זכר לחורבן
- יוסי ורדי
- 10 בפבר׳ 2022
- זמן קריאה 7 דקות
זכר לחורבן: תקנות שתיקנו חכמים כדי להזכיר לעם את חרבן ירושלים והמקדש.
אמרו חכמים: "כשחרב הבית בשניה, רבו פרושין בישראל, שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין. נטפל להן רבי יהושע, אמר להן: בני! מפני מה אי אתם אוכלין בשר ואין אתם שותין יין? אמרו לו: נאכל בשר שממנו מקריבין על גבי מזבח, ועכשיו בטל? נשתה יין שמנסכין על גבי המזבח, ועכשיו בטל? אמר להם: אם כן, לחם לא נאכל, שכבר בטלו מנחות? - אפשר בפירות! פירות לא נאכל, שכבר בטלו ביכורים? - אפשר בפירות אחרים! מים לא נשתה, שכבר בטל ניסוך המים? - שתקו. אמר להן: בני! בואו ואומר לכם: שלא להתאבל כל עיקר אי אפשר - שכבר נגזרה גזירה, ולהתאבל יותר מדאי אי אפשר - שאין גוזרין גזירה על הצבור אלא אם כן רוב צבור יכולין לעמוד בה, אלא כך אמרו חכמים: סד אדם את ביתו בסיד - ומשייר בו דבר מועט. עושה אדם כל צרכי סעודה - ומשייר דבר מועט. עושה אשה כל תכשיטיה - ומשיירת דבר מועט. שנאמר: 'אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני, תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי, אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי'"[1]. הפסוק "אם אשכחך ירושלים" מובא כמקור לחובה לעשות 'זכר למקדש'[2], ונראה, שחכמים למדו זאת מן המלה 'אם', שמשמעותה לשון שבועה[3], היינו, ישראל אחר החורבן נשבעו לזכור את המקדש עד שייבנה.
'זכר למקדש' - בעת בניין בית חדש: משחרב בית המקדש תקנו חכמים שהיו באותו הדור, שאין בונין לעולם בנין מסויד ומכויר כבנין המלכים, ולכן הבונה בניין, טח בטיט וסד בסיד ומשייר ממנו אמה על אמה, בצורת ריבוע, כנגד הפתח ללא סיד[4]. צריך לשייר מקום זה ולהניחו מקולקל ובלתי מתוקן כלל, ובכך ייזכרו באי הבית בחורבן, להוסיף עגמת נפש ושברון לב. לכן לא מועיל לסייד את כל הבית ולצבוע מקום אמה על אמה בשחור, שזה מייפה את הבניין כשאר ציורים[5], ואף כתיבת 'זכר לחורבן' במקום השחור אינו מועיל[6], ויש מי שלימד זכות על המנהג[7]. מה שאמרו חז"ל – "כנגד הפתח", הכוונה היא לכותל שממול הפתח כדי שייראה מיד כשנכנס לביתו, ויש אומרים שהכוונה היא, בתוך הבית על גבי הפתח, כדי שייראה תמיד לפני בעל הבית היושב בפנים[8]. עוד אמרו חכמים "אין מסיידים ואין מכיירים ואין מפייחים בזמן הזה, משום אבל בית המקדש"[9]. הכיוּר האסור, הוא עשיית צורות בסיד[10], ויש מפרשים שאף הוא סיוד אלא שהוא לבן ביותר[11]. פיוח הוא צורות בצבעים[12], ויש מפרשים שהוא הלבנת הכותל לאחר הסיוד[13]. הלוקח חצר מסוידת מכוירת ומפויחת, הרי זו בחזקתה ואין מחייבים אותו לקלף הכתלים[14], וכתבו אחרונים שאם יודע שנעשתה באיסור חייב לקלפה[15]. בבית הכנסת ובית המדרש נוהגים להתיר ציור וכיור, ואין צריך שיור אמה[16].
חורבן בית שני
בציור נראים כלי המקדש כשהם נישאים על ידי חיילי רומא מתוך ההיכל הבוער, והכלים עושים את דרכם לרומא הרחוקה. על המזבח נראים הכהנים נושאים את ידיהם בשירה למרום: "אל נקמות ה'! אל נקמות הופיע!" (תענית כט, א).
