חורבן המקדש

חורבן המקדש: החורבן - עונש משמים שמטרתו להשיב את ישראל בתשובה ולבנות מקדש מתוקן.

הנבואה על חורבן המקדש נאמרה בתורה סמוך לבניית המשכן במדבר, ומיד עם קיום הציווי על ידי ישראל – "ועשו לי מקדש". כך הם דברי חז"ל במדרש[1]: "שלשה דברים ניתנו על תנאי: ארץ ישראל, ובית המקדש ומלכות בית דוד... ארץ ישראל מנין? - שנאמר: 'השמרו לכם פן יפתה לבבכם... ואבדתם מהרה'[2], ובית המקדש מנין? - שנאמר [לשלמה]: 'הבית הזה אשר אתה בונה... והקימותי את בריתי אתך אשר דברתי אל דוד אביך'[3], ואם לאו – 'והבית הזה יהיה עליון - כל עובר עליו [ויראה את חורבנו] ישום ושרק'..."[4]. התנאי הנזכר בדברי חז"ל לקיומו של המקדש, לא בא חלילה לעקור מצוה שבתורה, ולפטור את ישראל ממצות עשה - "ועשו לי מקדש", אלא המצוה קיימת לדורות, ואם חרב הבית חובה לבנותו, עם זאת חובת הבונים לדעת, כי יד ה' יכולה לפגוע בבית כעונש, במטרה לבנותו מחדש כשהוא מתוקן מקודמו.

שלמה המלך ויאשיהו מכינים את ישראל לחורבן ולבנין: כאמור, חורבן המקדש יסודו בפסוקי התוכחה שבתורה, ככתוב: "ונתתי את עריכם חרבה והשמותי את מקדשיכם"[5], ומבואר בדברי חז"ל, שכאשר הוכיח משה את ישראל על העתיד לבוא, ניבא, כי עתיד המקדש להיחרב בגלל חטאי העם, ולא רק חורבן אחד יבוא, חלילה, אלא חורבנות אחדים, כי "מקדשיכם" עניינו – חורבנות אחדים - מקדש אחד ושני ושלישי, חס ושלום. כך מובא בתרגום[6] , וכך מובא בדברי חז"ל[7]. כך גם מובא בראשונים: "קדושת המקדש וירושלים מפני השכינה ושכינה אינה בטלה, והרי הוא אומר: 'והשמותי את מקדשיכם' ואמרו חכמים: אף על פי ששמומין [המקדשים שחרבו] - בקדושתן הן עומדים"[8]. עוד כתבו הראשונים: "בעת שבנה שלמה את הבית וידע שסופו ליחרב, בנה בו מקום לגנוז בו הארון למטה במטמוניות עמוקות ועקלקלות. ויאשיהו המלך ציוה וגנזו [את הארון] במקום שבנה שלמה, שנאמר: 'ויאמר ללוים המבינים... תנו את ארון הקודש בבית אשר בנה שלמה'"[9]. הווה אומר, ששלמה המלך למד מדברי משה בתוכחתו, שהבית עתיד להחרב, ובהתאם לכך בנה את מקום המסתור במטמוניות קדש הקדשים, לשמור על ארון הברית לבל יגלה לבבל. כל זאת, כדי שבוני הבית השני כשיבנוהו, או בוני הבית השלישי, יוכלו להחזיר את כלי המקדש למקומם - וארון הברית בכלל זה. מקור הדברים בדבר גניזת הארון בבית מיוחד, בדברי חז"ל בתלמוד הבבלי והירושלמי ובתוספתא[10]. מדברי חז"ל עולה עיקרון ברור, חובת בנין המקדש היא נצחית, וישראל חייבים לבנותו מחדש, וגם אם יגזרו משמים חורבן – החורבן הוא זמני, ואילו הבנין הוא המצוה הקבועה לדורות.

