חומרי הבניין והכלים
- יוסי ורדי
- 10 בפבר׳ 2022
- זמן קריאה 10 דקות
חומרי הבניין והכלים: החומרים השונים שנקבעו בתורה לצרכי הבנין והכלים.
בעת הציווי על בניין המקדש וכליו, נזכרים בתורה החומרים המשמשים לקיום המצווה[1], ככתוב: "וזאת התרומה אשר תקחו מאתם: זהב וכסף ונחשת. ותכלת וארגמן ותולעת שני ושש ועזים. ועורות אילים מאודמים ועורות תחשים ועצי שטים. שמן למאור, בשמים לשמן המשחה ולקטרת הסמים. אבני שוהם ואבני מלואים לאפוד ולחושן". באשר לשימוש באבנים כחומרי בנין, מצינו, שמזבח העולה צריך להיבנות מאבנים שלא הניפו עליהן ברזל, ככתוב: "אבנים שלמות תבנה את מזבח ה' אלהיך"[2]. כלי השרת במקדש נעשים ממתכות שונות, מזהב, כסף ונחושת, ואילו המנורה והציץ נעשים מזהב טהור. כן נעשה שימוש בחלק מן הכלים בעצים, וכגון, מזבח הקטורת ושולחן לחם הפנים עשויים עצי שיטים, עם זאת המצוה היא לעשותם כשהם מצופים זהב. כלים שונים נעשו מכסף, כגון, המחתות והחצוצרות ועוד. באשר לכיור, זה נעשה מנחושת, כך גם המזבח במשכן נעשה מנחושת. כאמור, עצי השיטים שמשו לכמה מן הכלים, אך גם לעמודי המשכן ולחצר המשכן. היריעות שכיסו את המשכן והפרוכות נעשו מצמר ומפשתן. כן נעשה חלק מן היריעות מעורות אילים ועורות תחשים. לעומת האמור, שונה הדבר במקדש, שנבנה מאבני גזית, כלומר, מאבנים מסותתות. התכלת, הארגמן ותולעת השני שימשו לצביעה, הן לצביעת יריעות המשכן, והן לצביעת בגדי הכהונה, וכגון, לצביעת חוטי האבנט, המעיל, החושן והאפוד. חומר מיוחד אחר במקדש היו שנים עשר אבנים טובות שבחושן, ושתי אבני שוהם בכתפות האפוד
ארזי הלבנון – מחומרי בניין המקדש - בבית ראשון שני ושלישי
בצילום נראה עץ ארז עתיק בהרי הלבנון. עצים מסוג זה הובאו לירושלים על ידי חירם מלך צור על פי הזמנת המלך שלמה. עולי הגולה אף הם הזמינו ארזים לבנין בית שני, כמו כן, ניבא ישעיה, שארזי הלבנון עתידים לפאר ולכבד את בית המקדש לכשיבנה במהרה.
חומרי הבניין בהיכל ובעזרות: את ההיכל והעזרות בונים מאבני גזית, כלומר, אבנים מסותתות, ככתוב: "ויצו המלך ויסיעו אבנים גדולות אבנים יקרות ליסד הבית - אבני גזית"[3]. מאידך, חל איסור להשתמש בעצים לאכסדראות בעזרה ובסמוך למזבח, ככתוב: "לא תטע לך אשרה כל עץ אצל מזבח ה' אלהיך"[4], כמו כן, אין להשתמש בעץ בולט בעזרה[5]. עם זאת מצינו, ששלמה המלך השתמש בעצי ארזים לרוב לציפוי כתלי המקדש, הרצפות ועוד, שכן אלו היו בתוך ההיכל[6]. יש מהאחרונים מי שכתב, שהאבנים הגדולות שמשו דווקא לבניין ההיכל ושאר המבנים במקדש, ואילו רצפת העזרה וההיכל רוצפו באבנים קטנות דווקא – אבנים יקרות – כדרך היכלי השרים[7]. שלמה המלך הידר במצוה זו, ותיקן, שחיתוך האבנים וסיתותם ייעשה בדומה למזבח, שנאמר בו: "לא תניף עליהם ברזל"[8], ובימי בית ראשון היתה הקפדה לסתת את האבנים מחוץ להר הבית, ככתוב: "ומקבות והגרזן כל כלי ברזל לא נשמע בבית בהבנותו"[9], זאת, כדי להרחיק את הברזל מהמקדש[10]. השימוש באבנים הוא להידור מצוה, ובשעת הצורך ניתן לבנות אגפים בהיכל ובעזרות מלבנים[11], שכן, לבנים אף הן נקראות בתורה – 'אבנים', ככתוב[12]: "ותהי להם הלבנה לאבן"[13].
