זָר

זָר: אדם מישראל שאינו מזרע אהרן – הגדרת מעמדו באשר לעבודה ואכילת קדשים במקדש.

נאמר בתורה: "ואתה ובניך אתך תשמרו את כהונתכם לכל דבר המזבח"[1], כלומר, אהרן ובניו הם העובדים לפני ה' במקדש, ואמרו חכמים: "'כל דבר המזבח' - אל יהיה אלא בך ובבניך"[2]. בהמשך הפסוק נאמר: "והזר הקרב יומת"[3], ומובא בהלכה, שזר שנכנס ועבד במקדש חייב מיתה בידי שמים[4]. עוד נאמר בתורה, שהלויים יתלוו לכהנים לסייע להם בעבודתם, אך גם הלוי נחשב כזר לענין עבודה, ככתוב: "וגם את אחיך מטה לוי שבט אביך הקרב אתך וילוו עליך וישרתוך... אך אל כלי הקדש ואל המזבח לא יקרבו... וזר לא יקרב אליכם"[5]. זר אסור גם באכילת קדשים, כמו כן לא ישא כפיו ככהן, והנושא כפיו עובר בעשה[6]. יש מן העבודות שאם זר עבד בהן – עבודתו פסולה. אף בת כהן נחשבת כזר לענין עבודה[7]. הפעולות הנעשות במקדש על ידי זר נחלקות לשלושה: האחת: פעולה שנעשתה במזיד, והעושה אותה חייב מיתה. השניה: הפעולה אסורה, ואינו חייב מיתה. השלישית: פעולה שהזר מותר בה.

פעולה שזר עשאה וחייב מיתה: נאמר בתורה לכהנים: "ועבדתם, עבודת מתנה אתן את כהונתכם, והזר הקרב יומת"[8]. מפסוק זה למדו חז"ל את הכללים בהגדרת הפעולות האסורות על הזר, שאם עשאן - חייב מיתה[9]:

א. מן המלה 'ועבדתם' למדו חז"ל, שהחיוב הוא דווקא על 'עבודה'*, כגון, אחת מ'ארבע עבודות', אולם אם עשה עבודה שאינה חשובה - פטור.

ב. עוד דרשו חז"ל את המלה "ועבדתם", שהיא משתמעת כ'עבודה תמה'[10], ולמדו מכאן, שהזר אינו מתחייב אלא על עבודה שלמה, המשלימה סדרה של פעולות, בניגוד לעבודה שאיננה שלמה, ויש אחריה עוד פעולה נוספת, על עבודה כגון זו הזר פטור.

ג. עוד דרשו חכמים בפסוק את המילים "עבודת מתנה" - "שאתה נותן [מבשר הקרבן] על המזבח, ולא 'עבודת סילוק' - שאתה מסלק". כלומר, אין הזר מתחייב אלא על עבודה שיש בה מעשה נתינה, לא כן אם עשה עבודה המסלקת דבר מעל המזבח, כגון, שהסיר את תרומת הדשן.

על פי כללים אלו הזר חייב מיתה על ארבע העבודות דלהלן:

עבודת מתנה – ועבודה תמה: להלן עבודות על גבי המזבח האסורות בזר.

1. זריקת הדם: על כל סוגי זריקת הדם הזר חייב, שכן, זריקת הדם משלימה את עבודות הדם. תחילת העבודה בשחיטה, לאחר מכן 'קבלה' ו'הולכה', וסיומן בזריקה, ועל כן הזריקה היא שמוגדרת כ'עבודה תמה'[11].

2. הקטרה: עבודה נוספת המוגדרת כ'עבודה תמה' היא הקטרה על האש, שבכך באה עבודת הקרבן לסיומה, כגון, שהקטיר איברים, או קומץ מנחה, או לבונה בשיעור כזית[12]. אפילו אם רק 'היפך בצינורא'[13], כלומר, סייע להקטרה על ידי הפיכת האיברים על האש[14], או שסידר שני גזרי עצים מן המערכה, הרי זו עבודה אסורה[15].

3. ניסוך היין: המנסך יין בראש המזבח בקרבנות הטעונים יין, בשיעור שלושה לוגים, הרי זו עבודה תמה[16].

4. ניסוך המים: המנסך מים על המזבח בסוכות, בשיעור שלושה לוגים, אף זו עבודה תמה[17].