גניזת הארון בימי יאשיהו ערב החורבן – כהכנה לבנין בית שני ושלישי

בציור נראים הכהנים עוסקים בגניזת ארון הברית, וכן בגניזת המנורה, במעבה האדמה במקדש, במקום מיוחד שהוכן על ידי שלמה המלך, זאת, על פי הוראת המלך יאשיהו. גניזת הארון והכלים מטרתם, להתכונן לחורבן ולהסתיר את הכלים מחד גיסא, ומאידך, להתכונן לבנין הבית לאחר חורבנו. כי החורבן מטרתו - בנין חדש ומתוקן מן הראשון, בעבודה, בתורה ובקדושה.

מטרת החורבן – תשובה על החטאים ותשובה אל המקדש: כתבו הראשונים, שמיד עם החורבן מצות עשה לבקש ולדרוש את השראת השכינה במקדש שחרב באשמת ישראל. זה עניינו של הפסוק - "לשכנו תדרשו ובאת שמה" – "שתלכו לו 'מארץ מרחקים' [בכל הדורות] ותשאלו: 'אנה דרך בית השם!' ותאמרו איש אל רעהו: 'לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלהי יעקב!'[11]... 'לשכנו תדרשו' - לכבודו תדרשו! - 'ובאת שמה!' - לראות את פני האדון ה' אלהי ישראל"[12]. כן דרשו חכמים בתלמוד את הפסוק - "ציון היא - דורש אין לה"[13], ולמדו מפסוק זה, שמיד עם החורבן יש לדרוש ולחתור לבניינו[14]. מכאן גם התקנות שתיקנו חז"ל, וביניהם: 'זכר למקדש'[15], וכן 'זכר לחורבן'[16]. כן תיקנו הלכות אבילות על החורבן[17], ובעיקר חייבו לצום בארבע תעניות שנזכרו בדברי הנביא זכריה[18], זאת, כמעשה תשובה ותיקון על החטאים שהביאו לחורבן, ומטרת הצומות והתשובה - בנין המקדש מחדש. וכתבו הראשונים: "ימים שכל ישראל מתענים בהם מפני הצרות שאירעו בהן - כדי לעורר הלבבות ולפתוח דרכי התשובה, ויהיה זה זכרון למעשינו הרעים ומעשה אבותינו... שבזכרון דברים אלו נשוב להיטיב... ואלו הן: יום שלישי בתשרי... ועשירי בטבת... ושבעה עשר בתמוז... ותשעה באב"[19].

שער טיטוס ברומא

בציור נראים השבויים שהגיעו מירושלים לרומא. השבויים נושאים על גבם את מנורת הזהב שבמקדש. כן הם נושאים על גבם את חצוצרות הכסף שבמקדש, אשר קול התרועה שלהן נשמע מדי יום עם פתיחת המלחמה עם הרומאים הצרים על העיר. כלים אלו הוצגו בפני הציבור בהיכל מיוחד סמוך לשער טיטוס, וחכמי ישראל מתארים את פרטי הכלים כפי שראו עיניהם ברומא.