מזבח אבנים שלימות
בצילום נראה מזבח ניסיוני, הבנוי מאבנים שלימות שנאספו בהרי השומרון במצבן הטבעי. המזבח בנוי בגובה שלש אמות וברוחב אמה, ומקיף אותו יסוד ברוחב אמה – מידות שקובע הרמב"ם למזבח שניתן להקריב עליו במקדש (רמב"ם בית הבחירה ב, יז).
אבני המזבח וחומרי המילוט להדבקת האבנים זו לזו: נאמר בתורה[14]: "ואם מזבח אבנים תבנה לי", מפי השמועה למדו, ש'ואם' שנאמר כאן אינו רשות אלא חובה, היינו, חובה לבנות מזבח במקדש[15]. עם זאת, נתנה התורה אפשרות לבנותו מאבנים או מלבנים, וכלשון המדרש: "'מזבח אבנים תעשה לי' – חובה... מה תלמוד לומר - 'ואם מזבח אבנים'? אלא - רצה לעשות של אבנים - יעשה, של לבנים – יעשה!" נאמר עוד בתורה בענין אבני המזבח: "אבנים שלמות תבנה את מזבח ה' אלהיך"[16]. נחלקו הראשונים, מהי 'אבן שלימה', ומצינו שתי שיטות בענין זה: יש אומרים, ש'אבנים שלימות' שבמזבח, הכוונה היא לאבנים חלקות, שלא תחגור בהן הציפורן[17]. ויש אומרים, שאבן שלימה היא אבן במצבה הטבעי בבקעה ובהר, או כפי שנמצאה על שפת הים, ואף אם אינה חלקה ויש בה זיזים ובליטות, כל עוד אבן זו לא נפגמה מעולם הרי זו 'אבן שלימה'[18]. במשנה מובא[19], שהאבנים לבניין המזבח נלקחו מ'בקעת בית כרם'*, מבתולת הקרקע, ובכך מובטח להם לבונים, שהאבנים לא נפגמו מעולם ולא נגע בהן ברזל. למעשה, אין חובה לקחת את אבני המזבח דווקא מבקעת בית כרם, ומקום זה הובא כדוגמא בלבד למקום סמוך לירושלים בו ניתן לקחת אבנים מבטן האדמה לבנין המזבח. מקום נוסף המוזכר בפוסקים כמכרה לאבנים הוא הים[20]. בגמרא מבואר מה הם החומרים שמוסיפים למזבח לחיזוק הבנין וחיבור האבנים זו לזו, והם: סיד, קוניא וזפת. מחומרים אלו הכינו את התערובת ששימשה כמילוט להדבקת אבני המזבח שיהיה כגוש אחד[21]. נחלקו הראשונים מהי קוניא: יש אומרים שהכוונה לעופרת[22], ויש אומרים שזו זכוכית[23].
איסוף אבנים שלימות וחלקות מן הים
בתמונה נראה אדם האוסף אבנים שלמות מן הים, אבנים שפניהן הוחלקו על ידי מי הים, זאת, על פי הרמב"ם (בית הבחירה א, יד). האבנים נאספות מים המלח, כשכל אבן נארזת בעטיפה מיוחדת כדי להביאן כשהן שלימות ללא פגם למקום בניין המזבח.
