​חטאות המתות

חטאות המתות: בהמות שהבעלים הפרישו לקרבן חטאת, ונפסלו להקרבה, ודינן למיתה.

יש קרבנות חטאת, שאירע בהן פסול, וקבלה ממשה רבינו, שחטאות אלו הולכות למיתה. וכתבו הראשונים, ש"ולד חטאת, ותמורת חטאת, וחטאת שמתו בעליה, וכן חטאת שאבדה, ונמצאת אחר שכיפרו הבעלים - הרי אלו ימותו"[1]. פירוש: 'ולד חטאת', כגון, שהקדיש כבשה לחטאת בטרם נתעברה, ונתעברה וילדה. בעל הקרבן אינו יכול להביא את הולד לכפרה על עצמו במקום אם הולד, שהרי לא הפריש את הולד מתחילה לכך. על כגון זה אמר משה, שחטאת כזו תמות[2]. 'תמורת חטאת', פירושו, אם אדם המיר חטאת בבהמה אחרת, עבר עבירה, ככתוב - "לא ימיר", ממילא, בהמה זו שהמיר, אינה עולה על גבי המזבח, שהרי נעברה בה עבירה, לפיכך דינה שתמות. 'חטאת שמתו בעליה', אף זו אינה עולה על גבי המזבח, שהרי בעל הקרבן הקדיש אותה כקרבן על חטאו לכפרה, ועתה שמת, אין מביאים את הקרבן לכפר על המת, כי "אין כפרה למתים, שמיתתן כבר כיפרה עליהם"[3]. ודברים אלו כולם מפי משה רבינו נשמעו"[4].

הבהמות שנפסלו – כונס אותן ל'כיפה': יש בהמות שאדם הפריש לקרבן חטאת, ונפל בהן פסול, הלכה היא, שאין מביאים אותן כקרבן על המזבח. מאידך, נאסרו בהמות אלו מפי משה רבינו, לפיכך, 'ימותו', כלומר: "לא שיהרגן בכלי או בידיו, אלא יכניסם לבית, ונועל עליהן [וירעבו] עד שימותו. וכן אמרו: "כונסה לכיפה והיא מתה מאליה"[5], שאין נותנים לה מזונות[6], או שמאכילים אותה שעורים עד שכריסה נבקעת[7].

חטאות המתות – אסורות בהנאה: חטאות המתות הללו אמנם אין מביאים אותן לקרבן על המזבח, עם זאת אסור ליהנות מהן, ואיסור זה מדרבנן[8]. ממילא אין מועלים בהן[9], עם זאת, הואיל וקדושים היו - יש לנהוג בהן קדושה[10], ואם נהנו מהן - פטורים מקרבן מעילה[11]. ופירשו הראשונים, שכיון שלא הן ולא דמיהן קרבים, הלכה קדושתן, או שכיון שהולכות הבהמות לאיבוד, לא שייך בהן מעילה, ואין אנו קוראים בהן "קדשי ה'"[12].

הכנסה ל'כיפה'

בהמה שנפסלה עקב היותה מן ה'חטאות המתות', אין ממיתים אותה בכלי או בידים, מפני הקדושה שהיתה בה. הלכה היא, שכונס את הבהמה ל'כיפה', כלומר, נותן לה להכנס למקום אטום בצורת קשת עגולה (ראה ציור) ומאחר שהמקום סגור ונעול – כמו כן, בהעדר מזון, הרי היא מתה מאליה (ראה ערך 'ולדות קדשים').

ולד חטאת – מהו? ולד חטאת הנזכר לעיל, שהוא מ'חטאות המתות', הרי זה כשהקדיש המקריב בהמה בטרם נתעברה, ואחר כך נתעברה וילדה, נמצא, שקדושת הולד באה לו מכוח הקדושה שהקדישו את האם. לפיכך, אפילו עדיין לא נתכפרו הבעלים, אינם יכולים להתכפר בהבאת הולד לקרבן, שכן, הפרשת הבהמה לקרבן צריכה להיות מתחילתה לשם הקרבן, ואילו הולד הזה התקדש מאליו. מעתה, שאינו יכול לבוא ככפרה, ומאידך אסור בהנאה, ממילא נמנה על ה'חטאות המתות'. מאידך, אם הקדיש בעל הקרבן את הבהמה כשהיא מעוברת, אף הולד שבמעיה התקדש, ויכול לבוא כחטאת לכפרה, שהרי הקדיש את האם ואת הולד[13].

