זקן

זקן: אדם בא בימים ואינו יכול למלא את תפקידו ככהן, וכן בעל חיים בוגר בשנים לענין קרבן.

המושג 'זקן' טעון הגדרה, שכן, מצינו הלכות הנוגעות לעבודת המקדש, שם נזכר המושג 'זקן' לענין הלכה. מתברר, שיש הגדרות אחדות למושג 'זקן', הן בקשר לאדם והן בקשר לבעל חיים: א. בכהנים – כהן זקן פסול לעבודה[1]. ב. בלויים – לוי היה נפסל לעבודת משא במשכן שבמדבר בהגיעו לגיל חמישים[2]. ג. בסנהדרין – יש זקן בא בימים שנפסל לישיבה בסנהדרין[3]. ד. באכילת הפסח – אין שוחטים את הפסח על זקן שמתקשה לאכול מבשר הקרבן מחמת זקנתו. ה. בבהמה – בהמה מזדקנת נחשבת כבהמה בעלת מום[4], ואין להקריבה מפני הכבוד[5]. ו. בפרה אדומה – פרה בת חמש שנים נחשבת לזקנה, ואף על פי שהיא כשרה, אין ממתינים עד שתגיע לגיל זה, מחשש שמא תיפסל[6].

זיקנה בכהנים: מעיקר הדין הזיקנה עצמה אינה פוסלת את הכהן מלעבוד, ואמרו חכמים: "כהנים... אפילו הן זקנים [בשנים] - כשרים[7]", ומצינו כהנים בני שמונים שנה ויותר, כמובא בתלמוד: "שמונים שנה ששימש יוחנן כהן גדול"[8], הווה אומר שהיה כבן מאה שנה, ועדיין שימש בכהונה גדולה. כן אמרו חכמים, שאם כהן גדול זקן, מחממים עבורו את המקוה בעששיות של ברזל ביום הכיפורים[9]. עם זאת, מנו חכמים בין המומים השונים הפוסלים בכהן את המום "זקן"[10], שכן הזיקנה הפוסלת בכהן אינה תלויה בגיל זיקנה כשלעצמו, אלא במצבו הבריאותי של הכהן המזדקן. בענין זה נאמר בתלמוד: "עד שירתת"[11]. בפירוש המושג 'מרתת' אמרו בגמרא: "כל שעומד על רגלו וחולץ מנעלו, ונועל מנעלו[12]", ופירשו הראשונים: "אפילו כשהוא בן שמונים"[13]. מאידך, אם הוא רועד כשהוא עומד[14], אזי הוא פסול לעבודה. יש מי שמסביר, כי סיבת הפסול היא מחמת שהדבר נחשב למום[15], ויש האומר, כי הדבר אינו אלא תקנה מדרבנן[16], ונראה, שכך נקבע למעשה, מחשש שמא ייגרם פסול בעבודתו[17].

שעיר זקן

בתמונה נראה שעיר זקן בן כחמש שנים הפסול לקרבן מפאת זקנתו.

זיקנה בלויים: בתקופת המשכן במדבר, נפסל הלוי לעבודתו בהגיעו לגיל חמישים[18], שכן, עיקר עבודת הלויים במשכן היתה נשיאת המשכן וכליו, הדורשת כח רב, אולם במשכן בשילה ובבית המקדש, הלוי אינו נפסל עקב גיל זיקנה[19]. עם זאת, כאשר קולו של הלוי מתקלקל מחמת זיקנתו, הרי הוא נפסל לעבודה[20]. להלכה כתבו הראשונים, כי הסברה נותנת, שאין הלוי נפסל בכך אלא מלשורר על הדוכן, אולם הוא יכול להמשיך לעבוד במקדש בהגפת שערים ועבודות שרות אחרות[21].