עצי שיטים וארזים במקדש ובכלים: שלמה המלך השתמש בעצי ארזים וברושים לבנין המקדש, ככתוב: "ויבן את קירות הבית מביתה בצלעות ארזים... ויצף את קרקע הבית בצלעות ברושים"[24]. ארזים אלו הובאו לירושלים מהרי הלבנון, עצים שסיפק אותם מלך צור בהזמנה מיוחדת. כך גם בראשית ימי בית שני הזמין זרובבל עצים לבנין הבית, ככתוב: "ויתנו כסף לחוצבים ולחרשים ומאכל ומשתה ושמן לצידונים ולצורים להביא עצי ארזים מן הלבנון אל ים יפוא כרשיון כורש מלך פרס עליהם"[25]. ארזי הלבנון הינם עצים גדולים ועבים המתאימים לבנייה, עקב היות העץ קל וחזק, ומשום כך נבחר עץ זה לבנין המקדש והכלים. בגמרא מונים חז"ל עשרה מיני עצי ארזים, כלומר, עצים בעלי גזע עבה, כגון, תדהר, ברוש, תאשור ועוד. בין העצים שמנו חכמים נמנה גם עץ השיטה, המתורגם בגמרא – 'תורניתא'. התורניתא היא ככל הנראה עץ האורן[26]. במדרש נאמר, שמבין כל הארזים נבחרה דווקא השיטה עבור כלי המקדש, זאת, כדי לכפר בכך על חטאם של ישראל בשיטים[27]. מאידך, מצינו, שמזבח הקטורת, שנאמר בתורה לעשותו מעצי שיטים, ואילו במקדש שלמה ציפו אותו בעץ ארז[28], ללמדנו, שעצי הארז למיניהם כולם כשרים לבנין הכלים.
מנורת המקדש עשויה שפודים של ברזל
בציור נראים הכהנים מכינים מנורה עשויה משפודים של ברזל. הדבר אירע בימי החשמונאים, כשנכנסו להיכל ומצאו שהמנורה נלקחה שלל על ידי היוונים. שם נתקיימה ההלכה האומרת, שבהעדר מנורת זהב טהור, ניתן לעשותה מברזל או שאר מתכות – וכשירה.
מתכת ועץ בכלי שרת: כלי השרת אינם כשרים אלא אם כן נעשו ממתכת, וכמובא בהלכה: "המנורה וכליה, והשולחן וכליו, ומזבח הקטורת וכל כלי שרת - אין עושין אותן אלא מן המתכת בלבד, ואם עשאום של עץ, או עצם, או אבן, או של זכוכית - פסולין"[29]. מובא בתלמוד, שאף שלכתחילה יש לעשות את כלי השרת במקדש מהחומר האמור בתורה, עם זאת, בדיעבד, ניתן לעשותם מכל מתכת שהיא[30]. דוגמא לדבר מצינו באשר למנורה, שמצוה לכתחילה לעשותה מזהב טהור, ככתוב בתורה, אך למעשה, אם אין זהב בנמצא, ניתן לעשותה מכל מתכת אחרת. כך עשו החשמונאים, שהשתמשו תחילה בשפודי ברזל לעשיית המנורה[31], לאחר שמנורת הזהב שהיתה במקדש בזמנם נשדדה על ידי אנטיוכוס. בגמרא נאמר: "העשירו - עשאוה של כסף, העשירו - עשאוה של זהב"[32], כלומר, לאחר שעשו מנורה מברזל, והעשירו החשמונאים, הכינו מנורה ממתכת יקרה יותר, תחילה מכסף ורק לבסוף מזהב. ההלכה האומרת, שחובה על כלי השרת להיעשות דווקא ממתכת, ואין לעשותם מעץ, אבן וכד', מנוגדת לכאורה לפשט הכתובים, המתארים את השולחן ואת מזבח הקטורת, ככלים העשויים מעצי שיטים, ורק הציפוי נעשה מזהב, לפיכך יש לשאול מנין האיסור לעשות את הכלי כולו מעץ? יש מהאחרונים שהסבירו, שכיוון שכלים אלו מצופים זהב, הם נידונים ככלי מתכת, זאת, מאחר והשימוש בכלי נעשה דווקא על גבי הציפוי, נמצא, שהציפוי עיקר ולא העץ שמתחתיו, שאינו אלא תמיכה לציפוי. לשיטה זו רצוי לעשות את כלי המקדש הללו שיהיה הכלי כולו עשוי זהב, שכן, מצוה לכתחילה שיהיו הכלים עשויים מתכת בלבד, וחסרון העץ לא מעכב בהם כלל! [33]
יציקת מנורת זהב במדבר
בציור נראים האומנים במדבר, בעת יציקת מנורת זהב טהור להעמידה במשכן. את הזהב, שהיא מתכת רכה, מתיכים בכבשן מיוחד, זאת, בתוספת סגסוגות לחיזוק ולקשיחות המתכת, כדי שקני המנורה יחזיקו את משקלם ואת הנרות והשמן. בכך גם התאפשר ללויים לטלטל את המנורה בכיסוי עור תחש על המוט בארבעים ושנים המסעות במדבר, ולהביאה בשלמותה ארצה, ואל מקומה במקדש בירושלים.