הדלקת נרות המנורה על ידי 'זר'

בתמונה נראים כהנים על מדריגות המקדש (לבושים בגדי כהונה) ולעומתם אנשים מישראל (לבושים בבגדים אחרים). הכהן בחזית התמונה נראה כשהוא מגיש לאדם מישראל את נר המנורה והפתילה שבתוכו. הנר נלקח ממנורת המקדש לאחר שהכהן 'היטיב' את הנרות ונתן בהם שמן ופתילה. ה'זר' נראה כשהוא נוטל לפיד אש, ומדליק באמצעותו את נר המנורה, אזי מצטרף הכהן לשאר אחיו הכהנים, הנכנסים להיכל כשנרות בידם, ונותנים את הנרות במקומם על קני המנורה.

פעולות האסורות בזר ואין בהן חיוב מיתה: עבודות שונות מנו חכמים שאינן בגדר 'עבודה תמה', ועם זאת נאסר על זר לעשותן, כגון: קבלת דם והולכתו, הצתת אש על המזבח, סידור המערכה, יציקה, בלילה, הגשה, הטבת הנרות, סידור לחם הפנים, ועוד[18]. כל אלו אינן בגדר 'עבודה תמה', שכן, יש אחריהן עוד עבודה, ולכן אין בהם חיוב מיתה. עם זאת, זר שעבד אותן עבר לאו ולוקה, כמו כן, עבודתו פסולה, כדברי המשנה: "כל הזבחים שקיבל דמן זר... פסל"[19].

עבודות הכשרות בזרים: יש עבודות הכשרות בזר אף לכתחילה, כגון, שחיטת קדשים, שנאמר: "ושחט את בן הבקר לפני ה' והקריבו בני אהרון"[20]. מכאן למדו חכמים, ששחיטה כשירה בזר, שכן אמרה תורה – "ושחט" תחילה, ואילו "בני אהרן הכהנים" נכנסים לעבודה החל מקבלת דם השחיטה ואילך[21]. עבודות אחרות הכשרות בזר: הפשט*, ניתוח*, והולכת עצים למזבח*[22]. הדלקת נרות המנורה אף היא כשרה לכתחילה בזר, בתנאי שידליק את נר המנורה בעזרה, ואילו הכהן מכניס את הנרות להיכל, ומניח אותם על גבי המנורה[23]. גם חלק מעבודות פרה אדומה מותרות בזר, כגון: אסיפת אפר הפרה[24], מילוי המים[25] והזאת המים על איש טמא[26], מאחר שאין הן מוגדרות כ'עבודה'. מצינו סוג של 'הולכה' שכשר בזר, ראה ערך 'איצטבא'.

זר ה'מהפך בצינורא' – עובד 'עבודה תמה'

בציור נראה אדם מישראל העובד על גבי המזבח, ומהפך ב'צינורא' - במזלג שבידיו - את בשר הקרבן על האש. עבודה זו היא 'עבודה תמה', שאחריה אין עבודה, ולפיכך חייב.

זר - ואכילת קדשים: נאמר באיל המלואים: "וזר לא יאכל כי קדש הם"[27], מכאן, שזר אסור באכילת קדשי קדשים, שאינם נאכלים אלא לזכרי כהונה בלבד, לפיכך זר שעבר על ה'לאו' ואכל קדשי קדשים לוקה[28]. לא נאמר חיוב מלקות אלא אם הזר אכל בעזרה, במקום ובזמן שמותר לכהנים לאכול, אבל אם אכל חוץ לעזרה אינו לוקה אלא משום 'אוכל קדשים בחוץ'[29], אבל לא משום זרות. כך גם זר האוכל מבשר העולה – שבשרה נשרף כליל ואינה נאכלת לכהנים - אינו חייב משום זרות[30].

עבודות שעשה הזר ונפסלו: נאמר בתורה: "וינזרו מקדשי בני ישראל ולא יחללו"[31], ודרשו חכמים מן המילים - "בני ישראל ולא יחללו", שזר מבני ישראל שעבד עבודת כהנים במקדש, עבודתו פסולה והקרבן התחלל ונפסל[32]. להלן כמה מן עבודות הקרבן הנפסלות בזר, כגון: סידור המערכה והגזרים, קבלת הדם, הולכה, זריקה, הזאה, מתן דמים ומליקת העוף. כך גם עבודות שעשה הזר בהיכל נפסלות, והן: הקטרת הקטורת, סידור שלחן לחם הפנים, סידור הבזיכין על השלחן, וכן הקטרתם על גבי המזבח, הטבת הנרות, ועוד.

