זב

זב: אדם חולה ויוצא ממנו ריר מאבר המילה, מטמא אחרים ואסור בכניסה למקדש.

נאמר בתורה: "איש איש, כי יהיה זב מבשרו, זובו - טמא הוא. וזאת תהיה טומאתו בזובו... כל המשכב אשר ישכב עליו הזב יטמא, וכל הכלי אשר ישב עליו יטמא... וכי יטהר הזב מזובו, וספר לו שבעת ימים לטהרתו, וכיבס בגדיו ורחץ בשרו במים חיים - וטהר'[1]. ה'זב' האמור בתורה, על פי תיאורו של הרמב"ם, הוא אדם שיצאה ממנו שכבת זרע שלא כהרגלו, ובאה מחולי החללים הפנימיים בגוף, שם היא מכונסת. וכאשר היא יוצאת מגופו, אינה יוצאת בקשוי האבר כשכבת זרע, ואין ביציאתה תאוה ולא הנאה, אלא נגררת כמין ריר ושאר נוזלים ויוצאת. גם המראה שונה, והזוב נוטה לאדמומית ואינו סמיך אלא דליל[2]. לא כל הופעה של זיבה כגון זו מוגדרת כזיבה המטמאת, וכגון, אם אירע לאדם זוב כזה מחמת חולשה כללית שנפלה עליו, או בהשפעת מחלה כל שהיא, עדיין אינו מוגדר כזב. מאידך, אם הדבר בא כתוצאה של מחלת החללים המיוחדים לאברי הזרע, אזי מוגדר האדם כ'זב', ככתוב: "כי יהיה זב מבשרו", ומשמעות המושג 'בשרו' - אברי הגוף המיוחדים למחלה זו[3]. ראיית הזב אין לה שיעור, אלא הרואה זוב כל שהוא – טמא, שנאמר: 'החתים בשרו' - כל שהוא ניכר בבשרו - מטמא[4]. הזב נמנה על אבות הטומאה, ויש לו גדרי טומאה המיוחדים לו[5].

שני מיני 'זב': הרואה 'שתי ראיות' והרואה 'שלש ראיות': שני מיני 'זב' מצינו בהלכה, האחד: אדם, שלראשונה התחדשה אצלו תופעת הזיבה. אדם זה, כיון שראה 'שתי ראיות' של זיבה - כמתואר לעיל, הרי זה 'זב', אלא שאינו זב גמור, וכדי להטהר, צריך לעשות שני דברים: האחד - לספור שבעה ימים נקיים מזוב, השני - צריך לטבול ב'מים חיים'. 'זב' זה אינו מביא קרבן, ודי בשני שלבים אלו בטהרה כדי להטהר ולהכנס למקדש. השני: 'זב גמור', היינו, אדם, שראה 'שלש ראיות' המטמאות, אדם זה הרי הוא 'זב גמור', ואינו נטהר להכנס למקדש אלא אם קיים שלשה שלבים בטהרה: האחד - ספר שבעה ימים נקיים מזוב, השני - טבל ב'מים חיים', השלישי - הביא קרבן. רק בשלש אלה נטהר, ורשאי להכנס למקדש. שתי צורות של 'זב' אלו הרי הן 'קבלה מפי משה רבינו מסיני'. שונה הזב משאר הטמאים, שאינו נטהר במי מקוה רגילים אלא צריך לטבול ב'מים חיים', שהם מי מעיין דווקא. באשר לחיוב הקרבן, מביא שני תורים או שני בני יונה, אחד לעולה ואחד לחטאת[6]. לעומת שני מיני 'זב' אלו, אם ראה אדם 'ראיה אחת' - אינו בגדר 'זב', וטהרתו כטהרת בעל קרי[7]. אדם שראה ראיות אחדות, אלא שהיה ביניהן הפרש של יום גמור, כלומר מעת לעת, אין הראיות מצטרפות והרי הוא בגדר בעל קרי*[8].

מהלכות הזב – טומאתו וטהרתו: במהלך כל אותם ימים שהזב רואה זוב הולך ונמשך - הרי הוא טמא, ומשיראה שפסק הזוב - הרי זה בגדר 'הפסק טהרה' - כאשה זבה הפוסקת בטהרה. מאותה שעה מונה שבעה ימים נקיים כזבה*, ככתוב: "וכי יטהר הזב מזובו וספר לו שבעת ימים לטהרתו"[9], וטובל במהלך היום השביעי, וממתין ל'הערב שמש'* ונטהר. אם היה בעל 'שלש ראיות' הרי הוא מביא ביום השמיני את קרבנו לעזרה[10]. זב, שספר שבעה ימים נקיים, וראה ראייה של זוב אפילו בסוף יום שביעי אחר שטבל – הרי הוא סותר את כל ספירתו, ומתחיל למנות שבעה ימים נקיים, ממחרת יום הראייה האחרונה[11]. הכל מיטמאין בזיבה אפילו קטן בן יומו. וכתבו הראשונים, שהאב מביא את הקרבנות על טומאת בנו שנטהר מזובו, כדי שיוכל הבן לאכול קדשים, כגון קרבן פסח וכד'[12].