בסעודת שמחה: עוד התקינו שהעורך שולחן לע שות סעודה לאורחים מחסר ממנו מעט, ומניח מקום פנוי בלא קערה מן הקערות הראויות לתת שם[17], שעל ידי שיניח מקום פנוי ירגישו שהיה ראוי עוד תבשיל[18]. גם בסעודות מצוה כגון מילה וחתונה צריך לשייר, זכר לחורבן, אך בסעודות שבת לא ישייר, שנראה כאבלות בפרהסיא, ואיסור יש בדבר[19]. יש מהאחרונים שכתבו, שבימינו אין נוהגים לשייר בסעודה, מפני שכיום אין סדר קבוע לתבשילים שבסעודות, ואין בחסרון מנה משום 'זכר לחורבן', ומכל מקום ראוי להניח מקום פנוי להיכר[20].
קישוטי אשה: עוד התקינו, שכאשר האשה באה להתקשט בתכשיטי כסף וזהב, מחסרת אחד ממיני התכשיטים שנוהגת להתקשט בהן כדי שלא יהיה קישוט מושלם[21], שאם יש לה הרבה מיני תכשיטים לא תשים כולם עליה בבת אחת, רק בכל פעם תחסר אחד לזכור החורבן[22]. ובשבת לא תעשה כן משום איסור אבלות בפרהסיא[23]. עוד אמרו כשמייפה האשה את עצמה בסיד להשיר השיער, תשאיר מקום הצדעים ללא טיפול[24].
זכר למקדש בנישואין: דרשו חכמים: "אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי" - זהו אפר מקלה שבראש חתנים[25], שבזמן שהחתן נושא אשה לוקח אפר מקלה, אפר ממקום שריפה, ונותן בראשו במקום הנחת תפילין[26], שנאמר: "לשום לאבלי ציון לתת להם פאר תחת אפר"[27]. אף המנהג לשבור כוס של זכוכית בשעת החופה הוא משום זכר לחורבן[28], ויש מי שכתב רמז לשבירת כלי זכוכית דוקא, ולא חרס, שכשם שיש תקנה לזכוכית לאחר שהיא נשברת, כן תקותנו בה' שתחזור עטרה ליושנה ונבנה את המקדש במהרה[29]. ומכאן גם המנהג לשבר כלי באירוסין בשעת כתיבת התנאים, כדי לזכור, שאין השמחה במלואה ולזכור החורבן[30]. וכן בכל שמחותיו צריך אדם לזכור אבלות ירושלים[31].
עטרות חתנים ועטרות כלות: חכמים גזרו בעקבות פולמוס של אספסיינוס הרשע ובנו טיטוס, שצבאותיהם החריבו את המקדש, שלא להניח עטרות בראשי החתנים וכלות, ושלא יניח החתן בראשו שום כליל[32]. ודרשו: "כה אמר ה' אלהים, הסר המצנפת והרם העטרה!"[33] - וכי מה ענין מצנפת, שהיא מבגדי הכהונה, אצל עטרה? אלא לומר לך: בזמן שמצנפת בראש כהן גדול - עטרה בראש כל אדם, נסתלקה מצנפת מראש כהן גדול - נסתלקה עטרה מראש כל אדם[34]. ויש שהתירו בעטרה של ורד והדס או של קנים[35]. וכשגזרו על עטרות כלות, גזרו על עטרה של זהב ו'עיר של זהב' מצוירת עליה[36]. וכתבו ראשונים שלכלה אסרו רק עטרות של כסף או זהב אבל של גדיל מותר[37].
זכר לחורבן בקערת ליל הסדר
בציור נראה תבשיל שתיקנו חכמים לשים על שולחן ה'סדר' כ'זכר לחורבן': הזרוע באה להזכיר את קרבן פסח, ואת הזרוע הנטויה והנוקמת מאויבי ישראל.