מעולם האגדה
חומרי הבנין במקדש – גמול ישראל לקב"ה על חסדיו עמם במצרים
"'וזאת התרומה אשר תקחו מאיתם... ותכלת וארגמן... ועורות אלים... שמן למאור' (שמות כה ג – ו): לא תהיו סבורים שאתם גומלים עלי שלשה עשר דברים [בתרומותיכם, אלא הנכם משיבים לי במעט על חסדי עמכם ביציאת מצרים] - כנגד שלשה עשר דברים שהפרשתי לכם במצרים, ואלו הן: 'ואלבישך רקמה, ואנעלך תחש, ואחבשך בשש, ואכסך משי, ואעידך עדי, ואתנה צמידים על ידיך, ורביד על גרונך, ואתן נזם על אפך, ועגילים על אזניך, עטרת תפארת בראשך' (יחזקאל טז, י -יב). 'ולחמי אשר נתתי לך - סולת ושמן ודבש האכלתיך' (יחזקאל טז, יט) הוי: שלשה עשר שהפרשתם לי - כנגד שלשה עשר דברים שהפרשתי לכם במצרים".
המושג 'זהב טהור' האמור בתורה ומשמעותו: ברבים מן הכלים נאמר בתורה לעשותם מ'זהב טהור', כגון, הארון[34], וכן בשלחן[35], וכן במנורה[36], וכך גם בציץ[37]. בפשוטם של דברים נראה, שהכוונה היא, שיהא הזהב מזוקק בלא תערובת של חומר אחר בתוכו. כך גם יש לומר באשר לכיור, שצריך להיעשות מנחושת מזוקקת, וכיוצא בכך בחצוצרה שיש לעשותה מכסף מזוקק. אולם מסתבר שלא לכך התכוונה התורה, שכן, כלים העשויים ממתכת מזוקקת ונקיה, אינם קשיחים ועמידים, ואינם ראויים לשימוש. לפיכך יש לומר, כמו במקרים רבים אחרים בהלכה: "דיברה תורה בלשון בני אדם"[38]. אלא כוונת התורה ללמד, שהמתכת תהיה נקיה מסיגים ומעופרה של המכרה, ולאחר הזיקוק מוסיפים למתכת את הסגסוגות והחומרים ההכרחיים לעמידותה, שתהא המתכת חזקה ומחושלת - כמקובל אצל יוצרי המתכות, המערבבים במתכת חומרים שונים, כדי להקשות אותה לתפקידיה השונים[39]. כמובא לעיל, 'זהב טהור' הנעשה עבור כלים ותכשיטים מוסיפים לו חומרים להקשותו. לפי המקובל בין המומחים ואנשי המקצוע, מוסיפים לנחושת ולכסף בעת ההתכה למעלה מעשרים אחוז של חומרים נוספים. במיוחד באשר לזהב, שהיא מתכת רכה מאד, מוסיפים לה מתכות שונות לחיזוק. כן כתבו האחרונים, שבדיני מקח וממכר, משתמשים בני אדם במושגים שונים, כגון 'כסף צרוף', 'זהב טהור' ועוד, אך ברור, שאין הכוונה ל'טהור' במאת האחוזים, שכן, דבר זה אינו מעשי, אלא הכוונה היא לכמות החומר המירבית שתאפשר את עמידות הכלי[40]. כך הוא בדיני מקח וממכר לצורך יצירת מוצרים, וכך הוא גם באשר לכלי המקדש.
