, כל הכהנים והעם העומדים בעזרה, כורעים ומשתחוים ונופלים על פניהם ואומרים: 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד'[48]. מאידך יש מקורות שנראה מהם, שרק הקרובים לכהן הגדול, שהיו שומעים את השם יוצא מפיו, הם שהיו משתחוים, ואילו הרחוקים היו אומרים - 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד' ולא היו משתחוים[49]. כתבו הראשונים, שבשעה שהיו ישראל נופלים על פניהם, היו מתוודים כדין חובת וידוי ביום הכיפורים[50], כי כך היא מצות וידוי - להתוודות בכניעה והשתחויה[51]. ההשתחויה ביום הכיפורים במקדש התקיימה עשר פעמים, שכן, הכהן הגדול הזכיר את השם המפורש עשר פעמים[52], וכתבו הראשונים, שמשום כך התקינו הגאונים לאחר החורבן, לומר וידוי ביום הכיפורים עשר פעמים, החל בתפילת מנחה של ערב יום הכיפורים וכלה בתפילת נעילה[53]. באשר למשמעות ההשתחויה מסבירים האחרונים, שהשתחויה זו היא על דרך שנאמר: "וירא כל העם וירונו ויפלו על פניהם"[54], דהיינו, לתת גדולה וכבוד לשמע השם המפורש, כאילו אין האדם יכול לעמוד על עומדו מפני רעד ורתת[55]. לאור האמור כתבו האחרונים, שאף בשעת ברכת-כהנים* הנאמרת בכל יום במקדש, כששמעו העומדים בעזרה את השם המפורש* היה העם משתחווה ארצה[56].

ההשתחויה בעת וידוי יום הכיפורים

בעת שהכהן הגדול היה מתוודה ומזכיר את השם המפורש, היו קהל ישראל שבעזרה כורעים ומשתחוים ארצה. בציור נראים באי העזרה בשלבים שונים של ההשתחויה.

השתחויית הכהן בסיום עבודתו בהיכל: בסיום כל עבודה שבהיכל, הכהן העובד משתחוה קודם יציאתו[57], שכך היא מצות העבודה* במקדש, שהיא כוללת בתוכה השתחויה של העובד[58], ויש אומרים, שהשתחויה זו היא כעבד המשמש את רבו, שנוטל רשות קודם שיוצא[59]. בעבודת הקטורת ארבעה כהנים משתחוים בסיום עבודתם: באשר לכהן המדשן את המזבח הפנימי[60], אמנם אינו משתחוה בכניסתו הראשונה להיכל, שכן, טרם גמר את עבודתו, מאידך, בכניסתו השניה להיכל, כשנוטל את הטני שבו האפר להוציאו, הרי הוא משתחוה בתום עבודתו[61]. הכהן המכניס את מחתת הגחלים לשם הקטרת הקטורת, לאחר שצבר את הגחלים על גבי מזבח הזהב הרי הוא משתחוה, שזוהי גמר עבודתו[62]. הכהן המסייע למקטיר, לאחר שנותן את הקטורת לתוך חפניו של המקטיר - משתחוה ויוצא[63]. הכהן האחרון, אשר זכה להקטיר את הקטורת בהיכל, משתחוה אף הוא בסיום ההקטרה ויוצא[64]. הכהן המדשן את המנורה ומטיב את הנרות, משסיים את הטבת חמש נרות יוצא ואינו משתחוה שכן טרם נסתיימה העבודה. מאידך משסיים להיטיב את שני הנרות האחרונים ובכך סיים את עבודתו, נוטל את הכוז שבו הפתילות והשמן, ומשתחוה ויוצא[65].

כהן גדול בהשתחוייתו בהיכל

סדר מיוחד נקבע לכהן הגדול בבואו להשתחוות בהיכל, שני כהנים עומדים מצידו לסייעו, ואחד מאחוריו, האוחז באבני האפוד, משום כבוד האפוד והחושן, להרימם מן הרצפה מעט בעת ההשתחויה.