גיל זיקנה בסנהדרין: אף בענין הסנהדרין מצינו הגדרה של המושג 'זקן'[22], אם כי שונה מן ההגדרות דלעיל בהתאם לנושא הנדון. אמרו חכמים: "אין מושיבין בסנהדרין זקן"[23]. יש מי שכתב שפסול, מכיוון שאין בו מידת רחמים מספקת כבעת שהיה צעיר ועסק בגידול בנים[24]. ויש מי שמפרש בטעם הדבר, מאחר שדעתו קצרה עליו[25]. אמנם, לכתחילה יש להושיב בסנהדרין "בעלי זיקנה"[26] – אך הכוונה היא לזיקנה בינונית, ולא לזיקנה מופלגת[27]. יש מי שכתב, כי דווקא כשבאים להושיב חכם לכתחילה בסנהדרין אין ממנים חכם בגיל זיקנה, אבל אם היה דן קודם לכן בסנהדרין, והזקין, אין מורידים אותו[28]; לעומת זאת יש מן הראשונים האומרים, שגם אם ישב כבר בסנהדרין אף על פי כן מסלקין אותו[29], מאחר שמצינו שהיו חכמים ששימשו בסנהדרין בגיל זיקנה, כגון, פינחס בן אלעזר, שהיה מיוצאי מצרים, ושימש כנשיא הסנהדרין בימי יפתח[30] ובימי פילגש בגבעה[31]. כך גם עזרא הסופר היה נשיא הסנהדרין ונפטר בגיל מאה ועשרים[32], עוד מצינו, שרבי יוחנן בן זכאי שימש כנשיא הסנהדרין בהיותו בן מאה ועשרים[33], וכן חכמים אחרים שימשו בגיל זיקנה, לפיכך יש לומר, שלא עצם הזיקנה היא הפוסלת, אלא מחלות הזיקנה, כגון, חולשת הגוף, והפסד החכמה וישוב הדעת.

באכילת הפסח: אין שוחטין את הפסח על מי שאינו יכול לאכול את הקרבן, וכגון, זקן שאינו יכול לאכול כזית מבשר הקרבן[34]. לכתחילה אין שוחטים את הפסח על חבורה המורכבת מזקנים בלבד, למרות שכל אחד מהם יכול לאכול כזית, שכן, יש לחשוש, שלבסוף לא יוכלו הזקנים לאכול את כל בשר הקרבן, ונמצא שיביאו אותו לידי פסול נותר. עם זאת, בדיעבד, אם שחטו את הפסח על חבורה של זקנים – הפסח כשר[35]. לא מפורש מהו גיל הזיקנה האמור לעניין זה, אך מסתבר שהדברים אמורים בזקן מופלג, המתקשה לאכול אפילו אכילה מועטת.

אכילת קרבן פסח בחבורה של זקנים

בתמונה נראים זקנים המסובים סביב הכבש שנצלה כקרבן הפסח, והלכה היא, שאין לשחוט את הפסח לסדר שמסובים בו זקנים בלבד, שכן יתקשו לאכול את כל בשר הכבש ויביאו את הקרבן לכלל 'נותר'. לפיכך יש לשתף צעירים בחבורה זו ובכך מובטח שבשר הקרבן ייאכל כולו.

זיקנה בבהמה: אחד הפסולים המנויים ברשימת המומים בבהמה, שאין היתר להקריב בעל מום כמותו במקדש, הרי זה ה"זקן"[36]. הגמרא לומדת את פסול ה'זקן', מן הפסוק האמור בקרבן העולה: "מן הצאן... מן הכבשים... מן העזים"[37], ואמרו חכמים: "פרט לחולה ולזקן ולמזוהם"[38]. להלכה מובא, שהגדרת 'זקן' בבהמה, הרי זה משום מום, כמו במומי הכהן, ועל כן שיעורו הוא כאשר הבהמה רותתת[39]. יש בהמות שאינן נפסלות משום זיקנה, אלא מחמת גיל הבהמה הקבוע לה בתורה להקרבה, כגון, פר ואיל, שהגדרתם בן שנתיים[40], ואם עברו את הגיל האמור, הרי הם פסולים. יש הרוצים לומר, כי דווקא כאשר הבהמה רותתת היא פסולה בדיעבד, כדין בעלת מום - אולם כאשר אינה רותתת, כגון פר שעבר את גיל שנתיים, והוא בריא ואינו רותת, הרי שהפסול האמור בו נאמר כמצוה לכתחילה, אך בדיעבד, אם הביאו פר בן ארבע וחמש - הקרבן כשר[41]. ויש מי שכותב, כי אף בדיעבד הקרבן נפסל – אך פסול זה אינו אלא מדרבנן[42].