חורבן המקדש והלקחים - בתורה ובדברי חז"ל: כאמור, נבואת משה על החורבן נאמרה לרגלי הר סיני מיד עם הקמת המשכן. עוד אמרו חכמינו ז"ל: "אם תקיימו מצוותי - מניח אני את העליונים, וארד ואשכון ביניכם, שנאמר: 'ושכנתי בתוך בני ישראל'[20], שעל מנת כן יצאו ממצרים, שיעשו את המשכן ותשרה שכינה ביניהם... נתאוה הקב"ה, כשם שיש לו דירה למעלה - כך יהא לו דירה למטה... וכיון שעמדו ישראל [לרגלי הר סיני] אמר להם הקב"ה: לא יצאתם ממצרים אלא על מנת שתעשו לי משכן, ואשרה שכינתי ביניכם, שנאמר: 'ועשו לי מקדש'[21]. וכן אמר לשלמה: 'הבית הזה אשר אתה בונה... אם שוב תשובון אתם ובניכם מאחרי - מה אני עושה? 'והכרתי את ישראל מעל פני האדמה אשר נתתי להם, ואת הבית אשר הקדשתי לשמי - אשלח'[22], למה? - תנאים הן! שנאמר: 'אם בחקתי תלכו - ונתתי משכני בתוככם!' 'ואם לא תשמעו לי', מה כתיב שם? - 'והשימותי את מקדשיכם'"[23]. במאמר זה לימדונו חכמים, כי מצות בנין המקדש, אינה רק מצוה מעשית לבנות בית וכלים לה', אלא היא מהות קיומו ושליחותו של עם ישראל בעולם, ולשם כך הוציא ה' אותם ממצרים, להוריד שכינה ארצה. מעתה, כשישראל אינם מקיימים את שליחותם - בכך הם מביאים חורבן על עצמם ועל המקדש. עוד מצינו בענין זה, שחורבן המקדש בא למנוע חרון אף, כשישראל מועלים בשליחותם, שמא ישפוך ה' כל חמתו על ישראל, כמובא במדרש: "כיון ששמע דוד כן [שלא הותר לו לבנות מקדש] נתיירא, ואמר: הרי נפסלתי לבנות בית המקדש?... אמר לו הקב"ה... אם אתה בונה אותו - הרי הוא קיים ועומד ואינו חרב לעולם! אמר לפניו: והרי הוא יפה! אמר לו הקב"ה: גלוי וידוע לפני שעתידין ישראל לחטוא, ואני מפיג בו חמתי ומחריבו, וישראל ניצולין"[24]. עוד אמרו חז"ל: למה נאמר: "אלה פקודי המשכן משכן העדות"? שכן המשכן הרי הוא כמשכון, שאם רוצה הקב"ה להפרע מישראל, הרי הוא נפרע מן המקדש ומחריבו, לכן נאמר 'משכן' פעמיים, ללמד, שיבואו שני חורבנות על המקדש[25].

החורבן בא כעונש על חטאי ישראל – כדי להביא לתיקון: חורבן המקדש אף הוא יש לו יעוד ומטרה; לתקן ולשפר את עם ישראל ואת העבודה במקדש, כמובא בתלמוד: "מפני מה חרבה שילה? - מפני שהיו בה שני דברים: גלוי עריות ובזיון קדשים"[26]. ומבואר במדרש, מהו בזיון הקדשים שאירע בשילה: "אמר להן הקדוש ברוך הוא [לחפני ופנחס]: מפני מה אתם אוכלין שיירי מנחה ומניחין את הקומץ [של הקרבן] לזבובים? ומפני מה אתם אוכלים את הבשר ומניחין את החלבים [של הקרבן] שטוחין בחמה?... מה הכהן אומר להם [לישראל בשילה]: הדם איני זורק והחלבים איני מקטיר! - 'תנה בשר לצלות לכהן, ואם לא - לקחתי בחזקה!'[27]. מה נאמר בסוף: 'ובני עלי בני בליעל' - בנים שפרקו עול שמים מעליהם, אמרו: אין מלכות בשמים![28]". מדברי חז"ל עולה, שבגלל בזיון קדשים במשכן שילה נגזרה גזירה על חורבנו, זאת, כדי שיבנה המקדש בירושלים, ושם תיעשה העבודה בקדושה ובדרך כבוד.