שיר וזמרה לאחר החורבן: מעת שבטלה סנהדרין, בטל השיר מבית המשתאות[38], שנאמר: "זקנים משער שבתו - בחורים מנגינתם"[39] - כאשר בטלו הסנהדרין, היינו, הזקנים היושבים בשער - בטלו הבחורים מנגינתם[40]. בירושלמי כתבו, שמעת שסנהדרין בטלה, יש חשש שינבלו את פיהם בשירה ולכן ביטלו את השירה[41]. וכן אמרו: כל השותה בארבעה מיני זמר, מביא חמש פורעניות לעולם[42], והוא הדין כל מיני זמר[43]. ולא רק זמרה בכלי נגינה אסורה אלא אף זמרה בפה[44]. וכתבו הראשונים: "גזרו [חכמים] שלא לנגן בכלי שיר, וכל מיני זמר, וכל משמיעי קול של שיר, אסור לשמוח בהן ואסור לשמען מפני החורבן. ואפילו שירה בפה על היין אסורה, שנאמר: 'בשיר לא ישתו יין'. וכבר נהגו כל ישראל לומר דברי תושבחות או שיר של הודאות לאל וכיוצא בהן על היין[45]. אין איסור של זמרה אלא בשירת אדם לכבוד חברו, או לשבח היפה - ביופיו[46], אבל דברי שירות ותשבחות וזכרון חסדיו של הקב"ה, אין אדם מישראל נמנע מזאת, ומנהג כל ישראל לאומרם בבתי חתנים ובבתי משתאות בקול נגינות ובקול שמחה[47].
'זכר לחורבן' בסדר פסח: חכמים תיקנו לאכול שני מיני תבשילים בליל פסח, ומניחים אותם בקערה, אחד זכר לקרבן פסח, ואחד זכר לחגיגת ארבעה עשר[48], ונהגו, שאחד מהתבשילים יהיה ביצה, משום זכר לאבלות בית המקדש, לזכור, שאין אנו יכולים להקריב קרבן הפסח כתיקונו[49]. יש מקומות שנוהגים, שבנוסף לביצה הצלויה שבקערה, אוכלים ביצים בסעודת ליל פסח זכר לאבלות ולחורבן[50].
זכר לקרבן חגיגה בליל הסדר
בציור נראית ביצה עגולה, המזכירה את קרבן חגיגה, וכן את האבלות, שכן, ליל פסח חל באותו יום של אבלות החורבן בתשעה באב באותה שנה.
מן המדרש
'אם אשכחך ירושלים' - שבועת ישראל לקדוש ברוך הוא
"'כי שם שאלונו שובינו דברי שיר ותוללינו שמחה - שירו לנו משיר ציון!' (תהלים קלז, ג): באותה שעה אמרו להם אומות העולם [לגולים מירושלים לבבל]: עימדו ושוררו לפני עבודה זרה - כדרך שהייתם משוררים בבית המקדש! אמרו להם: אילו אמרנו שירה במקומנו [במקדש] - לא גלינו מארצנו, ועכשיו, היאך נאמר שירה לפני עבודה זרה?!... מיד עמדו [הגויים] והשליכו מהם תילי תילים [לשון 'תוללינו'] של הרוגים. ואף על פי שהרגו מהם הרבה, היתה להם [ללויים] 'שמחה' - שלא אמרו שירה לפני עבודה זרה!... באותה שעה נשבע הקדוש ברוך הוא לישראל שבועה שלימה... שנאמר: 'אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני!' - נטל הקדוש ברוך הוא ידו והחזירה לאחוריו בשעה שגלה ישראל... כביכול, לא החזירה הקדוש ברוך הוא למקומה. וכך אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: אשכח ימיני שהחזרתי לאחוריי, אם לא אקיים לכם שבועה זו! לא אשכח אתכם בין האומות העולם!... לפי שקבעו אבל [ויגון] בזמן הזה - עתיד לפני הקדוש ברוך הוא לעשותו יום טוב, שנאמר (ירמיה לא יב): 'והפכתי אבלם לששון ונחמתים ושמחתים מיגונם'" (פסיקתא רבתי פיסקא כח).