'וכל המרכב אשר ירכב עליו הזב יטמא'

בציור נראה אדם הרוכב על גבי גמל, ומתחתיו 'מרכב' מבד המאפשר לו לשבת בנוחות על גבי הגמל. על כגון זה אמרו חכמים, ש"אפילו עשרה מרכבות זה על גב זה" – אם ישב הזב מעליהם, אפילו נגע רק בעליון - כל העשרה שמתחתיו נטמאים באב הטומאה (ספרא ויקרא טו, ט). באשר לכדים התלויים מתחתיו, אלה אינם נטמאים, אפילו אם הזב או המרכב נגע בהם מבחוץ, מפני שכלי חרס אינו נטמא מגבו.

בשבעה דרכים בודקים אם אדם בגדר 'זב': אמרו חכמים: "בשבעה דרכים בודקין את הזב: במאכל, ובמשתה, במשא, ובקפיצה, בחולי, ובמראה, ובהרהור", וכוונתם לומר, שבכל אחד מן הדברים שנמנו, אם אירע שאדם הקדים ועשה אחד מהם, תולים את הזיבה בהם ואינו בגדר זב. כיצד? כגון, שאכל אכילה גסה או שתה הרבה, או שאכל או שתה אוכלין או משקין המביאין לידי שכבת זרע, וראה זוב, תולים אותו באכילה ושתיה, ואינו בגדר זב. כך גם אם נשא משא כבד, או שקפץ ממקום למקום, או שהוכה על גבו, או שהיה חולה, או שראה אשה והתאוה שכיבתה, וכד', אם עשה אדם זה אחד מן הדברים הללו וראה אחר כך זוב, תולין בו את הזיבה ואינו בגדר 'זב' אלא כבעל קרי[13].

הזב – אב הטומאה ומטמא במגע במשא: כאמור, הזב מוגדר כאב הטומאה, ולכן הוא מטמא כלים שהוא נוגע בהם, וכן אדם הנוגע בו או נושא ומזיז אותו.

הזב מטמא משכב ומושב ב'מדרס': אחת ההגדרות ההלכתיות להעברת הטומאה מן ה'זב' לחפצים אחרים, הרי זה ה'מדרס'. ומובא בהלכה, שהזב מטמא את המשכב והמושב והמרכב בחמש דרכים שונות: עומד, יושב, שוכב, נתלה, ונשען, ודרכים אלו כולן נקראות 'מדרס'. כיצד? - כלי המיועד על ידי בעליו למשכב או למושב או למרכב, אם עמד הזב על הכלי, או ישב עליו, או שכב, או נשען עליו, או נתלה בו, הואיל ומשקלו של הזב הכביד על כלי זה - נטמא הכלי ונעשה 'אב טומאה'[14], ככתוב: "כל המשכב אשר ישכב עליו הזב יטמא וכל הכלי אשר ישב עליו יטמא"[15]. אפילו היו עשרה מצעים זה על גבי זה, ושכב הזב על המצע העליון – נטמאו כולם ונעשו אב הטומאה, המטמא אדם וכלים במגעו.

'כל הכלי אשר ישב עליו [הזב] יטמא'

בציור נראה אדם הבא מן הדרך ומבקש לו מקום ישיבה. שתי אפשרויות עומדות לפניו: האחת - לשבת על כסא המיועד לכך (בציור משמאל) והשניה - לשבת על שולחן שנועד לכתיבה. אם ישב הזב על הכסא שלפניו המיועד לישיבה – נטמא הכסא בטומאת 'מדרס'. מאידך, אם החליט לשבת על שולחן הנועד לכתיבה (בציור מימין) אין שולחן זה נטמא, שהרי האדם הכותב על גבי השולחן אומר לו: 'עמוד ונעשה מלאכתנו', היינו - מלאכת הכתיבה. אף המקל שבידי האדם טמא טומאת מדרס, שכן הזב נשען עליו. באשר לתיק שהוא נושא על כתיפו, דין החפצים שבתוכו, שהם טמאים 'טומאת 'היסט' מן התורה.