דור שלא בנה את המקדש – אשמת החורבן עליו: חכמינו ז"ל מטילים את אשמת החורבן על כל דור ודור, כמובא בירושלמי: "כל דור שאינו נבנה בימיו - מעלין עליו כאילו הוא החריבו"[29], כלומר, משחרב המקדש מצוה על כל דור לבנותו, וכשהמקדש לא נבנה על ידי אותו דור, הרי זה כאילו עמדו בני הדור והחריבוהו. עוד אמרו חכמים: "אבותינו העבירו את התקרה [כלומר עשו חורבן מועט]... אבל אנו פעפענו את הכתלים"[30], כלומר, החרבנו יותר מהם עד היסודות. כך גם מובא בתלמוד הבבלי: "טובה צפורנן של ראשונים מכריסן של אחרונים... [כיצד]? - בירה [המקדש] תוכיח! - שחזרה לראשונים [שעולי בבל בנו את המקדש לאחר שבעים שנה] ולא חזרה לאחרונים [המקדש לא נבנה לגולים בגלות רומי, שלא בנוהו כעולי בבל]. שאלו את רבי אלעזר: ראשונים גדולים או אחרונים גדולים? - אמר להם: תנו עיניכם בבירה![31]" כלומר: הביטו אל מקום המקדש וראו בעיניכם שעדיין הבית חרב. הווה אומר, הראשונים גדולים מכם, בכך, שקמו ובנו את המקדש, ואילו אתם – האחרונים - לא מסרתם את נפשכם לבנותו כראשונים. באופן ברור נאמר במדרש: "כל דבר ודבר שנתנו ישראל נפשן עליהן - נתקיימו בידן, וכל דבר ודבר שלא נתנו ישראל נפשן עליהן - לא נתקיימו בידן... וכגון, בית המקדש... שלא נתנו ישראל נפשן עליו - לא נתקיים בידן"[32]. זו, אפוא, משמעות המילים: "כל דור שאינו נבנה בימיו - מעלין עליו כאילו הוא החריבו", שהיה על הדור למסור את נפשו על הבנין, והיה המקדש נבנה כמו בדורות ראשונים – כבימי עולי בבל. עתה, שלא מסרו בני הדור את נפשם על הבנין - נזקף החורבן המתמשך לחובת הדור, ומעלים על הדור את האשמה כאילו הם החריבו בידים את כתלי המקדש.

אין תשובת ישראל שלימה אלא אם קמו ובנו את בית המקדש: בדברי הרמב"ם מצינו, שלמד מפסוק אחד בתורה שני דברים: האחד: את מצות התשובה, שהיא מביאה לידי גאולה. השני: מהות התשובה עניינה - גאולה ובנין המקדש מחורבנו על ידי ישראל. הרמב"ם מסביר את נבואת משה אודות אחרית הימים: "ושבת עד ה' אלהיך ושמעת בקולו... בכל לבבך ובכל נפשך. ושב ה' אלהיך את שבותך ורחמך... והביאך ה' אלהיך אל הארץ... ואתה תשוב ושמעת בקול ה' ועשית את כל מצותיו"[33]. לדעת הרמב"ם, התשובה בדברי משה עניינה - תשובה רוחנית וגשמית גם יחד, שכן, התורה כורכת בתשובה את בנין הארץ מחורבנה יחד עם קיום המצוות כקדם. הרמב"ם קורא לתהליך זה - 'גאולה'. זו לשונו: "כל הנביאים כולן ציוו על התשובה, ואין ישראל נגאלין אלא בתשובה, וכבר הבטיחה תורה, שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן - ומיד הן נגאלין, שנאמר: 'ושבת עד ה' אלהיך... ושב ה' אלהיך את שבותך'"[34], התשובה היא, אפוא, חתירה לגאולה. מתברר, שמאותו פסוק עצמו לומד הרמב"ם גם את עצם המושג 'תשובה', וגם את הגאולה ובנין המקדש בעתיד על ידי ישראל. זו לשונו: "המלך המשיח עתיד לעמוד ולהחזיר מלכות דוד ליושנה לממשלה הראשונה, ובונה המקדש... ומקריבין קרבנות... ככל מצותה האמורה בתורה. וכל מי שאינו מאמין בו... לא בשאר נביאים בלבד הוא כופר, אלא בתורה ובמשה רבינו, שהרי התורה העידה עליו [בפסוקי מצות התשובה] שנאמר: 'ושב ה' אלהיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך [בימות המשיח]... והביאך ה' אל הארץ [וישראל יבנו את המקדש ויקריבו קרבנות]. ואלו הדברים המפורשים בתורה הם כוללים כל הדברים שנאמרו על ידי כל הנביאים[35]", אף בדבריו אלה התשובה וגאולת ישראל במקדש הן דבר אחד. אחת הדוגמאות לנביא הממשיך את נבואת משה, ומתנבא על החורבן מחד ועל תשובת ישראל ובנין המקדש מאידך, הוא הנביא ירמיה, האומר מחד: "והשבתי מערי יהודה ומחוצות ירושלים... קול חתן וקול כלה כי לחרבה תהיה הארץ"[36], ומאידך מתנבא: "עוד ישמע במקום הזה... קול חתן וקול כלה... מביאים תודה בית ה' כי אשיב את שבות הארץ כבראשונה אמר ה'"[37]. ונבואה אחרת מתנבא ירמיה: "והיתה כל הארץ הזאת לחרבה"[38], ומאידך גיסא אומר, כי ישראל יעשו תשובה ויבנו את המקדש מחדש: "כי כה אמר ה', כי לפי מלאת לבבל שבעים שנה אפקוד אתכם... להשיב אתכם אל המקום הזה... והשבתי אתכם אל המקום אשר הגליתי אתכם משם"[39]. אכן, מובא בכתובים, שנבואת ירמיה התמלאה, ככתוב: "למלאות דבר ה' בפי ירמיהו... למלאות שבעים שנה... כה אמר כורש מלך פרס... והוא פקד עלי לבנות לו בית בירושלם אשר ביהודה, מי בכם מכל עמו ה' אלהיו עמו ויעל"[40]. נמצא כדברי הרמב"ם, שהנביאים ממשיכים את נבואת משה, ומדברים מחד - על החטא והחורבן, ומאידך - על התשובה והבנין, ומובטח להם לישראל שסופם לשוב ולבנות את הארץ והמקדש מחדש.