השתחויית כהני המשמרת בהיכל: במשנה מתואר, שהיה זמן מיוחד במקדש בו מתכנסים הכהנים כולם להיכל להשתחוות, וכלשון המשנה: "הגיעו [הכהנים] בין האולם ולמזבח, נטל אחד את המגרפה וזורקה בין האולם ולמזבח. אין אדם שומע קול חברו בירושלים מקול המגרפה... כהן ששומע את קולה, יודע שאחיו הכהנים נכנסים להשתחוות והוא רץ ובא"[66]. הווה אומר, נקבע זמן לכל הכהנים העוסקים בעבודת התמיד בעזרה - וכן כהנים אחרים שבמקדש - לבוא ולהשתחוות לפני ה' בהיכל. ממילא, הנכנס להיכל על מנת להשתחוות מצוה היא, ואינו לוקה, שאין זו ביאה ריקנית* שהשתחויה – עבודה היא[67]. עם זאת, יש מי שחולק וסובר, שהנכנס להיכל שלא בשעת עבודה, אף אם השתחווה, חייב משום ביאה ריקנית[68].

מן המדרש

הכל בזכות השתחויה

"אמר רבי יצחק: הכל בזכות השתחויה! אברהם לא חזר מהר המוריה בשלום אלא בזכות השתחויה, שנאמר: 'ונשתחוה ונשובה אליכם'. ישראל לא נגאלו אלא בזכות השתחויה, שנאמר: 'ויאמן העם... ויקדו וישתחוו'. התורה לא ניתנה אלא בזכות השתחויה, שנאמר: 'והשתחויתם מרחוק'. חנה לא נפקדה אלא בזכות השתחויה, שנאמר: 'וישתחו שם לה''. הגלויות אינן מתכנסות אלא בזכות השתחויה, שנאמר: 'והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול... והשתחוו לה' בהר הקדש בירושלים'. בית המקדש לא נבנה אלא בזכות השתחויה, שנאמר: 'רוממו ה' אלהינו והשתחוו להר קדשו', המתים אינן חיין אלא בזכות השתחויה, שנאמר: 'בואו נשתחוה ונכרעה נברכה לפני ה' עושנו'". (בראשית רבה נו).

השתחויית כהן גדול בהיכל: בזמן שכהן גדול נכנס להיכל להשתחוות, שלשה כהנים אוחזין בו, אחד בימינו ואחד בשמאלו ואחד באבנים טובות שבאפוד מאחוריו, ויכנס להיכל וישתחוה. וכיון שישמע הסגן קול רגליו של כהן גדול שהוא יוצא, מגביה לו את הפרוכת, ואחר שיצא יכנסו אחיו הכהנים וישתחוו ויצאו[69]. ויש שפירשו, שהשתחויה זו של כהן גדול אמורה לא בכל עת שירצה, אלא כשהקטיר קטורת ובא להשתחוות, אזי יעשה זאת בעזרת שלשה כהנים[70].

משך זמן ההשתחויה - לענין 'טומאת מקדש וקדשיו'*: מצינו בתלמוד, הגדרת 'שיעור השתחויה', זאת, להערכת זמן שהייתו של אדם במקדש בטומאה, כדי לחייבו כרת, שכן, עבר על 'טומאת מקדש וקדשיו'. כלומר: טמא שנכנס למקדש במזיד - חייב כרת ומיד. לא כן אם נכנס למקדש בטהרה, ובהיותו שם אירע לו שנטמא, כגון, שנטמא בשרץ, בטומאת מת וכד', אזי ימהר ויבהל ויצא בדרך קצרה. ואסור לו לשהות שם או להשתחוות. ואם שהה משך זמן של 'שיעור השתחויה', או שהחזיר פניו לכיוון ההיכל והשתחוה ארצה - חייב כרת. וכמה משך הזמן של השהייה האסורה, שהיא בגדר 'שיעור השתחויה'? – נחלקו בו חכמים בתלמוד[71], ובירושלמי נתנו שיעור השתחויה – 'כדי הילוך עשר אמות'[72]. להלכה נפסק, ש'שיעור השתחויה' הוא - כדי קריאת הפסוק: "ויכרעו אפים ארצה על הרצפה, וישתחוו, והודות לה' כי טוב כי לעולם חסדו"[73] - זהו 'שיעור השתחוויה' המחייב את האדם בכרת[74].

מעולם האגדה

'עומדים צפופים – ומשתחוים רווחים' – כיצד?