קיים הבדל בין משכב ומושב לבין מרכב: הנוגע במשכב ומושב שנטמא מן הזב – צריך לטהר גם את בגדיו, מה שאין כן הנוגע במרכב[16], אולם, זב ש'דרס', והתרומם על פני חפץ או כלי שנועד למטרות אחרות, ולא נעשה למשכב או למושב או למרכב, כגון, שישב על קופסה, או ארגז לבגדים - החפץ איננו אב הטומאה. אף על פי שמצד עצמו של החפץ ניתן לשבת עליו או לשכב עליו, אינו נטמא כמדרס, שהרי אומרים לו בעלי המלאכה, 'עמוד ונעשה מלאכתנו', כלומר, כלי זה אינו מיועד לשכיבה אלא למטרה שהועדנו לו. במקרה זה, אם הזב נגע ישירות בחפץ – החפץ טמא טומאה קלה - 'ראשון לטומאה' - ואינו אב הטומאה, ואם הזב לא נגע בו ישירות – החפץ טהור לגמרי[17].

טומאת היסט – המיוחדת ל'זב': הגדרת טומאה המיוחדת ל'זב' זוהי 'טומאת היסט'. וכתבו הראשונים, שאין לך בכל אבות הטומאות כולן טומאה, שאם בעל הטומאה מניד ומסיט את האדם הטהור מעט ממקומו, שתנודה זו והיסט זה יטמאו את האדם שהוסט[18], אלא אם מדובר ב'זב וחבריו', שהם: זבה נידה ויולדת[19]. כיצד? היתה קורה מונחת על הסלע, ולה שני ראשים, ובצידה האחד יושב אדם טהור, וכן כלים טהורים, ובא הזב ונגע בקורה בצידה השני, והניד את האדם והכלים שבצידה האחר, מאחר שהתנדנדו מעט וזזו ממקומם כתוצאה מטלטול הקורה על ידי הזב - הרי זה כאילו נגע בהן בידיו והם טמאים ומוגדרים כ'ראשון לטומאה' מדין תורה[20]. דוגמא נוספת: זב העולה לסירה קטנה, המתנדנדת בעלותו עליה, מטמא את כל מה שבסירה[21]. חידוש מיוחד קיים בטומאה זו, שאפילו כלי חרס, שבדרך כלל אינו נטמא מדבר הנוגע מגבו, נטמא מזב המסיט אותו.

'מעיינות הזב': חומרה נוספת החמירה התורה בזב וחבריו, שנוזלים המופרשים מהם נחשבים כאב הטומאה, ככתוב: "וכי ירוק הזב בטהור - וכבס בגדיו"[22]. בכלל זה: רוק, מי רגלים, וזובו של הזב.

'עליונו של זב': באשר לכלים וחפצים הנמצאים למעלה מגופו של הזב, ולא הוזזו על ידו, אלו נקראים 'עליונו של זב' והרי הם טמאים, בין אדם ובין כלים בין אוכלים בין משקין, ודינם של אלו להיות 'ראשון לטומאה'[23]. וכתבו הראשונים, שיש טומאה שמטמא הזב, והיא 'טומאת מדף', טומאה זו אינה אלא מדרבנן[24]. ומבואר בדבריהם, שטומאה זו עניינה, שזב הנושא כלים על גבו, אין דינם כדין כלים שהיו מתחתיו וישב עליהם, שהם 'אב הטומאה' מן התורה, לא כן כלים שמעליו, שהכלי הראשון שנגע בו הרי הוא 'ראשון לטומאה' מן התורה, והכלים שמעליו הרי הם טמאים מדרבנן ומטמאים אוכלים ומשקים מדרבנן[25].

'עליונו של זב'

בציור נראים אנשים נושאים סלים על ראשם, ובסלים אוכל ומיני משקה. סל כגון זה הרי הוא טמא בטומאת 'היסט', שכן, הזב מסיט ומזיז אותו בהליכתו, והרי הסל וכל אשר בתוכו הרי הם בגדר 'ראשון לטומאה'.

מצות 'שילוח מחנות' של ה'זב': מצות עשה מן התורה לשלח טמאים מן המקדש וביניהם ה'זב', ככתוב: "וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש"[26]. ובעוד שמרבית הטמאים נאסרה כניסתם ל'מחנה שכינה'* דהיינו העזרה – חמורה טומאת ה'זב', שהתורה ציותה להוציא אותו מחוץ ל'שני מחנות', כלומר, מחוץ לעזרה ומחוץ להר הבית[27]. אדם המוגדר כ'זב', אינו יוצא מידי טומאתו לעולם, ואסורה עליו הכניסה למקדש, עד שיטבול ב'מים חיים'. כך גם כל הנטמא ממנו, כגון, אדם, וכלים, ומשכב ומרכב, הרי הם בטומאתם עד שיבואו במי מקוה. אפילו נתאחרו כמה שנים ולא נטהרו הרי הן בטומאתן[28].