מעולם ההלכה

האם זר העובד במקדש - צריך ללבוש בגד שירות

שאלה: זר שהכהנים הודיעוהו, שהוא עתיד לעשות עבודה במקדש מן העבודות המותרות לו, כגון: שחיטה, הפשט, הדלקת נרות המנורה, ועוד, האם יכנס לעזרה בבגדיו, או שמא צריך ללבוש בגד מיוחד?

תשובה: מצינו במשה רבינו, שעבד אף הוא במשכן כזר, ומובא בדברי חז"ל ששימש בחלוק לבן. כך היא לשון חז"ל במדרש (ויקרא רבה פרשה יא, ו): "כל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר לא נמנע משה מלשמש בכהונה גדולה, הדא הוא דכתיב (תהלים צט): 'משה ואהרן בכהניו'... אמר רבי אלעזר בר יוסי: פשוט הוא לן, שבחלוק לבן שימש משה כל שבעת ימי המילואים". כך גם נאמר בעבודה זרה (לד, א): "במה שימש משה בשבעת ימי המלואים?... בחלוק לבן שאין בו אימרא". מפרש רש"י (תענית יא, ב): "דאילו באהרן כתיב בגדי כהונה... ועבודה דמשה - גזירת הכתוב הוא, ובגדי כהונה לא מצינו בו. ומסתמא אין הדבר כשר שהיה עובד בבגדיו של חול, שיוצא בהן לשוק [ומכאן למדו חכמים שלבש חלוק לבן]". עוד מבואר בתוספות שם, שעשו חלוק לבן מיוחד, השונה משאר הבגדים, שדרכם היה לעשות לחלוק כזה 'אימרא' בשוליו, היינו, שהוסיפו פיסת בד של ארגמן בשולי הבגד (כן יש שפירשו את המושג 'אימרא', שעניינו תפירה לאורך שפת הבגד) וכאן, השאירו את הבגד כולו לבן להיכר. וכתב החת"ם סופר (בחידושיו לעבודה זרה שם) שעשו את הבגד כולו לבן, כדי שמשה ייראה כמלאך ה' צבאות. על כל פנים לענין השאלה למדנו, שאדם מישראל הנכנס לעבוד בעבודה המותרת לזר, ראוי שיכין לעצמו חלוק לבן, או שיכינו לו במקדש חלוק לבן כמשה, כדי שבשעת השרות תיעשה העבודה בדרך כבוד.

---

[1] במדבר יח, ז.

[2] ספרי שם.

[3] במדבר שם.

[4] רמב"ם ביאת המקדש ט, א. ומצינו דעות בדברי תנאים שזר שעבד במקדש, חייב סקילה או חנק, עיין בספרי שם. כן ראה סנהדרין פד, א. שר' עקיבא סובר שחייב חנק, ור' ישמעאל סובר שחייב סקילה. להלכה נפסק כדעת חכמים.

[5] במדבר יח, ב-ד.

[6] רש"י כתובות כד, ב.

[7] זבחים טז,א.

[8] במדבר יח,ז.

[9] יומא כד,א.

[10] המלה 'ועבדתם' משתמעת כשתי מילים 'עבודת – תם', ראה רש"י יומא כד, א: "עבודה שהיא גומרת ומתממת את הדבר".

[11] יומא שם; רמב"ם שם הלכה ג. ורש"י יומא כד,א; ד"ה עבודה תמה.

[12] זבחים קט, ב. רמב"ם שם הלכה ד.

[13] עיין ערך 'מזלג', כמין קלשון לצורך היפוך האברים על האש.

[14] שבועות יז, ב. רמב"ם שם.

[15] יומא כד, א. רמב"ם שם הלכה ה.

[16] שם.

[17] רמב"ם ביאת מקדש ט,ב.

[18] זבחים קיב, ב. קטז, ב. רמב"ם שם.

[19] משנה זבחים ב, א.

[20] ויקרא א, ה.

[21] זבחים לא, ב. רמב"ם שם הלכה ו.

[22] יומא כו, ב. רמב"ם שם.

[23] יומא כד, ב, רמב"ם שם הלכה ז. והראב"ד (שם) מתיר זאת רק בדיעבד.

[24] יומא מג, ב. רמב"ם הלכות פרה ד, יז.

[25] יומא שם, רמב"ם שם ו, ב.

[26] יומא שם, רמב"ם שם י, ו.

[27] שמות כט, לג.

[28] מכות יח, א-ב, רמב"ם מעשה הקרבנות יא, ח.

[29] ראה ערך 'אכילת קדשים'.

[30] מכות שם.

[31] ויקרא כב,ב.

[32] זבחים טו, ב; רש"י ד"ה 'בני ישראל'.