תמורת חטאת – מהי? – 'תמורת חטאת' היא, שיאמר בעל הקרבן על בהמת חולין העומדת לפניו: הרי בהמה זו שהיא חולין תהא לקרבן תחת חטאת זו - הרי היא נקראת 'תמורת חטאת'[14]. והלכה היא, שבכל תמורה אחרת, דבריו חלים, ובהמת החולין מקודשת כתמורה, ושתי הבהמות הקדש לקרבן. לא כן ב'חטאת', שם הלכה מפי משה רבינו שתמות[15]. אפילו עדיין לא נתכפרו הבעלים, אינם יכולים להתכפר בתמורה שהקדישו, לפי שבאה בעבירה, שהרי עבר על איסור לאו שבתורה כשהמיר, והתורה אמרה - "ולא ימיר"[16], ואין אדם מתכפר בדבר הבא בעבירה[17].

חטאת שמתו בעליה – מהי? אדם שהפריש חטאת לכפרתו, ולאחר שהפריש את הבהמה מת, ואין לבהמה זו על מי שתכפר, אף על פי כן לא תצא לרעות בעדר, אלא הלכה מפי משה, שתמות[18]. אמנם בשאר קרבנות מצינו, שמקריבים אותם גם לאחר מיתת המקדיש[19], לא כן בחטאת, זאת, מאחר שאין כפרה למתים, שמיתתם כבר כיפרה עליהם[20]. עוד שנינו: המפריש חטאתו ומת, ורצה בנו להביא חטאת זו על חטא הבן עצמו, לא יביאנה לכפרתו[21]. אפילו חטאת שכבר נשחטה בעזרה וקבל הכהן את דמה במזרק, ולאחר מכן מת בעל הקרבן, בטרם הספיק הכהן לתת מדם החטאת על קרן המזבח, אף זו יש לה דין 'חטאת שמתו בעליה', ולא יתן הכהן את המתנות על קרן המזבח, ופסולה להקרבה ולאכילת הכהנים. עם זאת, אם מת בעל הקרבן לאחר שכבר נתן הכהן מדמה מתנה אחת על קרן המזבח, אין החטאת נפסלת, שכן, די במתנת דם אחת על קרן המזבח לכפר, אף על פי שדם החטאת טעון ארבע מתנות על ארבע קרנות המזבח, וישלים הכהן את נתינת שאר המתנות לאחר מיתה[22]. באשר לגוסס, הרי הוא כחי לכל דבר, וזורקים עליו דם חטאתו עד שימות[23]. היוצא מבית דין ליהרג, אם עדיין לא נשחטה חטאתו אין מעכבים את מיתתו לצורך הבאת החטאת, לפי שאין מענים את דינו, עם זאת, אם כבר היה זבחו זבוח, שנשחטה החטאת בעזרה - מזים עליו מדם חטאתו, שהרי הוא חי[24].

חטאת שנתכפרו בעליה: המפריש בהמה לחטאת ואבדה, והקריב קרבן אחר תחתיה, וכבר נתכפר בחטאת השניה, ואחר כך נמצאת הראשונה, דין הבהמה הראשונה שתמות[25]. אפילו נמצאת הראשונה תמימה, הואיל וכבר התכפר בעל הבהמה בבהמה השניה שהפריש והקריב דינה כשאר חטאות המתות[26]. מאידך גיסא, המקדיש חטאתו ואבדה, והפריש אחרת תחתיה, ולא הספיק להקריב את השניה עד שנמצאת הראשונה, והרי שתיהן עומדות – כיצד יעשה? - יביא איזו מהן שירצה לכפרה[27], שנאמר: "ואם כבש יביא קרבנו לחטאת"[28], יכול יביא שתיהן, תלמוד לומר: "יביאנה"[29] - אחת ולא שתים[30]. אם בא בפני חכמים להמלך איזו משתי הבהמות יקריב? - אומרין לו, שיתכפר בזו שהפריש בראשונה, והשניה תרעה עד שיפול בה מום ויפלו דמיה לנדבה[31]. שכן, כך דינה של בהמת חטאת שאבדה ונמצאת קודם כפרה, שאינה מתה, אלא תרעה עד שיפול בה מום ויפלו דמיה לנדבה[32].

התחום שבין ירושלים למגדל עדר

בציור נראה התחום שבין ירושלים לבית לחם (ים המלח נראה בין ההרים). הלכה היא, שבהמות הנמצאות בתחום שבין ירושלים למגדל עדר (מדרום לבית לחם) יש לחשוש שהן יצאו מירושלים, שכן העיר ירושלים מביאים אליה בהמות רבות ומקדישים אותן לקרבן. לפיכך, בהמה בת שנתה הנמצאת בתחום זה - וכמידתו לכל רוח מסביב לירושלים - נוהגים בה כדין 'חטאות המתות', וכונסים אותה ל'כיפה'.