תאריכים בחורבן הבית: מבואר בגמרא סדר הדברים בחורבן בית ראשון ושני, וכלשון הגמרא: "בשבעה [באב] נכנסו נכרים להיכל, ואכלו וקלקלו בו - שביעי ושמיני [ונטלו את העמודים ואת הים ואת המכונות][41]. ותשיעי סמוך לחשיכה הציתו בו את האור, והיה דולק והולך כל היום [העשירי] כולו, שנאמר: 'אוי לנו כי פנה היום כי ינטו צללי ערב'[42]... ורובו של היכל - בו נשרף"[43]. עוד אמרו חכמים על תאריך תשעה באב: "מגלגלין זכות ליום זכאי וחובה ליום חייב... כשחרב בית המקדש בראשונה - אותו היום ערב תשעה באב היה, ומוצאי שבת היה, ומוצאי [שנה] שביעית היתה, ומשמרתו של יהויריב [שבוע משמרת הכהנים] היתה, והלוים היו אומרים שירה ועומדין על דוכנם. ומה שירה היו אומרים? 'וישב עליהם את אונם וברעתם יצמיתם'[44]. ולא הספיקו לומר – 'יצמיתם ה' אלהינו' - עד שבאו נכרים וכבשום, וכן [חרב] בשניה"[45].

שריפת המקדש וגלות הכלים לרומא

בציור נראה המקדש עולה באש בידי חיילי רומא בעת החורבן. בקידמת הציור נראים החיילים נושאים עמם את כלי המקדש לרומא, המנורה השולחן ועוד. כן נראים ברקע הכהנים העומדים על גבי המזבח, ונושאים ידיהם כלפי מעלה. כעין זה מובא בתענית כט, א; ש"נתקבצו כיתות כיתות של פרחי כהונה, ומפתחות ההיכל בידן... ואמרו לפניו: רבונו של עולם! הואיל ולא זכינו להיות גזברין נאמנים - יהיו מפתחות מסורות לך, וזרקום כלפי מעלה. ויצתה כעין פיסת יד וקיבלתן מהם".