גיל עגלה ערופה ופרה אדומה: נחלקו תנאים באשר לגיל עגלה ערופה: יש אומרים - בת שנה, ויש אומרים - בת שנתיים[43]. להלכה נקבע, שעגלה ערופה אינה אלא כשהיא בת שנתיים או פחות, אבל אם היתה בת שתי שנים ויום אחד פסולה, שכן, כבר אינה נקראת 'עגלה' אלא 'פרה'[44]. באשר לפרה אדומה נחלקו חכמים[45], ולהלכה נקבע, שלכתחילה תהיה בת שלש שנים או בת ארבע, אך גם אם היתה זקנה – כשירה, אלא שאין ממתינים לה שתזקין, שמא תשחיר ותיפסל[46].

פרה ועגלה

בתמונה משמאל נראית פרה אדומה בת ארבע שנים, בכגון זה נאמר בהלכה, שאין להמתין לשנתה החמישית, שכן, הפרה יכולה להשחיר ולהפסל מחמת זיקנה. בחזית התמונה נראית עגלה, הכשרה למצות 'עגלה ערופה' כל עוד שלא עברה את גיל שנתיים.

מעולם ההלכה

האם זקן נפסל בשנים או בהזדקנות?

שאלה: בהגדרה של כהן 'זקן' שיש לפוסלו מלעבוד בעזרה ובהיכל אמרו בגמרא: "כל שעומד על רגלו וחולץ מנעלו, ונועל מנעלו" - הוא הכהן הכשר לעבודה. ויש לשאול, האם נעשתה במקדש בדיקה מתמדת לכהנים, האם הם עדיין מסוגלים לחלוץ ולנעול, כדי לפסול את הכהנים שאינם מסוגלים לכך?

תשובה: מה שאמרו בגמרא - 'חולץ מנעלו', נראה מן הביטוי 'חולץ', שהנעל הדוקה על רגלו ברצועות, והכהן מצליח לחלוץ אותה בעומדו על רגל אחת, ואחר שחלץ ינעל את מנעלו על הרגל כשהנעל מהודקת ברצועות. השימוש במושג 'חולץ מנעלו' מלמד, שחז"ל דימו את הפעולה לחליצה, ככתוב - "וחלצה נעלו". וכתב הרמב"ם (יבום וחליצה ד, ו) שהחליצה נעשית בנעל שהרצועות קשורות לרגל, והאשה – "מתרת רצועות המנעל מעל רגלו וחולצת המנעל". הווה אומר, שחליצת נעל היא, כשיש לה רצועות עור מהודקות לרגל. זה מה שאומרת הגמרא (חולין כד, ב): "אמרו עליו על רבי חנינא, שהיה בן שמונים שנה, והיה עומד על רגלו אחת וחולץ מנעלו ונועל מנעלו", ללמדנו, שחליצה ונעילה בדרך זו היא מעשה של אדם בריא. נמצא, לכאורה, שכל כהן שאינו יכול לחלוץ ולנעול כרבי חנינא יש לפוסלו מן העבודה, ואם כן יימצאו כהנים בני חמישים וששים שאינם יכולים לחלוץ כנ"ל? אולם נראה, שחליצת הנעל הנזכרת ברבי חנינא נאמרה בלשון הפלגה, ואין בודקים כהנים במקדש בדרך זו. ואכן, כתב הרמב"ם בפסול של זיקנה: "ה'זקן' - שהגיע להיות רותת ורועד[47]", הווה אומר, רק אם חלה הרעה בבריאותו של האדם, והוא רועד באופן קבוע מחמת זיקנה - פוסלים אותו. ואכן מצינו בבבא קמא קי, א; שכהן זקן כל עוד שיכול לעבוד במקדש אפילו "על ידי הדחק" אינו נפסל, וכך מובא להלכה ברמב"ם כלי מקדש ד, ח. וראה בשו"ת יהודה יעלה (חלק א - יורה דעה סימן מה) שכתב, ששוחט שהזקין וידיו מרתתים בכל עת, ואי אפשר לו לאחוז בסכין של שחיטה בשיעור שחיטה - אזי פוסלים אותו מלשחוט. וכאן, שהכהן צריך לעשות את עבודתו: בשחיטה, קבלת הדם, הולכתו וזריקתו, יש לומר, שבכגון זה דיבר הרמב"ם, שאם הוא "רותת ורועד", ויכול ליפול פסול בשחיטה ובקבלת הדם, שם נאמרה ההלכה שיש לפוסלו.