מצינו, שמצות ההשתחויה במקדש היתה מלווה בניסים, וכלשון חז"ל "עומדים צפופים – ומשתחוים רווחים"[75]. עוד אמרו חכמים: "בשעה שישראל עולין לרגל - עומדין צפופין, ומשתחוים רווחים. ונמשכין אחת עשרה אמה אחורי בית הכפורת*"[76], ומבואר בגמרא: "אף על פי שנמשכין אחת עשרה אמה אחורי בית הכפורת, ועומדים צפופין, כשהן משתחוין - משתחוין רווחים, וזה אחד מעשרה נסים שנעשו במקדש". ומפרש רש"י, שעניינו של הנס הוא, שיוכלו לקיים מצות השתחויה ומצות וידוי ברווח – "וכשמשתחוים ונופלים, נעשה להם נס, והמקום מרחיב עד שיש ביניהן ארבע אמות - שלא ישמע איש וידוי של חבירו, שלא יכלם". עוד כתב: "אף על פי שנמשכין אחורי הכפורת והיו צריכין לעמוד צפופים מרוב דוחקן - אפילו הכי [גדל הנס] כשהיו כולם משתחוים. ובאים [ממערב העזרה, והולכים] למזרח המזבח [להשתחוות לכיוון פתח ההיכל וקדש הקדשים] מתוך העזרה, ומשתחוים לפני ההיכל ובריוח"[77]. מאידך, יש מן הראשונים שהסבירו ניסים אלו בדרך הטבע: ש"היו עומדים בעזרה אחד בצד אחר, ובעת ההשתחוויה לא אירע להם דוחק, ולא לחצו קצתם את קצתם, [זאת] לרוב מוראם במקום ההוא"[78]. כעין זה מצינו בדברי חז"ל: "בזמן שישראל עולין להשתחוות לאביהן שבשמים... אין כל בריה יכולה להושיט אצבעו ביניהם, וכשהם משתחוים - משתחוים רווחים. נס גדול מכולם: אפילו מאה בני אדם נכפפים בבת אחת - אין חזן הכנסת מכריז ואומר: פנו מקום לאחיכם"[79], ובאו חז"ל ללמדנו, שהיו משתחוים בקבוצות של כמאה איש, ומאימת המקום שלט שם הסדר, וידעה כל קבוצה להשתחוות בזמנה, עד שחזן הכנסת לא היה צריך להכריז מתי תשתחוה קבוצה זו או אחרת.

---

[1] השגות הרמב"ן לספר המצוות עשה ה.

[2] מורה נבוכים ג, לב.

[3] בראשית כב, ה.

[4] ישעיה סו, כג.

[5] ראה להלן.

[6] ראה להלן 'ביום הכיפורים'.

[7] בראשית מג, כח; וראה שם ברש"י.

[8] דברי הימים ב' ז, ג.

[9] מלכים א' א,לא.

[10] ברכות שם; ועיין תוספות מגילה כב, ב; ושבועות טז, ב; ד"ה 'קידה', שהלימוד מהפסוקים לאו דווקא, וגמרא גמירי לה.

[11] אבן עזרא שמות לד,ח.

[12] סוכה נג,א.

[13] ר"י מיגש שבועות טז, ב; מאירי שם.

[14] מלכים א ח,נד.

[15] ברכות שם; רמב"ם שם.

[16] ר"י מיגש שבועות טז,ב.

[17] בראשית לז, י.

[18] ברכות לד, ב.

[19] רמב"ם עבודת כוכבים ו, ו; תפילה ה, יג.

[20] משנה שקלים ו,א; מידות ב,ו.

[21] שקלים ו,ג; מידות שם.

[22] ר"ש מידות שם.

[23] משנה מידות ב,ג.

[24] ירושלמי שקלים ו, ב.

[25] תפא"י מידות שם אות כ. וראה ביאורי הגר"א שם.

[26] פירוש המשנה לרמב"ם מידות ב, ג.

[27] ר"ש שם.

[28] דעת ר' יהודה בתוספתא שקלים ב,יז וכפירוש המנחת בכורים שם.

[29] מנחת בכורים שם.

[30] משנה שקלים ו,א.

[31] ספר המצוות לרמב"ם לא תעשה יב.

[32] ויקרא כו, א. ובמדבר לג, נג. נאמר 'ואבדתם את משכיותם'.