מעולם ההלכה והמחקר
חומרים חדישים בבית המקדש השלישי
אינו דומה בניין המקדש בימי בית ראשון לבניינו בימי בית שני, שם ניתנו פתרונות חדשים לנושאים שונים במקדש. כגון, לפתרון הבאת מים לעזרה הכינו הבונים את ה'ים שעשה שלמה'*, ואילו בימי בית שני הקימו את 'לשכת הגולה'* להבאת מים לעזרה. כך גם באשר לכיור, נמצאו פתרונות חדשים לשאלות הלכתיות ב'מוכני' שהוסיפו, ראה ערך 'כיור', וכיוצא בכך. יש כללים בהלכה המכתיבים את הבנייה, כגון, "זה אלי ואנוהו"*, שיש ליפות את הבנין ככל האפשר, כמו כן – "אין עניות במקום עשירות"*, ואם יש חומרים חדשים ויקרים ראוי להשתמש בהם, וכך היא המצוה, ככתוב: "לרומם את בית אלהינו" (ראה רמב"ם בית הבחירה א, יא).
מכאן כמה הערות באשר לשימוש בחומרים שונים בבית המקדש בעתיד. כאמור החומרים שנאמרו במפורש בתורה לעשיית הכלים – הם מעכבים במצוה, אלא אם כן יש דרשת חז"ל מפורשת בעניינם, האומרת, שניתן לשנות את החומר של הכלי במקרים מסויימים.
באשר לשימוש בעצים, שלמה המלך הזמין עצי ארזים שהיו המשובחים בזמנו, וכבר התנבא ישעיהו (ס, יג): "כבוד הלבנון אליך יבוא, ברוש תדהר ותאשור יחדיו, לפאר מקום מקדשי ומקום רגלי אכבד", הווה אומר, שכל עץ המכבד את מקום השכינה ראוי להשתמש בו.
באשר לאבני המזבח, יש מקום לשימוש בחומרים ובאמצעים שנתחדשו בדורנו, כגון, בחומרי מילוט והדבקה יעילים ומוצקים המצויים בתעשיית הבנין. יתירה מזו, לאור שיטת הראשונים האומרים, ש'אבנים שלמות' פירושו - אבנים חלקות, כדלעיל, ניתן להחליק את האבנים, זאת, שלא כדעת אלו הסוברים שיש לקחת אבנים גולמיות מן הטבע דווקא. כמו כן, לאור שיטת הרמב"ן (שמות כ, כא) הכותב, שניתן לסתת את אבני המזבח - "בכלי כסף או בשמיר שהזכירו רבותינו בסוטה מח, ב", לשיטה זו ניתן להחליק את אבני המזבח באמצעות מלטשות מיהלומים וכד'. כמו כן ניתן להשתמש בקרני לייזר לחיתוך אבני המזבח, וכך לחריטת אבני החושן.
עם זאת, נראה, שאין ראוי להשתמש במוטות ברזל לחיזוק שלד בנין המקדש – כמקובל בדורנו - זאת, לאור העובדה ששלמה הרחיק את הברזל מן המקדש, ככתוב (מלכים א' ו, ז): "ומקבות והגרזן כל כלי ברזל לא נשמע בבית בהיבנתו", לפיכך ראוי שישתמשו לבנין הבית במתכות מחושלות אחרות, כגון אלומיניום וכד'. מאידך, אין איסור מן התורה להשתמש בברזל לבנין הבית, שכן השתמשו במקדש בברזל, כגון, אונקליות* של ברזל בבית המטבחיים, טבעות של ברזל, וכן הצבת כלה עורב'* בגג ההיכל (וראה רמב"ן שמות כ, כא).
באשר לשימוש בחומרי הצביעה במקדש, ראה בערכים תכלת*, ארגמן* ותולעת שני*.
[1] שמות כה, ג-ז.
[2] דברים פרק כז, ו.
[3] מלכים א' ה, לא.
[4] דברים טז, כא; תמיד כח, ב. רמב"ם עבודת כוכבים ו, י.
[5] רמב"ם בית הבחירה א, ח.
[6] מלכים א' ו, טו - יח.
[7] ערוך השולחן העתיד הלכות בית המקדש ג, ג, וראה שם ראיותיו לחילוק זה.
[8] דברים כז, ה; ועיין שמות כ, כא.