מן המדרש

טומאת האיש קשה

"רבי מאיר אומר: טומאת האיש קשה מטומאת האשה, למה? - שטומאת הנשים סימן לבנים הוא, אבל של איש [זב] - של צער הוא", שכן מחלת הזיבה מעכבת אותו מלהוליד עד שיתרפא.... "אמר הקדוש ברוך הוא לישראל: בעולם הזה הייתן מיטהרין וחוזרין ומטמאין, אבל לעתיד לבא - אני מטהר אתכם טהרה עולמית" – (תנחומא מצורע ח).

מעולם המחשבה

טבילת הזב ב'מים חיים'

שלא כשאר הטמאים, אין הזב נטהר במקוה, אלא בטבילה במעין מים חיים (ראה תמונה) שכן, כחומר טומאתו – כך עומק טהרתו. מעין מים שונה ממקוה שנקוו אליו מי גשמים, שכן, דרכו של מקוה זה, שהוא הולך ופוחת. כמו כן, כיון שהמים עומדים במקומם, הרי הם מעלים עובש וטחב. לעומת זאת, המעיין, טבעו, שהוא כמעין המתגבר וכנהר שאינו פוסק, שבכל רגע מתחדשים המים מן המקור השופע אל המעין. מכאן גם המשל בדברי ירמיהו, הממשיל את הבורא ל"מקור מים חיים", וכן משורר תהילים (לו, י) אומר: "כי עמך מקור חיים באורך נראה אור". ממילא, הזב שטומאתו הרחיקה אותו מן השכינה, ויושב מחוץ לשני מחנות, אין לו טהרה במי גשמים, שהם מים דלוחים, ואינו נטהר אלא אם יטבול במעין נובע בתמידות מים חיים, כדי שיחזור לחיותו הרוחנית. בכך יתחבר מחדש למקור הקדושה בעולם, ויהא ראוי לחזור ולראות פני ה' במקדש. (ראה 'מורה הנבוכים' ב, יב).

מעיין מים חיים הכשר לטבילת זב

---

[1] ויקרא טו, ב-טו.

[2] רמב"ם מחוסרי כפרה ב, א; פירוש המשנה לרמב"ם מסכת זבים ב, ב.

[3] רמב"ם שם.

[4] רמב"ם מחוסרי כפרה ב, ט; משנה נדה מ, א; ספרא פרשת מצורע פרק זבים א, ג.

[5] רמב"ם מטמאי משכב ומושב א, א. ראה ערך 'אב הטומאה'.

[6] רמב"ם מחוסרי כפרה א, ג.

[7] רמב"ם מחוסרי כפרה ב ו.

[8] זבים א, א; ורמב"ם מחוסרי כפרה ב, ח.

[9] ויקרא טו, יג.

[10] רמב"ם מחוסרי כפרה א, ד.

[11] רמב"ם מחוסרי כפרה ג, א.

[12] משנה זבים ב, א; רמב"ם מחוסרי כפרה ג, ו.

[13] זבים ב, ב. רמב"ם מחוסרי כפרה ב, ב.

[14] רמב"ם מטמאי משכב ומושב ז, א.

[15] ויקרא טו, ד.

[16] כלים כג, ב.

[17] רמב"ם מטמאי משכב ומושב ז, ח.

[18] וכך גם בכלי טהור שהוסט ממקומו.

[19] וכן ב'חביריו' של הזב, שהם – זבה נדה ויולדת.

[20] רמב"ם מטמאי משכב ומושב ח, ב.

[21] משנה זבים ה, א.

[22] ויקרא טו, ח.

[23] נדה לג, א.

[24] רמב"ם מטמאי משכב ומושב א, א.

[25] רמב"ם מטמאי משכב ומושב ו, ג. וראה משנה זבים ד, ו; בפירוש המשנה לרמב"ם, שהסביר את המושג 'טומאת מדף', שעניינו, מלשון 'ריחו נודף', כלומר, אין לכלים שעל גב הזב, דין של טומאה מן התורה, ואין זה אלא כמין 'ריח' של טומאה, ולכן נקראת הטומאה 'טומאת מדף'.

[26] במדבר ה, ב.

[27] ספר מצוות לרמב"ם מצות עשה לא; רמב"ם ביאת המקדש ג, ג.

[28] רמב"ם מטמאי משכב ומושב ה, א.