עבירות מיוחדות המביאות את החורבן: חכמינו ז"ל מציינים עבירות שונות שעברו ישראל בימי בית ראשון ושני, אשר מפאת חומרתן - הן שקירבו את החורבן. באשר למקדש ראשון אמרו חכמים: "מקדש ראשון מפני מה חרב? - מפני שלשה דברים שהיו בו: עבודה זרה, וגלוי עריות, ושפיכות דמים"[46]. למעשה, מונים חז"ל בתלמוד שורה ארוכה של עבירות שקירבו את החורבן בימי בית ראשון ושני, ואמרו: "לא חרבה ירושלים אלא בשביל שביטלו קריאת שמע שחרית וערבית... לא חרבה ירושלים אלא בשביל שביטלו בה תינוקות של בית רבן"[47]. וכן "מפני שלא היה להם בושת פנים זה מזה... ובשביל שהושוו בה קטן וגדול... ובשביל שלא הוכיחו זה את זה... ובשביל שביזו בה תלמידי חכמים"[48]. כן אמרו – "שפסקו ממנה אנשי אמנה[49]. באשר לחורבן בית שני אומרים חכמים בירושלמי, שאותן שלשת העבירות שעברו ישראל בימי בית ראשון - כך גם עברו בימי בית שני[50]. עם זאת, מציינים חכמים במיוחד את העובדה שהיתה בימי בית שני עביברה של שנאת חנם, ובלשון חז"ל: "מקדש שני, שהיו עוסקין בתורה ובמצות וגמילות חסדים מפני מה חרב? - מפני שהיתה בו שנאת חנם. ללמדך ששקולה שנאת חנם כנגד שלש עבירות: עבודה זרה, גלוי עריות, ושפיכות דמים"[51]. עבירת שנאת חנם היתה חמורה יותר בימי בית שני[52], אך כאמור, אנשי בית שני לא היו נקיים משאר עבירות, וגם הם עברו על שפיכות דמים ועבירות אחרות. כך מובא בתלמוד: "ארבעים שנה קודם חורבן הבית גלתה סנהדרי וישבה לה בחנות... שלא דנו דיני נפשות"[53]. ומבואר בראשונים, שרבו הרוצחים - "ולא היו מספיקין [בית הדין] לדון [שהיו הרוצחים מרובים] - עמדו וגלו משם"[54]. כלומר, הסנהדרין גלתה במכוון מלשכת הגזית משראו שרבו מעשי רצח, ומעתה היו הסנהדרין מנועים מלדון דיני נפשות. למעשה נאמר בסיכום הדיון אודות חטאי אנשי בית שני, שאין אנו יודעים את כל העבירות שעברו, וכלשון חז"ל: "אחרונים [אנשי בית שני] שלא נתגלה עונם - לא נתגלה קצם"[55], ופירשו הראשונים: "בני מקדש שני - רשעים היו בסתר"[56], ומאחר שנתעלמו חטאי אותו הדור, וקשה לשוב בתשובה עליהם, לפיכך גלות בית שני מתמשכת. עוד אמרו חכמים, שארבעים שנה לפני חורבן הבית השני, היו סימנים שהחורבן קרב ובא מפני עבירות שבידם, וכגון: הגורל שהטילו על השעיר לה' ביום הכיפורים - לא היה עולה בימין, כמו כן, הלשון של זהורית לא הלבינה, הנר המערבי לא היה דולק, ודלתות ההיכל היו נפתחות מאליהן[57], ומאחר שישראל לא שעו לסימנים אלה ולא עשו תשובה באה עליהם הפורענות.

שרידי החורבן מימי בית שני

בתמונה נראה רחוב מימי בית שני סמוך לכותל המערבי של הר הבית. על פני הרחוב מוטלות אבנים שהושלכו ממרומי המקדש בהר הבית אל הרחוב, בידי חיילי רומי מחריבי המקדש. בכותל עצמו נראים שרידי השריפה בעת החורבן. הלכה היא, שהרואה את המקדש בחורבנו, כגון, מקום החורבן והשריפה הנראים בתמונה, אומר: "בית קדשנו ותפארתנו אשר הללוך אבותינו היה לשריפת אש, וכל מחמדנו היה לחרבה" – וקורע (שולחן ערוך אורח חיים סימן תקסא ב).

