חגיגת ארבעה עשר

חגיגת ארבעה עשר: קרבן שלמים הקרב יחד עם קרבן פסח ביום ארבעה עשר בניסן.

נאמר בתורה: "וזבחת פסח לה' אלהיך צאן ובקר"[1]. ודרשו חכמים בספרי[2]: "והלא אין פסח בא אלא מן הכבשים ומן העזים! אם כן למה נאמר – 'צאן ובקר'? 'צאן' – לפסח, 'ובקר' – לחגיגה". מכאן, שבי"ד בניסן יש לזבוח בהמה נוספת עם הפסח, דהיינו, קרבן שלמים, הנקרא -'חגיגת ארבעה עשר'. קרבן זה בא מן הצאן או מן הבקר, מן הזכרים ומן הנקבות, ככל קרבנות השלמים. גם הקרבתו נעשית כקרבן שלמים, וזורקים את דמו על המזבח ב'שתי מתנות שהן ארבע'[3]. חגיגת י"ד נאכלת בליל הסדר[4] לפני אכילת הפסח, כדי שהפסח ייאכל 'על השובע'[5]. אכילה על השובע היא דרך כבוד לאכילת קרבן הפסח[6], כי אם היו אוכלים את קרבן הפסח כשהם רעבים, היו אוכלים אותו כאכילה לשבירת הרעבון, אולם עתה שפתחו את הסעודה בחגיגת י"ד, מעתה כשבאים לאכול את קרבן הפסח אכילתם נעשית 'על השובע', ולשם מצוה[7].

חגיגת ארבעה עשר - רשות: בגמרא מובא[8], שחגיגת י"ד אינה חובה אלא רשות. כך למדו חכמים מהמשנה האומרת, שאם הפסח בא בשבת - אין מביאים קרבן חגיגה. כך גם אם הפסח בא כשהציבור בטומאה, אזי מקריבים את הפסח בלבד, שהוא העיקר, ואין מקריבים חגיגה. עוד אמרו במשנה, שאם בא הפסח 'במרובה', כלומר, החבורה קטנה והקרבן גדול ובשרו מרובה, אזי אין מקריבים חגיגה, שהרי יש להם בשר לשובע מקרבן הפסח[9]. מאידך, יש מן הראשונים שפירש, ש'במרובה' שבמשנה, הכוונה היא, "שהיו הפסחים מרובים", כלומר, הגיע ציבור גדול למקדש והפסחים מרובים לשחיטה, אזי, מחוסר זמן ומקום - "אין מביאין עמו חגיגה, ואין מקריבין אלא את הפסחים בלבד"[10]. מכאן, שאין מביאים את החגיגה אלא בימות החול, כמו כן, כשהציבור בטהרה, וכן 'במועט', היינו, כשאין בפסח כדי שביעה, או כשציבור המקריבים מועט, ומתפנה מקום בעזרה להקריב גם קרבנות חגיגה. נמצא, שחגיגת ארבעה עשר אינה חובה כקרבן פסח, ואינה אלא רשות. לאור האמור, יש מן הראשונים שפירשו, שהחגיגה אינה מצוה מהתורה אלא היא תקנת חכמים, שתיקנו להביא קרבן זה, כדי שהפסח ייאכל על השובע[11]. ראשונים אחרים פירשו, שאמנם מצוות חגיגת י"ד היא מהתורה, אלא, שהתורה ציוותה להביאו רק לענין זה שהפסח ייאכל על השובע, ועל כן הגדרתו כ'רשות' הוא במובן זה, שבשבת, בטומאה או כשהפסח מרובה - אין חובה להביאו מן התורה[12].

עולי הרגל מביאים את קרבנות הפסח

עולי הרגל לירושלים נראים, כשהם מביאים עמם את קרבנות החג, ככתוב: "וזבחת פסח לה' אלהיך צאן ובקר". בציור מימין נראה ה'צאן' – עיזים – לעולת ראיה ושלמי שמחה, העולים לקרבן ביום טוב ראשון של פסח. בידי אבי המשפחה נראה טלה לקרבן פסח, ומשמאלו נראה ה'בקר', היינו, פר לחגיגת ארבעה עשר, עבור בני המשפחה המתכנסים בירושלים להסב לאכילת הקרבנות בליל החג.