---

[1] חולין כד, ב; ורמב"ם ביאת מקדש ז, יב.

[2] במדבר ח, כה.

[3] סנהדרין לו, ב; רמב"ם סנהדרין ב, ג.

[4] משנה בכורות מא, א.

[5] משנה פרה א, ב.

[6] משנה פרה א, א; רמב"ם הלכות פרה א, א.

[7] תוספתא חולין א, טז.

[8] יומא ט, א.

[9] רמב"ם עבודת יום הכיפורים ב, ד.

[10] רמב"ם ביאת מקדש ז, יב.

[11] חולין כד, ב.

[12] שם, שם.

[13] ר' עובדיה מברטנורא מקוואות ח, ד.

[14] רמב"ם ביאת מקדש ז, יב.

[15] כשם שבבהמה אנו מוצאים פסול זקנה כמום, כך נראה מדברי הרמב"ם שם.

[16] תוספות בבא קמא קי, א ד"ה דכי.

[17] מסתבר, שזהו טעמם של הראשונים המדגישים, כי ידיו של הכהן רועדות (ראה רש"י ורבינו גרשום בחולין שם).

[18] במדבר ח, כה. וכתב רש"י שם ש"לא יעבוד עוד", הכוונה היא: "עבודת משא בכתף, אבל חוזר הוא לנעילת שערים ולשיר ולטעון עגלות, וזהו – 'ושרת את אחיו' – כתרגומו".

[19] חולין כד, א: "עבודה בכתף".

[20] תוספתא חולין שם; ספרי במדבר סג; גמרא חולין שם.

[21] רמב"ם כלי המקדש ג, ח.

[22] דין זיקנה בסנהדרין נוגע למקדש, שכן, הסנהדרין יושבת בלשכת הגזית במקדש, ויש מן ההלכות הנוגעות לסנהדרין שאינן מתקיימות אלא במקדש, כגון, העמדת שלש סנהדראות במקדש - שתים בהר הבית וסנהדרין הגדולה בלשכת הגזית, וכן זקן ממרא אין דנים בעניינו אלא כשהסנהדרין בלשכת הגזית (ראה משנה סנהדרין יא, ב). כמו כן, דיני נפשות אינם מתקיימים אלא כשהסנהדרין במקומה במקדש (שבת טו, א)

[23] סנהדרין לו, ב. ומבואר שם שבדינו של מסית כן מושיבים, שנאמר "לא תחמול...".

[24] רש"י שם ד"ה זקן.

[25] יד רמה שם ד"ה ומתמהינן.

[26] סנהדרין יז, א.

[27] מאירי שם יז, א; וכן מוכח מלשון הרמב"ם סנהדרין ב, ג "זקן מופלג", ושם ב, ו כתב שמעמידים: "בעלי שיבה".

[28] מאירי שם בשם יש מפרשים.

[29] שו"ת הרשב"א חלק ו סימן קצא; חידושי רבינו יונה לסנהדרין שם. וראה בהרחבה בשו"ת חיים שאל חלק א סימן פט.

[30] אליהו רבה יב.

[31] שם.

[32] קדמוניות ספר יא, ה, ה.

[33] ראש השנה לא, ב.

[34] משנה פסחים צא, א; וראה פסחים סא, א.

[35] משנה פסחים צא, א; רמב"ם קרבן פסח ב, ג-ד.

[36] משנה בכורות מא, א.

[37] ויקרא א, י.

[38] בכורות שם.

[39] רמב"ם ביאת מקדש ז, יב.

[40] באשר להגדרת המושג 'איל' ו'פר' ממתי נפסלים לקרבן ראה בערכיהם.

[41] משנה למלך איסורי מזבח ב,ו.

[42] תפארת ישראל פרה שם.

[43] משנה פרה א, א; ספרי במדבר פסקה קכג.

[44] רמב"ם רוצח ושמירת הנפש י, ב.

[45] משנה פרה א, א; ספרי במדבר פסקה קכג.

[46] רמב"ם פרה אדומה א, א

[47] רמב"ם ביאת מקדש ז, יב.