חטאת אבודה – מהי? אדם שהקדיש בהמה לחטאת, ונעלמה, והלך והקדיש בהמה אחרת והקריבוה על גבי המזבח, ולבסוף התברר, שהבהמה הראשונה נגנבה ונמצאת בבית הגנב, אינה מתה, אלא הלכה היא, שתרעה עד שתסתאב, ויפדו אותה ויפלו הדמים לקרבן נדבה*. זאת, למרות שבזמן ההקרבה והכפרה היתה אבודה מבעליה, לא כן בהמה זו שאינה בגדר 'אבודה', כי לא שמעו מפי משה אלא 'אבודה' - לא גנובה ולא גזולה[33]. עוד מובא בהלכה, שבהמה שאבדה באופן חלקי, דהיינו, שבעל הבהמה סבר שהבהמה אבדה, וטעות היתה בידו, שכן, בהמה זו הלכה למרעה והיא אצל הרועה[34]. נחלקו חכמים, בענין בהמה שאבדה לבעל הבהמה, וגם מבית הרועה, והלכה מרחק רב, ואדם שלישי רואה את הבהמה במקום הנידח בו היא מצויה עכשיו, ומובא להלכה, שלמרות שהיא מצויה במקום בו אדם יודע על קיומה, עם זאת, הרי זו בגדר ספק 'אבודה', לפיכך תמות[35]. היתה הבהמה נחבאת אחורי הדלת, או בסתר המדרגה בבית בעל הבהמה, ולא הרגיש בה, גם זו בגדר 'אבודה', שהרי אין אדם רואה אותה בשעת כפרה. כך גם אם היתה בשדה או באחו, הרי זו ספק 'אבודה', שמא יש שם אדם שרואה אותה בשעת כפרה, או שמא אין שם אדם, לפיכך תמות מספק[36]. כל הבהמות שאמרו שירעו, זאת, עד שיפול בהן מום, אזי יפדו אותם בדמיהם ויפלו דמיהם לנדבה[37]. בהמה שנמצאת בתחום שבין ירושלים למגדל עדר, וכמידתה לכל רוח מסביב לירושלים, יש ספק שמא מירושלים יצאת, ורוב בהמות היוצאות ממנה זבחים הם[38]. אם נקבה בת שנתה היא, יש מקום לחשש, שמא חטאת היא, לפיכך כונסה לכיפה והיא מתה מאליה, כדין חטאת שאינה ראויה ליקרב ודינה במיתה[39].

בהמה שהוקדשה לקרבן חטאת ואבדה

בהמה שאבדה לבעליה (ראה ציור) הרי היא אחת מן ה'חטאות המתות', שכן, קבלה מפי משה רבינו, שחטאת 'אבודה' נכנסת ל'כיפה' ומתה שם.

חטאת שעברה שנתה: יש חטאות שנקבע להם זמן להקרבתם, לפיכך, חטאת שעברה שנתה הקבועה לה להביא אותה כקרבן, אף היא נמנית על החטאות המתות[40].

חטאות ציבור – אין חטאת אחת מהן ההולכת למיתה: אין כל הדברים אמורים אלא בחטאת יחיד בלבד, אבל חטאת צבור, כגון, שעיר ראש חודש*, שעיר יום הכיפורים, או פר העלם דבר של ציבור*, שאבדו ונמצאו אחר כפרה, ירעו עד שיפול בהם מום, וימכרו ויפלו דמיהם לנדבה. כמה מן הגדרים שנאמרו בחטאת יחיד אינם קיימים כלל בחטאת צבור, כגון 'ולד חטאת', שהרי כל חטאות הציבור זכרים ואין חטאת נקבה, כמו כן אין גדר 'חטאת שמתו בעליה', שכן עם ישראל ניצחי "ואין כל ישראל מתים"[41].

מעולם ההלכה

הלכות 'חטאות המתות' – נשמעו בקבלה מפי משה רבינו

המושגים 'חטאות המתות'[42] וכן 'חטאת שמתו בעליה'[43], אינם נלמדים מפסוקי התורה במפורש, אלא "דברים אלו כולם - מפי משה רבינו נשמעו"[44]. כך היא לשון חז"ל: "חטאת שמתו בעליה נשתכחה בימי אבלו של משה. אמרו לפנחס: שאל! אמר [להם]: 'לא בשמים היא'!... בשעה שנפטר משה רבינו לגן עדן, אמר לו ליהושע: שאל ממני כל ספיקות שיש לך! אמר לו: רבי, כלום הנחתיך שעה אחת והלכתי למקום אחר?!... מיד תשש כוחו של יהושע, ונשתכחו ממנו שלש מאות הלכות, ונולדו לו שבע מאות ספיקות... אלף ושבע מאות קלין וחמורין, וגזירות שוות, ודקדוקי סופרים נשתכחו בימי אבלו של משה... אף על פי כן - החזירן עתניאל בן קנז מתוך פלפולו".