החורבן – וכלי המקדש: עם כניסת הרומאים להיכל נטלו עמם את כלי המקדש, כדי להביאם לרומי, ולהוכיח לרומאים את נצחונם על ירושלים. כך מובא בגמרא: "מה עשה [טיטוס]? - נטל את הפרוכת ועשאו כמין גרגותני [סל גדול] והביא כל כלים שבמקדש והניחן בהן, והושיבן בספינה לילך להשתבח בעירו"[58]. תיאור נרחב של הבאת הכלים לרומא מובא בכתבי יוסף בן מתתיהו[59]. עוד מתואר שם, שכלי הזהב שהובאו מן המקדש בירושלים הועמדו בהיכל מיוחד ברומי, כדי שכל הקהל יוכל לבוא ולהתבונן בהם מקרוב[60]. זה מה שאנו מוצאים עדויות של תנאים המתארים את מה שראו עיניהם ברומי, כגון, הציץ* של הכהן הגדול[61], וכן הפרוכת* המבדילה בין הקודש לקדש הקדשים*[62]. כך גם באשר למנורה* והחצוצרות*, וכן שולחן לחם הפנים* אשר הגיעו אף הם לרומי[63], הוצגו כולם בהיכל הכלים והשלל, וכמו כן הונצחו על ידי הרומאים על כותלי שער טיטוס ברומא.

תיאורי החורבן בכתובים ובמקורות חז"ל: מצינו במקורות תיאור נרחב של מראות החורבן בירושלים ובבית המקדש. פרקים אחדים בנביאים מוקדשים לתיאור החורבן הראשון[64], וכן מאמרי חז"ל רבים המתארים חורבן זה. כן מצויים תיאורים נרחבים אודות מאורעות החורבן בימי בית שני, וכגון, תיאור המאבקים בתוך ירושלים פנימה, וכן המצור על העיר והפורענות שעברה על הנצורים הרבים שבתוכה. כך גם מתואר יום החורבן ושריפת המקדש העולה באש[65]. קיימת גם עדות מפורטת של יוסף בן מתתיהו שהיה עד ראיה לנעשה, ותיאר בספרו באופן מפורט את היסורים וימי המצור שעברו על תושבי ירושלים ואת התרחשות שואת החורבן[66].

מחורבן לבנין

"עתיד הקב"ה להפוך תשעה באב לשמחה", שנאמר: "כה אמר ה' צבאות קנאתי לציון קנאה גדולה... שבתי אל ציון ושכנתי בתוך ירושלם... עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלם... ורחובות העיר ימלאו ילדים וילדות משחקים ברחובותיה... תחזקנה ידיכם [של בוני המקדש בימי בית שני – רד"ק] השומעים בימים האלה את הדברים האלה מפי הנביאים, אשר ביום יסד בית ה' צבאות ההיכל להבנות... והיה כאשר הייתם קללה בגוים... כן אושיע אתכם והייתם ברכה... כה אמר ה' צבאות צום הרביעי וצום החמישי [תשעה באב]... יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים". (זכריה ח – יט. מדרש זוטא - איכה א, כח).

---

[1] מכילתא דרבי ישמעאל יתרו - מסכתא דעמלק פרשה ב. מדרש תנאים לדברים פרק יא. מדרש תהילים קלז, ב. משנת רבי אליעזר פרק טז.

[2] דברים יא, טז.

[3] מלכים א' ו, יב.

[4] מלכים א' ט, ח; כלומר הבית שהיה עליון יהא חרב ושומם וכל העובר עליו ישתומם על חורבנו.

[5] ויקרא כו, לא.

[6] ראה תרגום יונתן שם 'מקדשיהון',

[7] ספרא בחוקותי פרשה ב: "'והשמותי את מקדשיכם' – 'מקדש', 'מקדשי', 'מקדשיכם' - לרבות בתי כנסיות ובתי מדרשות", פירוש: 'מקדש' - מקדש אחד יחרב, 'מקדשי' – מקדשים אחדים יחרבו, ו'מקדשיכם' עניינו – בתי כנסיות שלכם. ראה גם ב'קדמוניות' מאת יוסף בן מתיתיהו ספר רביעי, ח, מו. שם כתב, שמשה הזהיר את ישראל וניבא שהבית יחרב "תכופות". אמנם מצינו בבראשית רבה פרשה צב: "'ואני כאשר שכלתי' - בחרבן ראשון, 'שכלתי'- בחרבן שיני, 'כאשר שכלתי' - בחרבן השני לא אשכל עוד", אך אין במדרש אגדה זה שבועה שמימית, אלא הבעת תקוה של בעל המדרש.