הקרבן נקנה בכסף חולין ובכסף מעשר שני: חגיגת י"ד באה ממעות חולין, אך גם ממעות מעשר שני, ואין חובה לקנותה ממעות חולין דווקא, זאת, ככל קרבן שהוא רשות ולא חובה, כנדרים ונדבות[13]. כמו כן, יש מהראשונים[14] שכתב, שבהבאת חגיגת י"ד יכול אדם לפטור את עצמו כשיביא אותה ממעשר בהמה, שכן, כל עניינה של הקרבת חגיגה זו אינה אלא כדי שהפסח יהא נאכל על השובע.

זמן שחיטת הקרבן: לדעת הראשונים הסוברים, שמצותו של קרבן זה היא מדרבנן, והפסוק "אשר תזבח בערב" אינו מדבר על החגיגה, נוהגת שחיטתו כל היום כולו, ואף לפני חצות[15]. ואילו לדעת הראשונים, האומרים, שמצות החגיגה היא מן התורה, נוהגת שחיטתו כמו בפסח – אחר התמיד של בין הערביים, שכן כתוב: "וזבחת לה' אלהיך צאן ובקר", שמשמעו שזביחתם כאחד[16].

הפסח נאכל על השובע

בציור נראית חבורת אוכלי הפסח כשהם מסובים לשולחן ה'סדר'. בתחילת סעודת החג, אוכלים המסובים מבשר קרבן חגיגת ארבעה עשר (הנראה במרכז השולחן). בציור מימין נראים בני המשפחה המביאים את קרבן פסח שהוציאו מתוך תנור הפסחים, זאת, כדי לאוכלו 'על השובע', כלומר, לאחר אכילת סעודת החג מבשר החגיגה. עתה, כשבני המשפחה השקיטו את רעבונם באכילת החגיגה, אזי נאכל בשר קרבן הפסח, בדרך כבוד כאכילת סיום לסעודת החג.

זמן אכילת חגיגת ארבעה עשר: נאמר בתורה: "וזבחת פסח לה' אלהיך, צאן ובקר... ולא ילין מן הבשר אשר תזבח בערב ביום הראשון לבקר"[17], ופירשו חכמים, ש"צאן ובקר" הכוונה היא, שבנוסף לצאן, שמביאים לקרבן פסח, יביאו בקר לחגיגת ארבעה עשר. מכאן, שחגיגה זו נאכלת לשני ימים ולילה אחד, ככל קרבנות השלמים, הנאכלים ליום ולילה ויום[18], הווה אומר, שחגיגה זו נאכלת ביום ארבעה עשר, וכן בליל חמישה עשר יחד עם קרבן פסח, וכך למחרתו ביום טוב. מיוחד הוא קרבן זה, שהתורה הדגישה בעניינו איסור מיוחד שלא להלין מבשרו אחר שני ימים ולילה. אכן, מנה הרמב"ם לאו זה כלאו מיוחד במנין המצוות, וזאת, בנוסף לאיסור נותר האמור בו ובשאר הקדשים, ובלשונו שם: "הזהירנו מהותיר דבר מבשר החגיגה שיקריב יום ארבעה עשר... אבל ייאכל תוך שני ימים"[19]. הלכה היא, שאדם שהותיר מבשר חגיגת ארבעה עשר אינו לוקה, ודין הבשר להשרף כשאר קרבנות שנותרו[20].

מעולם המחשבה

חגיגת ארבעה עשר - על שום מה?