לפי התיאור בגמרא, למרות שהלכות אלו נשתכחו ביום מותו של משה, עם זאת - "החזירן עתניאל בן קנז בפלפולו". הווה אומר, שאין הלכות אלו בגדר 'הלכה למשה מסיני', שהרי יש דרך להגיע לידיעתן מכוח רמז או דרשה בפסוק. אכן, הרמב"ם בהקדמה לפירושו למשנה, מחלק בין שני מיני הלכות שנאמרו על ידי משה: "החלק הראשון [הם] הפירושים המקובלים ממשה שיש להם רמז בכתוב... כל זמן שיאמר אדם [על הלכה מסוימת]: קבלתי כך וכך! - מסתלק כל ויכוח. החלק השני - הם הדינים שבהם אמרו שהם 'הלכה למשה מסיני', ואין עליהם ראיה [ולא רמז בפסוקים] וגם זה ממה שאין בו מחלוקת". עיין שם, שהרמב"ם מנה כשלושים הלכות שהן 'הלכה למשה מסיני', ואילו 'חטאות המתות' לא מנה, שכן הלכות אלו, ש"נשמעו מפי משה רבינו", ניתן להגיע לפירוש שקיבל מפי ה', על ידי דרשה ורמז בפסוקים.

---

[1] מעילה י, ב; רמב"ם פסולי המוקדשין ד, א.

[2] רש"י מעילה י, ב.

[3] רש"י מעילה י, ב.

[4] רמב"ם פסולי המוקדשין ד, א. ראה 'מעולם ההלכה'.

[5] קידושין נה, ב.

[6] רש"י שם.

[7] רש"י סנהדרין קיב, ב; ד"ה היו בה.

[8] רש"י ורבנו גרשום שם.

[9] רמב"ם מעילה ג, ד.

[10] רש"י ורבנו גרשום מעילה י, ב.

[11] רש"י תמורה שם ומעילה ג א; רמב"ם מעילה ג, ד.

[12] רש"י תמורה כב, א. רש"י מנחות ד, ב..

[13] רש"י תמורה כה, א; ד"ה אבל.

[14] עי' משנה תמורה כו, ב; ורמב"ם תמורה ב, א; ועיין ערך תמורה.

[15] עי' משנה תמורה כא, ב, ומעילה י, ב.

[16] ויקרא כז, י.

[17] פירוש קדמון לתמורה כב, א.

[18] עיין משנה תמורה כא, ב; ומעילה י, ב.

[19] עיין זבחים ה, א.

[20] רש"י כריתות כז, ב; ובפירוש המשנה לרמב"ם שם.

[21] משנה כריתות כז, ב.

[22] רבי יוחנן זבחים לח, ב; רמב"ם פסולי המוקדשין ב, ד.

[23] שמחות א, א.

[24] ערכין שם; רמב"ם שגגות ג, יב, וסנהדרין יב, ה.

[25] משנה תמורה כב, ב; תוספתא תמורה ב; רמב"ם פסולי המוקדשין ד, ח.

[26] רש"י שם כב, ב; ד"ה ואחר כך. וברמב"ם שם ה"ח

[27] תורת כהנים דיבורא דחובה פרשה י"א; תוספתא תמורה ב. וברייתא בתמורה טו, א.

[28] ויקרא ד, לב.

[29] ויקרא שם.

[30] תורת כהנים שם; וברייתא בתמורה טו, א.

[31] תמורה כב, ב; רמב"ם פסולי המוקדשין ד, ג.

[32] תמורה כא, ב; רמב"ם פסולי המוקדשין ד, ח.

[33] תמורה כא, ב; רמב"ם פסולי המוקדשין ד, ט.

[34] תמורה כא, ב. רמב"ם פסולי המוקדשין ד, י.

[35] תמורה כב, ב; רמב"ם פסולי המוקדשין ד, יב.

[36] תמורה כב, ב; רמב"ם פסולי המוקדשין ד, יג.

[37] רמב"ם פסולי המוקדשין ד, יא.

[38] קדושין נה, ב; ורש"י ד"ה הכי גרסינן.

[39] רמב"ם פסולי המוקדשין ו, יח.

[40] רמב"ם פסולי המוקדשין ד, ח.

[41] רמב"ם פסולי המוקדשין ד, א.

[42] בכורות טז, א.

[43] תמורה טז, א.

[44] רמב"ם פסולי המוקדשין ד, א.