[9] מלכים א' ו, ז.
[10] רמב"ן שמות כ, כא.
[11] רמב"ם בית הבחירה א,ח.
[12] בראשית יא, ג.
[13] בראשית יא, ג. ערוך השולחן ג, ד. מקור נוסף לדין זה אלו דברי המכילתא בסוף פרשת יתרו, שם נאמר, שמותר לבנות מזבח מלבנים. ולמדו חכמים בקל וחומר, שאם המזבח שקדושתו חמורה יותר יכול להיבנות מלבנים קל וחומר להיכל, עיין שם.
[14] שמות כ,כא.
[15] מכילתא דר' ישמעאל יתרו פרשה יא.
[16] דברים פרק כז, ו. וראה כסף משנה בית הבחירה א, ח. ערוך השולחן ג, ד.
[17] 'חגירת הציפורן' עניינה, שהצפורן מרגישה שקערוריות ובליטות בסכין שחיטה או באבן המזבח. בערוך ערך 'חגר' כתב, מלשון אדם חיגר ופיסח המדדה בהליכתו, כן גם האצבע מדדה על פני החיספוס של האבן. וראה זבחים נד, א-ב. רש"י ד"ה 'ופרכינן', ותוספות שם ד"ה 'אבנים שלמות'.
[18] רמב"ם בית הבחירה א, יד; אבן עזרא שמות כ, כא.
[19] מידות ג,ד.
[20] רמב"ם בית הבחירה א, יד.
[21] זבחים נד, א.
[22] רש"י שם.
[23] תוספות עבודה זרה לג, ב.
[24] מלכים א ו, טו.
[25] עזרא ג, ז.
[26] ראש השנה כג, א; וברש"י בתרגומו שם, וכפי שתרגמו המתרגמים את הלע"ז בדבריו.
[27] תנחומא תרומה ט.
[28] מלכים א' ו, כ.
[29] מנחות כח, ב; רמב"ם בית הבחירה א, יח.
[30] מנחות כח, ב.
[31] מגילת תענית ד"ה עשרים וחמישה בכסליו; ראש השנה כד, ב; מנחות כח, ב;
[32] מנחות כח, ב.
[33] אבני נזר ויריעות שלמה שם. לעומת זאת סובר בעל מנחת חינוך, מצוה צז, שיש לקיים בכלים אלו את דין התורה, שיהא הכלי עשוי עץ וציפויו זהב, לאור האמור, חסרון עץ בכלים אלו כשר בדיעבד.
[34] שמות כה, י.
[35] שם כה, כד.
[36] שם כה לא.
[37] שמות כח, לו.
[38] ראה נדרים ג, ב. גיטין מא, ב; ועוד, שחז"ל אמרו כן אף בפסוקים העוסקים במצוות והלכות.
[39] ברור, למשל, שמנורה בת שבעה קנים העשויים זהב טהור, אלו לא יעמדו בעומס של עצמם ויתקפלו ארצה, כך גם מנקיות הזהב שבשולחן, המיועדות לשאת עליהן לחם פנים במשקל רב יתקפלו מחמת העומס, אלא אם כן, יקשיחו את הזהב בסגסוגות המתאימות.
[40] להלן עיקרי דבריו של שו"ת נוכח השולחן (חושן משפט סימן י): "אמת הדבר כי הרב ז"ל חשב, שפירוש 'כסף צרוף' הוא - נקי ובר מכל סיג וחלאה, אבל על האמת אינו כן... כי עינינו הרואות, שכל כסף הכלים שנקרא בלשון בני אדם - 'כסף צרוף', הוא שמונים למאה [80%]... וכל הכסף המתוכן על ידי עושה המלאכה הוא קרוב לשמנים למאה, כי הכסף שהוא נקי ובר מכל וכל, לא יצלח למלאכה מחמת רכותו, כאשר נודע כל זה להבקיאים... וכן בזהב הכי נמי דכוותיה... אבל המוכר סתם 'זהב טהור'... כל הזהב העשוי למלאכה הוי כ"ב קיראט המיתקאל" עכ"ד. העולה מדבריו ש'זהב טהור' הוא 22 קראט בלבד (22/24, 91.66%), ולא 24 קראט.