להבנת מצות אכילת חגיגת ארבעה עשר בליל חמישה עשר בניסן, בסעודה בה נאכל בשר קרבן הפסח, כתבו הראשונים, כי חג הפסח בא להזכיר את יציאת מצרים, ואת החסד שעשה הקדוש ברוך הוא עם ישראל, שהיו משועבדים במצרים ויצאו משם לחרות עולם. לפיכך, בעת ההתכנסות בירושלים עיר המקדש, מצוה להרבות בשמחה והודיה לה' על כל הטוב שעשה עמם, ו"לזכור את ימי הרעה - בימי הטובה" (מורה הנבוכים ג, מג). עוד כתבו בענין חגיגת ארבעה עשר, ש"נצטוינו לעשות... יום שמחה, ואין שמחה שלמה לבני אדם רק ברבוי בשר... ויאכל [את קרבן ארבעה עשר] כולו ביומו, להרבות בו גילה ושובע שמחות" (ספר החינוך מצוה תפו). מכאן גם המצוה לאכול את קרבן הפסח 'על השובע', כלומר, לאחר אכילת חגיגת ארבעה עשר, כי בכך אכילתם כולה נעשית על קרבנות, הנאכלים בקדושה ובטהרה ובהודיה לה' על חסדיו. יש לומר, שמכאן גם למדו חכמים, להוסיף בסעודה זו שתיית יין בארבע כוסות במהלך אכילת בשר הקרבנות, ועל כל לשון של גאולה מרימים כוס של הודיה לה', כי אין שמחה שלמה אלא בבשר ויין. חיוב ארבע כוסות הוא מצות עשה מדברי חכמים, שחייבו בה אנשים ונשים, ואמרו, שחייב אדם למכור את כסותו לקנות יין לארבע כוסות, הכל כדי ללמד, כי חג הוא לה', להודות ולשורר לפניו על גאולת ישראל הנחגגת ברוב עם בירושלים ובמקדש.

---

[1] דברים טז, ב.

[2] ספרי דברים פיסקא קכט, וכן הוא ברמב"ם קרבן פסח י,יב. אמנם, מסקנת הגמרא בפסחים ע, ב; וכן דעת חלק מהראשונים היא, שפסוק זה מלמד על חגיגת ט"ו או על מותר הפסח מן השלמים, ואילו הפסוק 'לא ילין זבח חגי עד בקר' הוא זה שמלמד על קרבן חגיגת י"ד.

[3] עיין ערך 'זריקת הדם'.

[4] מצד הדין זמן אכילתו הוא שני ימים ולילה כמו כל קרבן שלמים, אך מטרת הבאתו היא כדי לאוכלו דווקא בליל הסדר ולשבוע ממנו, עוד לפני אכילת הפסח, כדלהלן.

[5] פסחים ע, א.

[6] ר"י קורקוס קרבן פסח ח, ג.

[7] רש"י שם ד"ה 'על השובע'.

[8] פסחים שם. ר' יהודה בן דורתאי חולק על חכמים וסובר שדיני חגיגת י"ד שווים לדיני הפסח, וחגיגת י"ד מוקרבת גם בשבת, בטומאה ובמרובה. הלכה נפסקה כחכמים.

[9] רש"י פסחים סט, ב; ד"ה 'במועט' ו'במרובה'.

[10] רמב"ם קרבן פסח י, יב.

[11] תוספות שם ד"ה 'לאו חובה', ריב"ן, תוספות הרשב"א ואור זרוע חלק ב' רלו.

[12] רמב"ם קרבן פסח י,יב- יג; מאירי לפסחים שם, ומנחת חינוך ה, יט.

[13] חגיגה ז, ב. אמנם הטורי אבן חולק, ולדעתו חמורה חגיגת י"ד מחגיגת ט"ו, ומותר להביאה רק ממעות חולין.

[14] מאירי חגיגה שם.

[15] צל"ח נט, א; ד"ה יאוחר דבר.

[16] חסדי דוד לתוספתא פסחים ד, ד"ה 'חגיגה'.

[17] דברים טז, ב - ד.

[18] פסחים עא, ב.

[19] ספר המצוות, לא תעשה קיח, וכן הובא בסמ"ג לאוין שמט ובספר החינוך מצוה תפו.

[20] רמב"ם שם.