[33] ספרא ויקרא שם.

[34] משנה תמיד ז,ג; רמב"ם תמידין ומוספין ו ה-ז; ועיין רש"י סוכה נג,ב ד"ה תשע.

[35] רמב"ם תמידין ומוספין ו, ז.

[36] תפא"י תמיד ז אות מג.

[37] דהי"ב כט,כח.

[38] תוספתא שקלים ב,יז וכפירוש המנחת ביכורים וחסדי דוד.

[39] ראה רא"ש תמיד ו,א; ז,א. וראה אור החיים דברים כו,י.

[40] שמואל א א,ג.

[41] בבלי יומא כא, א.

[42] קהלת רבה א, ח.

[43] תפילת מוסף לשלוש רגלים.

[44] דברים כו,י.

[45] משנה בכורים ג,ו; רמב"ם בכורים ג,יב.

[46] ר' יוסף בכור שור דברים שם; חזקוני שם.

[47] בבלי סוכה נג, א.

[48] משנה יומא סו, א; רמב"ם עבודת יום הכיפורים ב, ז. ועיין מרדכי יומא סי' תשכ"ז ואור זרוע חלק ב, סימן רפא, שכתבו, שבתלמוד הבבלי לא מצינו שהיו נופלים על פניהם בזמן אמירת השם. ועיין דקדוקי סופרים אות ק, והגהות הגר"א שם אות א' שלא גורסים חלק זה במשנה.

[49] ירושלמי יומא פ"ג ה"ז; שו"ת רדב"ז שם.

[50] רש"י יומא כא, א; מאירי שם וריטב"א שם. כן ראה 'שערי היכל' ליומא דף כא, אות ז.

[51] וראה רמב"ם הלכות תפילה ט, ה. וראה מחזור המקדש ליום הכיפורים פרק ו, הרחבת דברים.

[52] ירושלמי יומא ג, ז.

[53] חיבור התשובה למאירי.

[54] ויקרא ט,כד.

[55] שו"ת רדב"ז ח"ב תתי.

[56] רדב"ז ספר טעמי המצוות מצווה עח.

[57] תמיד ו, א-ג.

[58] מדרש תנאים לדברים כו, י.

[59] רא"ש שם.

[60] ע"ע דישון מזבח הפנימי.

[61] תמיד ו,א; רמב"ם תמידין ומוספין ג,ז.

[62] שם ו,ב ובפירוש הרא"ש; רמב"ם שם.

[63] רמב"ם שם.

[64] תמיד ו,ג; רמב"ם תמידין ומוספין ג, ט.

[65] תמיד ו,א; רמב"ם תמידין ומוספין ג, יז.

[66] תמיד ה, ו; רמב"ם תמידין ומוספין ו, ה.

[67] רמב"ם ביאת מקדש ב,ד; וראה בדברי בעל כסף משנה שם, הכותב: "נראה לי, שהעיקר, דכל השתחויה שרי, שכן בסוף חגיגה [נאמר]: 'כהנים עמי הארץ שאינם ראוים לעבודה - נכנסים להשתחוות'". וכן הבינו בדבריו הר"י קורקוס ומשנה למלך. וראה תוספות חגיגה כו, ב; וכן במנחות כז, ב; וראה רמב"ן ספר המצוות עשה ה.

[68] ספר החינוך קפד, ויתכן שהיתה לו גירסא אחרת ברמב"ם. ועיי"ש קושיית מנ"ח על דבריו, ונשאר בצ"ע.

[69] רמב"ם כלי המקדש ה, יא.

[70] פירוש הראב"ד תמיד בדפי הש"ס לג, א; וכן כתב בסמ"ג לאוין שג, שהשתחויה זו בגמר עבודה היתה.

[71] ראה שבועות טז, ב.

[72] שבועות פ"ג ה"ב.

[73] דברי הימים ב' ז, ג.

[74] שבועות טז, ב; רמב"ם ביאת המקדש ג, יב – כג.

[75] משנה אבות ה,ה.

[76] יומא כא, א.

[77] ומקור דבריו בבראשית רבה ה, ז; ומדרשים אחרים.

[78] הרמב"ם בפירושו למשנה באבות ה, ה.

[79] אבות דרבי נתן פרק לה.