[8] רמב"ם בית הבחירה ו, טז.

[9] רמב"ם בית הבחירה ד, א.

[10] כריתות ה, ב. הוריות יב. יומא נב. תוספתא סוטה יג, א. ירושלמי שקלים ו, א. וראה רש"י מסכת הוריות יב, א; הכותב שם, שאם חרב המקדש ייבנה בידי בידי אדם ויניחו את הארון במקומו.

[11] ישעיה ב, ג.

[12] ראה רמב"ן דברים יב, ה.

[13] ירמיהו ל, יז.

[14] ראש השנה ל, א.

[15] עיין ערך.

[16] עיין ערך.

[17] מסכת תענית סוף פרק ד; רמב"ם הלכות תעניות פרק ה; שולחן ערוך אורח סימנים תקמט – תקנט.

[18] מוזכרים בנביא זכריה (ח, יט) "צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי"; וראה ראש השנה יח, ב.

[19] רמב"ם תעניות ה, א.

[20] שמות כט, מה.

[21] שמות כה, ח.

[22] מלכים א' ט, ז.

[23] ויקרא כו, לא; מדרש תנחומא בחוקותי סימן ה.

[24] מדרש תהלים מזמור סב.

[25] שמות רבה פרשה נא, ה.

[26] בבלי יומא ט, א.

[27] שמואל א' ב, טז.

[28] מדרש שמואל פרשה ו, א.

[29] שם יומא א, א.

[30] ירושלמי שם, ועיין מדרש תהילים קלז, כלשון הירושלמי.

[31] יומא ט, ב.

[32] מכילתא דרבי ישמעאל כי תשא - מסכתא דשבתא פרשה א, ל. וראה ברכות כ, א; את כוחם של ראשונים במסירות נפש: "מאי שנא ראשונים דאתרחיש להו ניסא?... קמאי הוו קא מסרי נפשייהו אקדושת השם, אנן לא מסרינן נפשין אקדושת השם".

[33] דברים ל, ב.

[34] רמב"ם תשובה ז, ח.

[35] רמב"ם הלכות מלכים יא, א.

[36] ירמיהו ז, לד.

[37] ירמיהו לג, י.

[38] ירמיהו כה יא.

[39] ירמיהו כט, י.

[40] בדברי הימים ב' לו, כא.

[41] תוספתא תענית ג, ט.

[42] ירמיה ו, ד.

[43] תענית כט, א.

[44] תהלים צד, כג.

[45] תענית כט, א.

[46] בבלי יומא ט, ב. תוספתא מנחות יג, ד.

[47] שבת קיט, ב.

[48] שבת קיט, ב.

[49] דעת רבא שם.

[50] ירושלמי יומא א, א; עיין שם שאומרת הגמרא: "וכן בשיני", כלומר עבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים היו גם בימי בית שני.

[51] יומא ט, ב.

[52] עיין ביומא ט, ב, שהיתה שנאת חנם גם בבית ראשון אלא שהיתה בעיקר בין המנהיגים ונשיאי ישראל.

[53] סנהדרין מא, א.

[54] רש"י שם.

[55] יומא ט, ב.

[56] רש"י שם.

[57] יומא לט, ב.

[58] גיטין נו, ב.

[59] מלחמות ספר שביעי ה, ה.

[60] מלחמות ספר שביעי ה, ז.

[61] סוכה ה, א.

[62] יומא נז, א.

[63] תחריט משער טיטוס.

[64] מלכים ב' פרקים כד – כה. ירמיהו פרק נב. דברי הימים ב' פרק לו. מגילת איכה.

[65] מדרש איכה, גיטין נה, ב - נח, א.

[66] מלחמות היהודים במיוחד הספרים - ה, ו, ז.