[1] תהילים קלז, ו; בבא בתרא ס, ב; תוספתא סוטה טו, ה.
[2] רמב"ם תעניות ה, יג.
[3] ראה רד"ק יחזקאל מד, יא; המפרש שלשון 'אם' משמעותו שבועה: "ויש לפרש: 'כי אם הלוים אשר רחקו מעלי בתעות ישראל... ונשאו עוונם' – [אם] - לשון שבועה, כמו: 'אם לדוד אכזב', וכמו: 'אם יבואון אל מנוחתי', וכך הלויים שחטאו נאמר בהם 'אם', ללמד שהקב"ה נשבע להפרע מהם בעתיד. כן ראה את שבועת הקב"ה – 'אם אשכחך' - ב'מן המדרש'.
[4] בבא בתרא שם; רמב"ם הלכות תעניות ה, יב; פרי מגדים; משבצות זהב אורח חיים תקס.
[5] פרי מגדים שם; לבוש שם.
[6] חיי אדם כלל קלו; משנה ברורה שם ס"ק ג.
[7] משנה ברורה שם; ובשער הציון אות ח.
[8] משנה ברורה שם.
[9] בבא בתרא שם; תוספתא בבא בתרא ב, ו.
[10] ערוך ערך 'כיור'; רשב"ם שם; רמ"ה שם.
[11] רשב"ם בשם יש מפרשים.
[12] רשב"ם שם.
[13] ערוך ערך פח, ועיין רבנו גרשום מאור הגולה שם.
[14] ברייתא בבא בתרא שם; רמב"ם שם.
[15] שו"ת רדב"ז שם; בית חדש שם; מגן אברהם שם ס"ק ד.
[16] מג"א ס"ק ג; פרי מגדים שם.
[17] בבא בתרא שם; רמב"ם שם הלכה יג ; שולחן ערוך שם סעיף ב.
[18] ט"ז שם ס"ק ג.
[19] משנה ברורה שם ס"ק ה.
[20] כף החיים שם ס"ק יח.
[21] בבא בתרא שם; רמב"ם שם; שו"ע שם.
[22] משנה ברורה ס"ק ח.
[23] ברכי יוסף שם.
[24] בבא בתרא שם, וראה רשב"ם.
[25] בבא בתרא שם.
[26] רמב"ם תעניות ה, יג; טוש"ע שם; טוש"ע אבן העזר סי' סה.
[27] ישעיה סא, ג.
[28] אורח חיים וכלבו שם; רמ"א באו"ח ובאהע"ז שם; ויש שכתבו טעמים אחרים, ראה תוספות ברכות לא, א.
[29] פרי מגדים אורח חיים שם ס"ק ג'.
[30] אליה רבה שם סק"ז; מ"ב סק"ט.
[31] טור אהע"ז שם.
[32] משנה סוטה מט, א; רש"י ופירוש המשנה לרמב"ם שם; רמב"ם תעניות ה, טו; שו"ע שם סעי' ד.
[33] יחזקאל כא, לא.
[34] גיטין ז, א.
[35] טור שם וכרב.
[36] משנה וגמרא סוטה שם.
[37] רמב"ם תעניות שם; טוש"ע שם.
[38] משנה סוטה מח, א.
[39] איכה ה, יד.
[40] פהמ"ש לרמב"ם סוטה שם.
[41] ירושלמי סוטה פ"ט הי"ב.
[42] סוטה שם,
[43] רמב"ם שם ה, יד; שו"ע שם סע' ג.
[44] גיטין ז, א.
[45] רמב"ם תעניות ה, יד.
[46] רי"ף ברכות בשם גאון (פרק ה כא, ב בדפי הרי"ף); רא"ש שם סי' א.
[47] רי"ף ורא"ש שם; רמב"ם שם; שו"ע שם.
[48] משנה פסחים קיד, א; ובגמרא קיד, ב; רמב"ם שם ח, א.
[49] בית יוסף או"ח סי' תעג בשם כלבו; דרכי משה שם, ועי"ש בט"ז ס"ק ד.
[50] רמ"א סימן תעו סעיף ב.